מה גורם לרבים בשנות השלושים לחייהם להחליט לאמץ כלב או כלבה? חברו הטוב של האדם ממשיך להסתגל לאדם
X זמן קריאה משוער: 12 דקות
מתחילת מגפת הקורונה, חזרתי ושאלתי את אותה שאלה. היא עלתה שוב ושוב, יום ולילה, באותה תדירות, באביב ובקיץ אחרי שהתחסנתי, ממש כמו ברגעים האפלים של הגל הראשון: האם את הבּוּבּוּ שלי.
מידג׳ כעת כמעט בת חמש, והיא למדה לסבול אותי
השאלה מעולם לא זכתה נענתה על ידי מידג׳, הצ׳יוואווה האגורפובית שלי. אבל התשובה ברורה. היא הבובו שלי מאז 2018, אז הבאתי אותה הביתה ממקלט החתולים, שם שיכנו אותה אנשי העמותה להצלת כלבים של לונג איילנד, אחרי שמשפחת האומנה שלה ויתרה עליה – היא לא אהבה אותם, היא לא אהבה איש, וחתולים לא מחפשים חברים חדשים. היא שוקלת 6 קילו, ולכן היא בגודל כפול מזה של צ׳יוואוות נחשקות. יש לה מזג רע למדי ואולי משום כך בחוות ההמלטות שבה היא בילתה את שנת חייה הראשונה החליטו שהם לא רוצים ממנה עוד גורים מוצקים אבל גם חצופים להחריד. מידג׳ כעת כמעט בת חמש, והיא למדה לסבול אותי. אני שואלת אותה שאלות שהיא אינה עונה – האם היא הבובו שלי (כן), האם היא ילדה גדולה (יחסית), האם יש לה כרס (קצת).
מאז חודש מארס האחרון, מידג׳ ואני בודקות את גבולות החיים המשותפים בדירה קטנה מאוד. במובנים רבים, היא הייתה השותפה המושלמת במגפה: היא שונאת פגישות עם אחרים; היא אוהבת לשבת על הספה; היא למדה כבר מזמן שעיטושים הם סכנה קיומית. בין שהיא ישבה על שמיכה במטבח בזמן שבישלתי, הביטה בי בתמיהה ממרחק בטוח כשתרגלתי יוגה, או התבוננה בי מבצעת מטלות, ממקומה שמתחת לעלי הצמח הטרופי הענק האהוב עליה, היא הייתה עדה לשנה שביליתי לבדי. בכל יום, היא חזרה טיפסה אל הספה כדי לנמנם על כריות המשענת, כשפניה פונים לעברי בגובה העיניים בזמן שאני עבדתי ליד שולחן המטבח.
היו ימים רבים שבהם היא הייתה היצורה החיה היחידה שאיתה דיברתי, והיחידה שנגעתי בה
בשנה שבה תחושת הזמן הייתה חמקמקה, מידג׳ שמרה על המסגרת – העירה אותי לארוחת בוקר, דרשה בתוקף ארוחת ערב, נשפה ונחרה וצעדה הלוך ושוב עד שקמתי משולחן העבודה כדי לשחק איתה בבובת התנין שלה במשך דקות מספר. היו ימים רבים שבהם היא הייתה היצורה החיה היחידה שאיתה דיברתי, והיחידה שנגעתי בה. היא עמדה בגבורה ברוב חיבוקיי, ופעם, כשהייתי במעמקי דיכאון שלהי החורף, היא הניחה לי להרים אותה ולהצמיד את החזה הזעיר והחמים שלה למצח שלי למשך רגעים ספורים. בעיניה החומות הגדולות נראתה תמיהה ומבוכה אחרי הפגנות החיבה האלו, ולרוב די בזה כדי לגרום לי לצחוק. אני אומרת לה שהיא ילדה טובה ואני מנסה לא לחשוב עד כמה השנה החולפת יכלה להיות גרועה יותר בלעדיה.
או, למען האמת, שלוש השנים האחרונות. גל אימוצי בעלי החיים של שנת 2020 היה אדיר: מקלטים התרוקנו ובעמותות בהצלה אזלו הכלבים. מעמד העובדים מהבית מצא לעצמו ולילדיו בני לוויה חדשים. בקרב המבוגרים מתחת לגיל 40, שהיו מרבית מאמצי חיות המחמד, העלייה התלולה בביקוש בזמן המגפה הייתה חריגה בעוצמתה, לא במסלול שלה. לאחרונה המילניאלים עקפו את הבוּמרים כמגזר הדמוגרפי האמריקני שלו הכי הרבה חיות מחמד; על פי הערכות, יותר ממחציתם הם בעלי כלבים. שיעור בעלי-בעלי החיים גבוה עוד יותר בקרב בעלי השכלה אקדמית והכנסה יציבה – אותם אנשים שנוטים לדחות נישואים, הורות ורכישת בית לשנים מאוחרות בהרבה מכפי שהיה מקובל על דורות קודמים. כלבים, שהיו במשך זמן רב מאוד בני לוויה מעשיים באזורים חקלאיים או חברים למשחק עבור ילדים אמידים, הפכו לשלב חיים בפני עצמו.
לא מאוד מפתיע שתפקידיהם של הכלבים משתנים. כבר עשרות אלפי שנים שבני האדם והכלבים מתאימים את עצמם אלה לצרכיהם של אלה ועוזרים להבטיח את הישרדותם ההדדית של שני המינים
לא מאוד מפתיע שתפקידיהם של הכלבים משתנים. כבר עשרות אלפי שנים שבני האדם והכלבים מתאימים את עצמם אלה לצרכיהם של אלה ועוזרים להבטיח את הישרדותם ההדדית של שני המינים. השאלה היא מדוע מערכת היחסים משתנה במהירות כזו דווקא כעת. עבור מאמצי הכלבים החדשים של אמריקה, כלב יכול להיות הרבה דברים: ניסוי בהורות, דרך למצוא יציבות כשנדמה שאבני דרך מסורתיות יותר אינן ניתנות להשגה, שותפים נלהבים לדירה עבור אנשים שמתגוררים לבדם בשנות העשרים והשלושים לחייהם. אולם המטלה הבסיסית עוד יותר שלהם היא להביא מזור לפצעי הנפש של החיים המודרניים.
אימוצה של מידג׳ היה מתוכנן אבל גם אימפולסיבי. בשנת 2017, יצאתי לחפש דירה ראשונה משל עצמי בניו יורק. חיפשתי רק בבניינים שבהם מותר היה לגדל כלבים, אף שלא היה לי כלב. ואז, חיכיתי. איך אפשר לדעת שאתם מוכנים לקחת אחריות על חייו של יונק נוסף? לא היה לי מושג, אבל מצאתי את עצמי במסיבה בראשית שנת 2018, במצב ביש מקצועי ובסופה של מערכת יחסים. חברה, שנודעה לשמצה במעופפוּת שלה, הגיעה מאוחר ואז הופיעה כשהיא מלווה בכלב מעורב צוהל משלה וכלב נוסף שעליו היא שמרה בסופשבוע. פצצה קטנה התפוצצה לי בראש – אם היא יכולה להימנע מלהרוג שני כלבים בו זמנית, ברור שאני יכולה להסתדר עם אחד. ביליתי את הימים הבאים בחיפוש באתר Petfinder.com. מידג׳ הייתה מונחת בחיקי, באוטובוס מספר 48B כבר בסופשבוע שלאחר מכן.
אז הייתי בטח מכחישה זאת, אבל לקחתי כלבה כי הייתי מתוסכלת מכל השאר. היעדים שגודלתי להאמין שיהפכו אותי למבוגרת ומכובדת נראו לי זרים, אף שהייתי בת 32, אותו גיל שבו אימא שלי – שהייתה כבר הייתה נשואה, בעלת בית ועבדה אצל אותם מעסיקים שאצלם המשיכה לעבוד לאורך כל הקריירה שלה – נכנסה להיריון איתי. הסיפור המילניאלי סוחט הדמעות הזה כבר מוכר: הודות לאי שוויון בעושר, קיפאון בשכר, עלייה במחירי הדיור, הטיפול בילדים, שכר הלימוד וכל השאר, אנחנו הדור הראשון שמצבו גרוע משל הוריו. אנשים כמוני, שגדלו במעמד הביניים, לא נוטים לסבול מן הנזקים החמורים ביותר של הכלכלה. אבל המשבר הקיומי שהבעיות הללו עוררו עדיין נדמה להם חמור ביותר. כל החיים אמרו לכם שאם תתאמצו ללכת בדרך מסוימת, תזכו לתגמול. ואז הדרך נרמסה כדי לפנות מקום לדירות פאר.
כאשר אימצתי את מידג׳, לא דמיינתי עתיד מעבר לדירת החדר שלי, ובוודאי לא עתיד שיש בו משפחה משלי. כך גם כעת. כשחיפשתי הזדמנות לקדם את חיי, החרך שדרכו יכולתי לעבור היה בגודל של לא יותר מצ׳יוואווה שמנמנה. עבור חלקנו, כלבים הם המזור לחרדות המתעוררות בנו עקב התחושה שעלינו לכפר על מעשינו. אם יש לכם זמן לטפל או לתת, הם אוהבים ללא תמורה, הם מכריחים אתכם לקיים סדר יום והם מפנים את תשומת לבכם, החיבה ומחשבות השווא שלכם לעבר משהו שנמצא מחוץ לעצמכם. התשוקה לפנות החוצה ולהשקיע אנרגיה בטיפול באחרים היא אות לבגרות רגשית, אבל היא זקוקה לכלי שיכיל אותה.
אנשים מרעיפים על כלביהם פינוקים שבאמריקה נועדו היסטורית לאנשים אחרים: כלבים ישנים כעת בלילה במיטותיהם של בעליהם; חוגגים להם מסיבות יום הולדת; הם נפגשים עם חבריהם במעון יום
אנשים נטולי ילדים מאמצים חיות מחמד לא רק כדרך להתאמן לקראת ילדים שיהיו להם בסופו של דבר, אלא גם מסיבות רבות אחרות, ובכלל זה כמקום לפרוק בו דחפים טיפוליים שאינם קשורים כלל להורות. הם גם מרעיפים על כלביהם פינוקים שבאמריקה נועדו היסטורית לאנשים אחרים: כלבים ישנים כעת בלילה במיטותיהם של בעליהם; חוגגים להם מסיבות יום הולדת; הם נפגשים עם חבריהם במעון יום.
אבל עבור השלב המסוים בסולם הסוציואקונומי האמריקני אשר בשנים האחרונות הפגין להיטות גדולה במיוחד לאמץ כלבים – אותם צעירים עירוניים, מקצועיים ובעיקר לבנים – כלבים משמשים למטרה נוספת: הם סמל מעמד ודרך להתמודד עם חרדת סטטוס עמוקה. כלבים משדרים יציבות – מידג׳ עולה הרבה פחות מילד או מבית בודד, אבל היא מאותתת שלמדתי לנהל די היבטים בחיי שלי, ואני מסוגלת כעת להכניס לתוכם מידה של כאוס משמח.
אבל בעוד כלבים יכולים לשמש מזור יעיל ללחצי החיים המודרניים, בעיקר ככל שאלה הופכים בודדים יותר ופחות יציבים, החברות שלהם אינה זמינה תמיד למי שזקוקים לה יותר מכל. עבור אנשים שמתקשים לשמר יציבות בסיסית (במקום רק לסמן שהם הגיעו לאיזה גרסה שלה התואמת למעמד הביניים), הקשיים העומדים בדרכם להיות בעליו של כלב אינם מסתכמים בהכנסה פנויה והיכולת להאכיל פה נוסף. בחלק גדול מהדיור המסובסד והדיור המיועד לבעלי הכנסות נמוכות אסור לגדל חיות מחמד, או שישנה הגבלה על מספר וסוג הדיירים, ומקלטים לחסרי בית תובעים לרוב מדיירים לנטוש את חיות המחמד שלהם כדי לקבל מקום לישון בו. חברה, של בעל חיים או של אנשים אחרים, היא חיונית לכבוד האדם. באמריקה, קל יותר למצוא אותה אם יש לכם כסף.
בני אדם וכלבים חיים ביחד כבר 40 אלף שנה, אם כי במשך רוב הזמן הזה, מערכת היחסים ביניהם הייתה בעיקרה מעשית; אנחנו נתנו לכלבים מזון וחום מן האש, והכלבים עזרו לנו לזהות סכנה מתקרבת ולעקוב אחר טרף
על פי פט שיפמן (Shipman), פלאנתרופולוגית ומחברת הספר Our Oldest Companions: The Story of the First Dogs, בני אדם וכלבים חיים ביחד כבר 40 אלף שנה, אם כי במשך רוב הזמן הזה, מערכת היחסים ביניהם הייתה בעיקרה מעשית; אנחנו נתנו לכלבים מזון וחום מן האש, והכלבים עזרו לנו לזהות סכנה מתקרבת ולעקוב אחר טרף.
ככל שבני האדם חלקו איתם את שיירי הצייד, הכלבים נזקקו פחות ופחות לאכזריות שירשו מאבותיהם הזאבים, ומבחינה אבולוציונית הם נזקקו יותר ליכולת לקסום לבני אדם. כתוצאה מכך, הרבה לפני שהתחלנו להרבות אותם, הכלבים התכווצו, אוזניהם נשמטו, הזנבות שלהם הסתלסלו – הם הפכו לחמודים. הם גם פיתחו שרירי גבות שהעניקו להם מגוון הבעות רחב הרבה משל הזאבים, ואפשרו להם לתקשר טוב יותר עם בני האדם.
בתקופה שבה כלבים נעשים קטנים יותר, המתאימים לשמירה על הבית מפני מזיקים (ולְחברה), אתרי הקבורה שלהם משקפים רמת אכפתיות גבוהה: כלבים אינם רק שימושיים עבור בני אדם; הם היו אהובים
בספרה A Dog’s History of the World: Canines and the Domestication of Humans, לורה הובגוּד (Hobgood) מראה כיצד במהלך הזמן, הכלבים החלו להשפיע באורח ניכר על חיי הרגש של בני האדם. בתקופה שבה כלבים קטנים יותר, המתאימים לשמירה על הבית מפני מזיקים (ולְחברה), מופיעים בממצאי המאובנים הפרה-היסטוריים, אתרי הקבורה שלהם משקפים רמת אכפתיות גבוהה: כלבים אינם רק שימושיים עבור בני אדם; הם היו אהובים. אך למרות זאת, מושג חיית המחמד – חייה מלווה, שאין לה כל תפקיד מעשי במשק הבית – הוא מושג חדש בהרבה, שנולד לפני כ-3000 שנה. חיות המחמד הראשונות היו כלבים זעירים, מטופחים, שישבו בחיקינו, ושימשו סמל לעושר מופלג; גזע הפקינז העתיק, למשל, היה שמור בעבר על פי חוק לסינים מחצר הקיסר בלבד. עבור כל השאר, הקשר האמיץ בין כלבים לבני אדם המשיך להיות לא רק רגשי אלא גם מעשי. רבים מזני הכלבים שמשמשים כיום לעבודה, ספורט, צייד, מרעה ותצוגות כלבים, פותחו בעצם כדי לבצע מטלות ספציפיות עבור משפחות שהתפרנסו מחקלאות.
התיעוש היה תחילת הסוף של אותו עידן עבור מרבית הכלבים. עם הזמן, ככל שאנשים עזבו את האזורים הכפריים ועברו לערים, רבים יותר החלו לצאת מדי יום מן הבית כדי ללכת לעבודה או לבית הספר – וחלק גדול מחיי היומיום התקיים פתאום במקומות שבהם נוכחות הכלבים הייתה אסורה. אבל אף שהכלבים בילו פחות זמן בחברת בני האדם, בני האדם עדיין נזקקו לחברתם – במובנים מסוימים, אולי אפילו נזקקנו לה יותר. ״גידול חיות מחמד עוזר לאנשים מבחינה גופנית ונפשית,״ אמרה לי שיפמן, כשהיא ממהרת להצביע על תוצאות מחקרים. מחלות נפש, מאסר, בידוד, אבל, הפרעה פוסט טראומטית, אוטיזם – כמעט על כל מצוקות החיים המודרניים ניתן להקל, באופן מדיד, באמצעות חברתם של כלבים.
הגיוני לגמרי שכל כך הרבה אנשים מבודדים ולחוצים הכניסו לחיים כלבים במהלך המגפה. כלבים מוציאים אותנו אל העולם, גורמים לנו לספוג שמש, נותנים לנו הזדמנות לפטפט עם שכנים
מנקודת מבט כזו, הגיוני לגמרי שכל כך הרבה אנשים מבודדים ולחוצים הכניסו לחיים כלבים במהלך המגפה. כלבים מוציאים אותנו אל העולם, גורמים לנו לספוג שמש, נותנים לנו הזדמנות לפטפט עם שכנים. אחרי שנה שבה קשה היה למצוא אינטראקציות מקריות משובחות, הן חזרו לחיי בדמותו של קאובוי, גור כלבים שהיה אז בן 14 שבועות, שעבר לגור בדירה בקומה שלי בפברואר. בזמן שהמתין להשלמת תהליך החיסון שלו (כמוני, חבר), בעליו של קאובוי הריץ אותו מספר פעמים ביום במעלה ובמורד חדר המדרגות הריק, כדי שיפרוק את המרץ הכלבלבי שלו. כך פגשתי אותו, ואחרי מספר מפגשים, הוא נהג לגרד מדי יום את דלתי כדי לומר לי שלום.
בעתיד הלא רחוק, האבאים של קאובוי יחזרו לעבודה במשרד, וכך גם אני. אני כבר דמיינתי את עצמי מניחה את מידג׳ בסל-קל ונושאת אותה איתי לכל מקום, כמו דפוקה אמיתית. יש אולי מיעוט של בעלי כלבים שיוכלו לעשות את זה, בזמן שמעסיקים חרדים ינסו לפתות אנשים לחזור למשרדים ולמנוע מהם לעזוב לטובת חללי עבודה ידידותיים לחיות מחמד. אבל רבים – אפילו אוהבי כלבים רבים – כנראה לא יעוטו על פתרונות כאלה. בימינו משרדים אינם מקומות מזמינים לבני אדם, ובוודאי לא לאוכלוסייה חדשה של שותפים לעבודה הולכי על ארבע.
כמעט כל השינויים שיקלו על גידול חיית מחמד יהפכו את החיים לאנושיים יותר גם עבור בני אדם: תנאי עבודה גמישים, למשל, ודיור בר השגה, ויותר מרחבים ירוקים ציבוריים
מה אם במקום להכריח את הכלבים להתאים לחיינו המודרניים, נתחיל להפוך את החיים המודרניים לידידותיים יותר לכלבים? זה ידרוש מאיתנו להכיר בכך שהקשר לנו ליצורים חיים אחרים – ולעולם הטבע בכלל – אינו בגדר מותרות, אבל מרכיב מהותי באנושיות שלנו. בהתאם, כמעט כל השינויים שיקלו על גידול חיית מחמד יהפכו את החיים לאנושיים יותר גם עבור בני אדם: תנאי עבודה גמישים, למשל, ודיור בר השגה, ויותר מרחבים ירוקים ציבוריים (לא במקרה, הרשימה הזו של תנאים ידידותיים לכלבים זהה בעיקרה לדברים שיקלו על אמריקנים נוספים ללדת ילדים. כלבים, כמובן, אינם ילדים, אבל הפופולריות שלהם בקרב בני גיל הפריון מעידה על מחויבות רגשית עמוקה שאנשים לוקחים על עצמם בשמחה כשיש להם הזדמנות).
לעתים קרובות אני משפילה את מבטי אל מידג׳ – כשהיא משתחלת בין רגליי כשאני מבשלת, או כשהיא רובצת בכתם שמש ולשונה תלויה מפיה – ומתפעלת מהחיה הקטנה שחיה בדירה שלי. היא יודעת מה זה ללכת לישון, ואיכשהו היא למדה לזהות אם אני פותחת את המקרר כדי להוציא מזון או משקה, עוד לפני שאני נוגעת במשהו. היא לא יודעת איך היא הגיעה לכאן, או מי אני, מעבר לכך שאני מטפלת בה והיא מטפלת בי.
אמנדה מאל (Mull) היא חברת מערכת כתב העת ״אטלנטיק״.
כל הזכויות שמורות לאלכסון.
Copyright 2021 by The Atlantic Media Co., as first published in The Atlantic Magazine. Distributed by Tribune Content Agency. The original article was published here.
תורגם במיוחד לאלכסון על ידי דפנה לוי
תמונה ראשית: אז מי מגדל את מי? תצלום: קרסטן ויינגרט, unsplash.com
Photo by Karsten Winegeart on Unsplash
תגובות פייסבוק
גורו לכם
מיץ' הורוביץמורים רוחניים, מדריכים בסדנאות גוף ונפש, מורי דרך להעצמה ולשיפור עצמי ומנהיגים...
X רבע שעה
תקלה בעברית
לפעמים הכול נראה ונשמע בסדר, ובכל זאת – לא.
השורש העברי "תקל" הוא שורש ותיק ומבוסס. הפעלים ושמות העצם הבנויים עליו מוכרים לנו היטב: "תקלה", "להיתקל", "נתקל" וגם "תָקוּל". אלא שהשפה אינה רק מפרט של חלקים וחלקיקים העומדים לרשות הדוברים. המילון, כבר למדנו, אינו אלא פיקציה, שלכל היותר מראה אפשרויות תוך כיווץ ממד הזמן וגם התעלמות מקובלת משגרת השימוש. זאת אפשר לומר על המילון עוד לפני שבאים חשבון עם הבחירה מה להשמיט ממנו, כיצד להגדיר את הפריטים הכלולים בו ועוד. לכן נשים את המילון בצד, לפחות כאן, אם כי העצה טובה כמעט תמיד.
אז מה לא בסדר? איפה התקלה? השורש "תקל" הוא עתיק ומבוסס היטב וקיים גם בארמית. הוא מורה על קושי או מכשול, ואולי קשור ל"שקל", המביע גם מועקה. יש לנו ניסיון יומיומי עם תקלות במכשירים, בלוח הזמנים ולצערנו גם במערכות יחסים. לפעמים אפשר לתקן את הדברים ולפעמים לא. אנחנו גם יודעים מה זה להיתקל בדבר, להתנגש בו קלות או לפגוש אותו באורח לא מתוכנן, לטוב או לרע, שם הפעולה של "נתקל". עד כאן, הכול בסדר.
לפני שנים, מניסיוני כדובר עברית, היה נדיר מאוד להיתקל בצורה "תקול", לציון מצבם של מכשיר או מערכת שאמורים לפעול אך תקלה מונעת זאת מהם. המונח החל לבצבץ פה ושם, בעיקר בנוגע למכשירים, ויתכן שהפעם הראשונה ששמעתי אותו הייתה בצבא, כשדובר על מכשיר קשר שאינו במצב שמיש, אלא מונח בצד, עם תקלה, ודורש תיקון. "תקול" כנראה אכן מתייחד, בשימוש, לפריט המוגדר שאפשר להצביע עליו ולציין את מצבו, את היותו מקולקל. השימוש בצורה התרחב והיא היום נפוצה. המעבר הזה, מנדירות לתפוצה רחבה, אינו חלק מהמידע שהמילונים מספקים לנו. האפשרות שהייתה קיימת, מורפולוגית וככל הנראה גם לפי טקסטים, לקיומה של הצורה "תקול", התממשה מעצם השימוש, מההופעה בטקסטים כתובים ומדוברים במשך השנים האחרונות.
הדבר מעלה את השאלה בדבר משמעות קיומם של דברים בשפה. האם האפשרות לגזור צורה אומרת שהיא קיימת? ואם צורה גזורה או נטויה – על פי מנגנונים עבריים רגילים ומקובלים - אינה מצויה בשום טקסט, האם היא אינה קיימת? המבחן הבסיסי לכך הוא מעשי: אם צורה אפשרית כזאת מופיעה, משמשת ומובנת על ידי השומעים (או הקוראים), אין שום תקלה, והקיום הפוטנציאלי היה לממשות.
כך אולי קרה ל"תקול", שעברה מפוטנציאל או מצורה נדירה, למימוש קיים ונפוץ, שהתקבל ללא תקלות על ידי דוברי העברית העכשווית, אולי בהשראת העברית הנהוגה בצבא ואולי הודות לדחיפה מכיוון אחר. יחד עם זאת, "מותר" בהחלט לא לאהוב את הצורה, ומותר לא פחות לא להשתמש בה.
"יש תקלה במכשיר", "יש לי תקלה בקו הטלפון", "המחשב שלי סובל מתקלה" – כולן צורות ביטוי מקובלות ונפוצות בקרבנו הדוברים, ואין שום בעיה בהן. לעצם העניין המעשי, בעולם הממשי, מכשירים משנים מצבם מתקינות לתקלה, וההשלכות הן בעיה שלנו. כך חשבתי, לפחות, עד שנציגת שירות – אדיבה באורח פלסטי ושמנוני כמקובל – התקשרה אלי בעקבות פנייתי בתלונה על תקלה באתר אינטרנט עם ממשק למשתמשים בו, וגילתה הבנה, מהסוג האמפתי הממוסחר:
"אני מבינה שאתה חווה תקלה".
"לא", אמרתי, עקשן ונטול נחת, לאחר המתנה בת שעה ומעבר בין "מענה קולי" אחד למשנהו. "אני לא חווה תקלה, אני חווה שירות גרוע. התקלה היא במערכת, וזאת לא בדיוק חוויה".
ממהרת לרצות את הלקוח, הנציגה הקפידה להימנע מהנוסח ה"חווייתי", לאחר סיבוב נוסף שבו נפלט מפיה שאני "חווה תקלה", והעתיקה את דבריי כפשוטם, לפיהם יש תקלה במערכת.
עקרונית, אפשר לומר שאין פה בעיה. "חוויה" מציינת הן דבר חיובי והן דבר שלילי. ואכן, כשיש תקלה במערכת שאנו תלויים בה, החוויה שלנו אינה טובה. אלא שאפשר גם לשים לב לכך ש-to experience האמריקני הועתק מני וביה לעברית השירותית. בתוך כך, יש הרחקה של האחריות: אם הבעיה היא במערכת, הרי שהאחראים עליה נמצאים במוקד הדיון. אך אם הלקוח הוא שחווה מה שהוא חווה, האחראים הצליחו לעשות צעד אחד לאחור, בעזרת הניסוח המכובס. ויש לשים לב שבמצבים כאלו לא ייאמר על המערכת, הממשק או אתר האינטרנט, שהם "תקולים", אולי כי ב"תקול" יש גוון סופי מדי, חמור מדי, כמו של מכשיר קשר חבוט באפסנאות צבאית. חוויה כה שלילית תהיה כנראה תקלה חמורה לכול המעורבים בדבר.
קולות חשודים בלילות
אמבר דון (Dawn) עברה לדירה חדשה בכפר קטן במדינת וושינגטון. היא האזינה למוזיקה, סידרה את חפציה ואז... החלה לשמוע קולות משונים. נדמה היה לה שאלה צעדים שמגיעים מכיוון עליית הגג שלה. הקולות המשיכו להישמע גם בלילות הבאים, ״אמרתי לעצמי שיש לי דמיון מאוד פעיל״, היא אמרה לעצמה, אבל הקולות לא פסקו, ובנוסף, דברים החלו להיעלם מן הבית, עד שיום אחד...
פיבי ג׳אדג׳ (Judge), מגישת הפודקאסט Criminal אומרת: ״כולנו מכירים את זה... את האופן שבו אנחנו משכנעים את עצמנו שיש לכל זה הסבר הגיוני, אבל בתוכנו אנחנו יודעים שמשהו ממש לא בסדר״. זהו הסיפור המטריד (שיש לו סוף טוב!), בפרק שכותרתו A Bump In The Night. אמבר דון מספרת אותו ממרחק של 21 שנה, ולא מפתיע שהמאורעות חקוקים בזיכרונה בחיוּת רבה. Criminal אמנם עוסק במקרי פשע אמיתיים, אבל להבדיל מאחרים בז׳אנר זה אינו פודקאסט אימים, וג׳אדג׳ אינה המגישה המנסה לזעזע ככל האפשר. להפך. היא מספרת את הסיפורים בעדינות, עם הרבה תשומת לב לרגשות ולמצבים אנושיים ובעיקר להשלכות של סיפורים יוצאי דופן על האנשים שחוו אותם. זהו כנראה פודקאסט הפשע היחיד שניתן להאזין לו גם לפני השינה.
https://youtu.be/9ytsbpolWgY