וידויים של מבקר ספרות

בחדר מיטות קר ומחניק עמוס בבדלי סיגריות וכוסות תה מלאות למחצה, איש בחלוק אכול עש יושב ליד שולחן רעוע, מנסה לפנות מקום למכונת הכתיבה בין ערמות נייר מאובק שמקיפות אותו. הוא אינו יכול להשליך אותם כיוון שסל הניירות גולש על גדותיו, ויתר על כן, בין המכתבים שלא נענו והחשבונות שלא שולמו מסתתרת אולי המחאה של שתי גיניאות שהוא כמעט בטוח ששכח להפקיד בבנק. ישנם גם מכתבים עם כתובות שהוא חייב להכניס לפנקס הכתובות שלו. הוא איבד את פנקס הכתובות שלו, והמחשבה לחפשו, או הצורך לחפש כל דבר שהוא, מייסר אותו בדחפי התאבדות חמורים.

גילו של האיש הוא שלושים וחמש, אך הוא נראה בן חמישים. הוא קירח, יש לו דליות ברגליים והוא מרכיב משקפיים, או היה מרכיב אותם לו הזוג היחיד שלו לא היה נאבד באופן קבוע. אם הכול מתנהל כשורה הוא יסבול מתת־תזונה, אך אם המזל האיר לו פנים לאחרונה הוא יסבול מהנגאובר. כעת השעה היא אחת עשרה וחצי בבוקר, ועל פי לוח הזמנים שלו היה עליו להתחיל לעבוד כבר לפני שעתיים; אך אפילו אם יעשה מאמץ עילאי להתחיל, הוא יוטרד על ידי צלצול הטלפון הבלתי פוסק, צרחות התינוקות, טרטור מקדחה חשמלית ברחוב, ומגפיהם הכבדים של נושיו במעלה ובמורד המדרגות. ההפרעה האחרונה הגיעה עם משלוח הדואר השני, שהביא לו שני מכתבים חוזרים ודרישה לתשלום מס הכנסה מודפסת באדום.

מיותר לציין שהאיש הוא סופר. הוא עשוי להיות משורר, כותב רומנים, תסריטאי או תסכיתיי, משום שכל אנשי הספרות דומים למדי, אך הבה נאמר שהוא מבקר ספרות. חבויה למחצה בין ערמות הניירת, ישנה חבילה מסורבלת המכילה חמישה כרכים שהעורך שלו שלח לו עם פתק שניתן "לקשור אותם היטב יחד". הם הגיעו לפני ארבעה ימים, אלא שבמהלך 48 שעות המבקר היה מנוע מלפתוח את החבילה בשל ייסורי מצפון משתקים. אתמול בהחלטת רגעית הוא התיר את החוט וגילה שם חמישה כרכים של: "פלשתינה בתקופת מסעות הצלב", "מדעי משק החלב", "היסטוריה קצרה של הדמוקרטיה האירופית" (מכיל 680 עמודים ושוקל 4 פאונד), "מנהגים שבטיים באפריקה המזרחית הפורטוגזית", והרומן "עדיף לשכב", שכנראה הוכלל בטעות. הסקירה – 800 מילים לערך – צריכה להיות "בפנים" מחר בצהריים.

שלושה מהספרים דנים בנושאים שהוא בור בהם לחלוטין ושיהיה עליו לקרוא לפחות 50 עמודים כדי להימנע מטעות מגוחכת שתסגיר אותו לא רק בפני הסופר (שמכיר לאשורם את כל הרגלי מבקרי הספרים), אלא גם בפני הקורא המצוי. בארבע אחר הצהריים הוא יחלץ את הספרים מעטיפתם, אך עדיין יסבול מעצבנות שלא מאפשרת לו לפתוח אותם. הרעיון שיהיה עליו לקרוא אותם, ואפילו ריחו של הנייר, משפיע עליו כמו הרעיון של אכילת פודינג אורז טחון וקר בטעם שמן קיק. חרף זאת, באופן די מפתיע, הכתבה שלו תגיע בזמן למשרד. איכשהו היא תמיד מגיעה בזמן. בסביבות תשע בערב רוחו מתבהרת יחסית, ועד השעות הקטנות של הלילה הוא ישב בחדר ההולך ומתקרר, בעוד עשן הסיגריות נעשה סמיך יותר ויותר, הוא מדלג במיומנות מספר אחד למשנהו ומניח כל אחד מהם עם הערה סופית, "אלוהים, איזו פסולת!" בבוקר, בעיניים טרוטות, זועף ולא מגולח, הוא יבהה שעה או שעתיים בדף ריק עד שהמחוג המאיים של השעון יבהיל אותו לכדי פעולה. אז לפתע הוא יזוז במרץ. כל המשפטים הנדושים והתפלים – "ספר שאסור לפספס", "משהו בלתי נשכח בכל עמוד ועמוד", "הפרקים הדנים בכו' וכיוצא באלה הם בעלי ערך מיוחד" – ישתבצו במקומם כאילו היו חתיכות ברזל המצייתות למגנט, והסקירה תסתיים בדיוק באורך הנכון לקריאה של שלוש דקות. בתוך כך יגיע בדואר עוד צרור של ספרים לא ממוינים ולא מעוררי תיאבון. כך זה הולך ונמשך. ובכל זאת, היצור הרמוס, תקוף העצבים החל את הקריירה שלו עם תקוות גדולות רק לפני שנים אחדות.

האם אני מגזים? אני שואל כל מבקר קבוע – כל מי שסוקר, נניח, מינימום 100 ספרים לשנה – האם יוכל להכחיש בכנות שאופיו והרגליו הם כאלו שתיארתי. כל סופר, בכל מקרה, די דומה לאישיות כזו, אולם ההימשכות ללא הבחנה של ביקורת ספרים זהו עיסוק חסר הכרת תודה, מרגיז ומתיש במיוחד. זה לא רק כרוך בלשבח זבל – אם כי זה כרוך בזה, כפי שאראה מייד – אלא בלהמציא בהתמדה תגובה לספרים שאין כלפיהם זיקה ספונטנית מכול וכול. הסוקר, תשוש ככל שיהיה, מתעניין באופן מקצועי בספרים, ומתוך אלפי ספרים שמתפרסמים בשנה, יש כנראה חמישים או מאה שהיה נהנה לכתוב על אודותם. אם הוא מהדרגה הגבוהה הוא עשוי לקבל עשרה או עשרים מהם: סביר יותר שיקבל שניים או שלושה. שאר עבודתו, עד כמה שתהיה מצפונית במתן שבחים או בגינוי, היא במהותה אחיזת עיניים. הוא יוצק את רוחו האלמותית למטה לביוב, חצי ליטר בכל פעם.

הרוב הגדול של ביקורות הספרים אינן הולמות ואף מטעות בנוגע לספר שבו דנים. מאז המלחמה מוציאים לאור מסוגלים פחות מאשר בעבר 'לכשכש בזנבם' של העורכים ולעורר תרועות שבח עבור כל ספר שהם מפיקים, אך מצד שני רמת הביקורת ירדה פלאים בגלל חוסר מקום וטרדות אחרות. בהתחשב בתוצאות, אנשים מציעים לעיתים כפתרון להוציא את ביקורת הספרים מידיהם של מושכי בעט. ספרים בנושאים מקצועיים חייבים להיבחן על ידי מומחים, ומצד שני, סקירות רבות, בייחוד של רומנים, יכולות להיערך היטב על ידי חובבנים. כמעט כל ספר מסוגל לעורר רגשות נלהבים, אפילו אם זו דחייה נלהבת, בחלק מהקוראים, שדעתם על הספר שווה בוודאות יותר מאשר של מקצוען משועמם. אך למרבה הצער, כפי שיודע כל עורך, קשה מאד לארגן משהו כזה. בפועל, העורך תמיד מוצא את עצמו נסוג לחבורת מושכי העט "הקבועים" שלו, איך שהוא קורא להם.

שום דבר מכל זה אינו בר תיקון כל עוד מובן מאליו שכל ספר ראוי לסקירה ולביקורת. כמעט בלתי אפשרי בדרך כלל להזכיר ספרים בנפח כזה מבלי לשבח את רובם יתר על המידה. אם אין סוג של יחס מקצועי עם הספרים, לא ניתן לגלות עד כמה רובם גרועים. ביותר מתשעה מקרים מתוך עשרה הביקורת האמיתית האובייקטיבית היחידה תהיה "הספר הזה חסר ערך", בעוד שהאמת בנוגע לתגובתו של הסוקר תהיה כנראה "הספר הזה אינו מעניין אותי בשום אופן, ולא אכתוב עליו אלא אם אקבל תשלום." אלא שהציבור לא ישלם עבור קריאה של חומרים כאלו. מדוע שישלמו? הם רוצים מעין מדריך והערכה כלשהי לספרים שהם מבקשים לקרוא. אך מייד כשמוזכרים ערכים, קורסים הסטנדרטים. כיוון שאם מישהו אומר – וכמעט כל סוקר כותב נוסח כזה של דברים לפחות פעם בשבוע – ש"המלך ליר" הוא מחזה טוב ו"ארבעת הצדיקים" [מאת אדגר וואלס]  הוא מותחן טוב, מה אם כן המשמעות של המילה "טוב"?

השיטה הטובה ביותר, לעניות דעתי, תהיה פשוט להתעלם מרוב רובם של הספרים ולכתוב ביקורת מיטבית וארוכה – אלף מילים לכל הפחות – לאחדים בעלי הערך. שורה או שתיים עבור הספרים שיתפרסמו בקרוב תהיה מועילה, אולם הביקורת הרגילה שאורכה הבינוני היא 600 מילים עתידה להיות חסרת ערך אפילו אם הסוקר מתאווה לכתוב אותה. בדרך כלל הוא אינו רוצה לכתוב אותה, והתפוקה של תחלופה שבועית של קטעי טקסט מצמצמת אותו עד מהרה לדמות המעוכה העוטה חלוק שתיארתי בראשית המאמר. יחד עם זאת, לכל אחד בעולמנו יש מישהו שעליו הוא יכול להביט מגבוה, ועליי לומר, מתוך ניסיון בשני התחומים, שמצבו של מבקר הספרות עדיף משל מבקר הקולנוע, שאינו יכול לעשות את עבודתו מהבית וחייב להגיע להצגות באחת עשרה בבוקר, ולמעט חריג אחד או שניים מוכר את נשמתו תמורת כוס שֵרי זולה. 

(1945)

מתוך "וידויים של מבקר ספרות - ועוד מסות קטנות על ספרים, על המדינה ועל חירות היצירה", מאת ג'ורג' אורוול. תרגמה מאנגלית: סמדר גונן. ראה אור בהוצאת "נהר", 2023.

תמונה ראשית: מתוך תערוכה של אנסלם קיפר, ב-White Cube, לונדון, 2020. תצלום: cattan2011