חזק מנשק גרעיני

אלימוּת:

אתה מדמה בלבך כי המטרה מקדשת את האמצעים – זאת שגיאה חמורה!
בגללה בני-אדם – הנחשבים לדתיים – מבצעים פשעים איומים ונוראים

קורא: הערתך האחרונה מאלפת: פריו של הפחד נשאר רק כל עוד הפחד נשמר. מאידך-גיסא, מה שניתן – ניתן; את הנעשה אין להשיב.

עורך: אין הדבר נכון. הצהרת המלכה ויקטוריה ניתנה בשנת 1857 בסופן של מהומות, כדי לשמור על השלום. לאחר שהושגה מטרתו, החל השלטון האנגלי לשכוח את הסיבות שהביאו לידי מתן ההצהרה ובד בבד העניק לה פרשנות חדשה ושונה. ¹
אם הפחד מעונש הוא הגורם לי שלא לגנוב, ברגע שנעלם הפחד, מתעורר בי מחדש הרצון ואני יוצא לגנוב. אין להכחיש כי זה ניסיון העולם. קיבלנו עלינו את התפיסה כי בעזרת כוח ואיומים אפשר לגרום לבני-אנוש לפעול – ולכן אנו משתמשים בכוח ובאיומים.

קורא: כלום אינך טוען כנגד עצמך? אתה עצמך מודה כי האנגלים הגיעו להישגיהם באמצעות השימוש באלימות. אמנם, לדידך כל הישגיהם חסרי-תכלית, אך העובדה הזאת אינה פוגמת בטענתי. האנגלים רצו בדבר חסר-תכלית – והשיגו אותו. מטרתם מולאה; האומנם משנה באיזה אופן נעשה הדבר? אם מטרתנו טובה, מדוע לא נקדש את האמצעים שבהם נמלאה, אף אם הם אלימים? האומנם עליי להרהר באילו אמצעים אטפל בגנב אשר חדר לביתי? חובתי לגרשו בכל דרך!
נראה שגם אתה מסכים כי החתימה על עצומות ושליחתן לממשלת הודו לא הועילה לנו בעבר ולא תועיל גם בעתיד. אם כך, מדוע לא נכה באנגלים? מדוע לא נשמור על הישגינו בעזרת כוח מדוד אשר ישמר את הפחד? האומנם פשע הוא להפעיל כוח כדי לעצור ילד מלהיכנס לתוך האש? בצורה זו או אחרת, עלינו למלא את מטרתנו.

עורך: טיעוניך מתקבלים על הדעת; רבים הולכים שולל אחריהם. גם אני, בעבר, השתמשתי בהם. אך מאז נפקחו עיניי והיום אני יכול להבין היכן אתה שוגה. כעת, אנסה לפקוח גם את עיניך. ²

ראשית, אתייחס לדעה כי מכיוון שהאנגלים השיגו את מטרותיהם בשימוש באלימות, גם לנו הזכות להשתמש בה נגדם. אמת, האנגלים השתמשו באלימות וגם אנחנו יכולים לעשות כן; אולם כך נשיג רק את מה שהשיגו הם באלימות. אתה מסכים אתי שבזה איננו מעוניינים.
אתה מאמין כי המטרה מקדשת את האמצעים – זאת שגיאה חמורה! בגללה בני-אדם – הנחשבים לדתיים – מבצעים פשעים איומים ונוראים. יש קשר ישיר בין האמצעים למטרה או לתוצאה. האומנם אפשר לקוות שמזרע הדָּטוּרָה ילבלבו פרחי יסמין? את הים אני יכול לחצות רק בכלי-שיט. אם אני נכנס למים רכוב על מרכבת-שוורים – בתוך זמן קצר מרכבת השוורים ואנוכי שוקעים במצולות.

זכור את האמרה: "כְּמוֹ הָאֵל, כָּךְ הַקָּרְבָּן". ראוי להקדיש לה את מלוא כוח המחשבה, משום שהאדם סוטה מדרך הישר כאשר הוא טועה בהבנתה. לא מתקבל על הדעת שפרי עבודת האלוהים יצמח מפולחן השטן. האמצעי הוא הזרע, והמטרה או לחלופין התוצאה – היא הפרי. אכן, היחס בין התוצאה לאמצעים זהה ליחס שבין הפרי לזרע. "כִּי כַּאֲשֶׁר יִזְרַע אִישׁ – כֵּן יִקְצֹר". ³

הציבור האנגלי, בשנת 1832, השתמש באלימות להרחבת זכויותיו הפוליטיות. האומנם עזרה לו האלימות להבין מה חובתו? מטרתו הייתה: השגת זכויות. האמצעי היה: אלימות. ואולם, זכויות-אמת מתממשות רק בעקבות קיום חובות; את הזכויות הללו לא רכש הציבור האנגלי. נותרנו אפוא עם המחזה שבו הכול עומדים על זכויותיהם – אך איש אינו שואל מה חובתו. כאשר הכול רק מבקשים זכויות – מי יעניק אותן למי? אין בכוונתי לומר כי האנגלים לא קיימו חובות כלל אלא שלא קיימו את החובות המזכות בזכויות שדרשו; ובלי למלא את אותן החובות, נותרו האנגלים בלתי-ראויים לזכויות שהשיגו ולבסוף – נהפכו להם הזכויות לנטל. הציבור האנגלי קידש את האמצעים בשם המטרה, אך האמצעים שננקטו הם שקבעו את התוצאה.

נניח כי אני מעוניין בשעונך. אני יכול להשיגו ממך בכמה דרכים: אם שדדתיו – הרי הוא גֶּזֶל; אם קניתיו – נעשה הוא לקנייני; ואם ביקשתיו והענקת אותו לי – זאת מתנה. כלומר, השעון שכעת נמצא ברשותי יכול להיות רכוש גנוב, קניין פרטי או מתנה – הכול בהתאמה לאמצעי הפעולה שבחרתי בו. שלושה אמצעים שונים – שלוש תוצאות שונות. התוסיף לטעון כי האמצעים אינם משנים?

כעת נדון בדוּגמה שהעלית, הגנב שחדר אל הבית. אינני מסכים עמך כי החובה היא לגרשו בכל דרך.

אם הגנב שחדר לביתי הוא אבי, אשתמש נגדו באמצעי מסוג אחד; אם הגנב הוא אחד משכניי, לא אשתמש נגדו באמצעי הראשון אלא באחר; ואם איני מכיר את הגנב כלל – אגיב בצורה שלישית, שונה לגמרי. אפשר שעם גנב הודי אתמודד בדרכים השונות מאלה שאשתמש בהן עם גנב אנגלי; עם ילד חלש אתמודד בדרכים שונות מאלה שאשתמש בהן עם מבוגר השווה לי בכוחו; וכשהגנב חמוש מכף רגל עד ראש, ודאי אשאר דומם במיטתי. ובכן, במנעד שבין האב הגנב לאדם החמוש מתקיים מגוון רחב של אמצעים. אך אני מאמין כי בשני מקרים שצוינו לעיל אשאר במיטתי ואעמיד פני-ישן. גם לאב וגם לחמוש יש כוח; כוחם מספיק לגרום לי לוותר על רכושי. אך בעוד כוחו של אבי יציף אותי בצער וברחמים, קרוב לוודאי שכוחו של החמוש ימלא אותי זעם ונהפוך לאויבים מרים. ופה המצב נהיה בעייתי.

מהדוּגמות שזה עתה העליתי לפניך, אין באפשרותנו להחליט בעניין האמצעים שבהם נטפל בגנב. אני עצמי יודע מה יש לעשות עם כל הגנבים, אך חושש ששיטת הריפוי שלי תבהיל אותך, לכן אני מהסס להציגה לפניך. נסה לחשוב עליה בעצמך; ואם לא תצליח, לפחות תסכים אִתי כי עליך לאמץ אמצעים שונים במצבים שונים; ולפי-שעה, נוכחת לדעת כי אי-אפשר לגרש את הגנב בכל אמצעי ושהתוצאה תהיה בהתאמה לאמצעים שאתה נוקט; יוצא שאין חובתך לגרש את הגנב בכל דרך.

נמשיך מעט הלאה. הגנב החמוש גזל את רכושך; אתה מהרהר בדבר ומתמלא חֵמה. ברצונך ללמדו לקח, לא לטובתך אלא לטובת הכלל. לשם-כך אתה מגייס קבוצת אנשים, לתקוף את הגנב בביתו. אך הוא מיודע בעוד מועד ובורח. עכשיו גם הוא נמלא זעם ומגייס את עמיתיו השודדים. הוא מודיע לך כי בכוונתו לתקוף את ביתך לאור-יום. אך אתה חזק ומוכן לקריאת התיגר שלו. בינתיים, הגנב מטריד את שכניך והם מתלוננים לפניך. אתה אומר להם: "אני עושה הכול לטובתכם. אין חשיבות לכך שרכושי הוא שנגזל". הם משיבים: "קודם לכן, לא הטרידנו הגנב. הוא החל לעשות זאת רק לאחר שהכרזת עליו אויב". אתה חס על שכניך, מבין כי הצדק עמם, וידיעה זו שמה אותך במלכוד. מה תעשה? אם תניח לגנב – יאבד כבודך. הכבוד יקר לכולנו. על-כן, אתה משיב לשכניך המסכנים: "אל דאגה. בואו, העושר שלי – שלכם. אתן לכם כלי-נשק ואלמד אתכם להשתמש בהם. ואתם – רדפו את הגנב. אל תניחו לו לנפשו". וכך הסכסוך מסלים; מניין השודדים עולה; ושכניך המסכנים – הביאו בעיה על ראשם.

תוצאת רצונך לנקום בגנב היא ששנת הלילה התחלפה בערות; השקט והשלווה פינו מקומם לאי-שקט ולחרדה; המוות, שלפנים היה אורח בלתי-קרוי, היה לדייר בביתך; גבורתך הולידה פחד. אם תבחן בסבלנות את התרחיש שאך זה הצגתי לפניך, תמצא שאין בו הגזמה. זה היה אמצעי מסוג אחד.

כעת, הבה נבחן את השימוש באמצעי ההפוך. הגנב, לדידך, אינו אלא נשמה תועה. בסופו של דבר, גם הגנבים הם בני-אדם, ואינך יודע מה הניע את אותו האדם לגנוב. על-כן אתה עושה את המעשה הראוי ומחליט להמתין להזדמנות מתאימה שבה תוכל לסייע לו לעקור מקרבו את זרע הגנֵבה. והנה, בעודך מהרהר הרהורים נאצלים מעין אלה, האח הזה שב ופורץ לביתך. אך אתה, במקום לכעוס ולהתאכזב – מרחם עליו. לדידך, הגנב הוא אדם מסכן וחולה, הזקוק לעזרה. לכן אתה פותח לרווחה את דלתות ביתך וחלונותיו, משנה את מקום משכבך הרגיל ומסדר את חפציך הנותרים בצורה הנגישה ביותר בשבילו. כשהגנב שב בפעם השלישית, הוא מתבלבל ונרתע, כיוון שכל זה חדש לו. ובכל-זאת, הדבר אינו עוצר אותו מלהשלים את מלאכתו, אלא שהפעם הוא עושה זאת בתחושת מבוכה ואי-נוחות. דעתו מוטרדת. מעשיך גורמים לו לשאול על אודותיך, והוא שומע מפי שכניך בכפר על לבך הרחב והרחום. לבסוף הוא מתחרט ומבקש את סליחתך. הוא משיב לך את חפציך, חדל לעסוק בגנבה, נעשה למשרתך ואתה מוצא לו תעסוקה מכובדת. הרי לך אמצעי מהסוג השני.

רואה אתה כי אמצעים שונים מולידים תוצאות שונות. אינני משער כי כל גנב וגנב ינהג כפי שתיארתי או שכל אדם ואדם יהיה מסוגל להפגין כוח רחמים עז כשלך. הרעיון שרציתי להמחיש הוא כי מטרות טובות יושגו רק באמצעים טובים, ושברוב המקרים, אם לא בכולם, כוח הרחמים יעיל מהכוח הגס. האלימות מביאה לידי הרס, הרחמים לעולם לא.

עכשיו, בנוגע לעצומות. אין ספק כי עצומה שאינה נתמכת בכוח היא עניין חסר תוחלת. ובכל-זאת, כפי שנהג לומר מָהַדֶב רָנָדֶה המנוח, עצומות הן כלי לחינוך האזרח כיוון שבסיוען הוא מתוודע אל מצבו הפוליטי ⁴. העצומות משמשות גם דבר-תזכורת והזהרה לשליט. בשל הסיבות האלה, יש בהן תועלת. כאשר עבד חותם על עצומה, עדות היא לשעבודו; אך כאשר אדם שווה-מעמד פונה ליריבו בעצומה, הוא מפגין ענווה. עצומה הנתמכת בכוח היא עצומה של אדם שווה-מעמד; וככזאת, סימן היא לאצילותו. הכוח התומך בעצומה יכול להיות משני סוגים. סוג אחד הוא הכוח הגס: "אם לא תעשה כרצוננו – נפגע בך". את תוצאותיו ההרסניות של הכוח הזה כבר הראינו. הכוח מהסוג האחר נקרא כוח הרחמים או כוח הנשמה או סָטְיָגְרַהָה ⁵: "אם לא תעשה כרצוננו – נחדל להיות חותמי העצומות שלך. שלטונך מותנה בשיתוף הפעולה שלנו; לא נוסיף לשתף פעולה!" כוח הנשמה הוא כוח בלתי ניתן להריסה והמשתמש בו ער למצבו בצורה מושלמת. פתגם עתיק שלנו מלמד עליו: אֲמִירַת "לֹא" תְּרוּפָה הִיא לְכָל הַמַּחֲלוֹת. האלימות אינה יכולה למי שחדור בכוח הרחמים.

ולבסוף, בנוגע לילד הצועד לתוך האש – לא תצליח למצוא דוּגמה שבה תוכל לעצור אותו.

מה תעשה באמת? נניח כי הוא חזק ממך. במקרה הזה, אם תנסה לעצור אותו בכוח, יכה אותך חזרה וייכנס לאש. לפיכך עומדות לפניך שתי אפשרויות: תהרוג אותו על מנת למנוע ממנו את הכניסה לאש או תהרוג את עצמך כי אינך מסוגל לראות את הילד נכנס לאש. את הילד לא תהרוג. גם לא תקריב את חייך שלך אלא אם כן אתה חדור רחמים אין-סופיים. לפיכך יהא עליך לצפות חסר-אונים בילד המשליך עצמו לתוך האש.

אם אתה חזק מספיק לעצור את הילד – תשתמש בכוחך. חשוב להבין כי פעולה מעין זו לא תתפרש כאלימות אלא כהפעלת כוח מדרגה נמוכה יותר.

אם הפעלת כוח על הילד כדי לעצרו מלצעוד לתוך האש – עשית זאת אך ורק למענו; לעתים יש להכות באדם לטובתו. אבל העיקרון הזה אינו מתקיים כשאתה קורא להכות באנגלים, כי אינך מבקש את טובתם אלא את טובתך האנוכיית, כלומר את טובת עמך. בכך אינך מפגין רחמים, גם לא אהבה.

אם בדוגמתך הכוונה היא שמעשיהם הרעים של האנגלים מייצגים את האש וכי הם צועדים לתוכה מתוך בורות כאותו הילד, ואילו אתה רוצה לעצור אותם מתוך רחמים – משמעות הדבר למעשה היא כי יהיה עליך להיות נוכח בכל מקום וזמן שבהם נעשים המעשים הרעים ובכל פעם להקריב את חייך. אם אתה מסוגל להפגין יכולת שכזאת – חופשי אתה לעשות כן. אך הדבר הזה בלתי-אפשרי בעליל.
*

סָטְיָגְרַהָה ⁶

אם יבינו בני-האדם, ולוּ לרגע אחד, כי צייתנות עיוורת לחוקים רעים נוגדת את רוח האדם – תהיה רודנותם של אחרים מהם והלאה. וזה המפתח לשלטון עצמי

קורא: היש עדות היסטורית לפעולת הכוח שאותו כינית בשם "כוח הנשמה" או "כוח האמת"? איני מכיר ולוּ אומה אחת אשר קמה על בסיס כוח הנשמה, ועודני אוחז בדעה כי בלא ענישה גופנית – לא יתקנו הרשעים את דרכיהם.
עורך: המשורר טוּלְסִידָס ⁷ כתב:

הָרַחֲמִים הֵם מְקוֹר הַדְּהַרְמָה ⁸,
הָאָנוֹכִיּוּת הִיא שֹׁרֶשׁ הָרַע.
לָכֵן אַל לָנוּ לִזְנֹחַ אֶת הָרַחֲמִים
כָּל עוֹד יֵשׁ בָּנוּ רוּחַ חַיִּים.

אני מקבל פסוק זה כדברי האל ומאמין בו, בה במידה שאני מאמין כי שתיים ועוד שתיים הם ארבע. כוח הרחמים הוא הכוח שאנו קוראים לו גם "כוח הנשמה", "כוח האהבה", "כוח האמת" או – "סָטְיָגְרַהָה". עדויות לקיומו של הכוח הזה נפגוש בכל צעד ושעל. בלא פעולתו, הייתה חדלה האנושות להתקיים. אך אתה מבקש עדויות היסטוריות. לשם כך, הכרחי לדעת מה משמעות המונח "היסטוריה". בשפה הגּוּגָ'רַטִית, משמעותה: "כך היה באמת". לפי משמעות זו, אפשר לספק עדויות רבות לסָטְיָגְרַהָה. ואולם לפי המסורת הבריטית, "היסטוריה" היא תיעוד המעשים של השליטים והמלכים, ובגישה הזאת לא נוכל להביא עדויות היסטוריות לסָטְיָגְרַהָה. איך תמצא עפרות כסף במכרה נחושת? ההיסטוריה המוּכּרת לנו היא תיעוד מלחמות העולם, ולכן יש פתגם אנגלי האומר: "אֻמָּה חַסְרַת הִיסְטוֹרְיָה הִיא אֻמָּה מְאֻשֶּׁרֶת". מעללי המלכים, שעשועיהם ובוגדנותם נרשמים בהיסטוריה במדויק; ואילו "כך היה באמת" – כבר מזמן הייתה האנושות באה אל קִצהּ. לוּ נפתח סיפור האנושות במלחמות – היום שום אדם לא היה חי. כליה היא מנת חלקם של העמים אשר סבלו מתוקפנות רבה כמו, לדוּגמה, הילידים באוסטרליה שניצודו בידי הפולשים הלבנים עד שכמעט לא נותר זכר מהם. ציין לפניך כי כל העמים שנכחדו לא הגנו על עצמם באמצעות סָטְיָגְרַהָה. ואיננו צריכים להיות נביאים כדי לדעת כי גם גורלם של האוסטרלים יהיה דומה לשל אלה שהם פגעו בהם. בברית החדשה כתוב: "כָּל-אֹחֲזֵי חֶֶרֶב בַּחֶרב יֹאבֵדוּ" ⁹. ואצלנו אומר הפתגם: "הַשַּׂחְיָן – מוֹתוֹ בַּמַּיִם".

על כן, העובדה שהאנושות, חרף מלחמותיה, חיה וקיימת – היא ההוכחה הפשוטה ביותר שבבסיס העולם אין עומדת המלחמה אלא דבר-מה אחר.

קיומם של אלפים, למעשה של רבבות, תלוי בהתגלמותו הפעילה של כוח האהבה. יום-יום, שוככות מריבותיהן הקטנות של מיליוני משפחות נוכח פעולתו. מאות אומות חיות בשלום. ה"היסטוריה" אינה מתעדת זאת ואף אינה יכולה לתעד. ההיסטוריה היא, למעשה, תיעוד ההפרעות לפעילותם הרציפה של כוחות האהבה, הנשמה והרחמים; כשהם מפסיקים – ההיסטוריה מתחילה.

שני אחים רבים; האחד מתחרט, מציע סָטְיָגְרַהָה ומעורר את האהבה שהייתה רדומה בהם; שני האחים שבים לחיות בשלום. מי יתעד מקרה שכזה? אולם, אם בגלל התערבותם של מחרחרי ריב או מכל סיבה אחרת, נעשים האחים לאויבים ומידרדרים לאלימות או פונים לבית-משפט (וזאת אינה אלא עוד דרך להפגנת תוקפנות), מיד מתפרסמים מעשיהם בעיתונות, הם נהיים לנושא השיחה של שכניהם ואולי גם יימצא להם מקום בדפי ההיסטוריה. ומה שנכון למשפחות נכון גם לאומות; אינני מאמין שיש חוקים שונים למשפחות ולאומות. ההיסטוריה היא אפוא תיעוד ההפרעות לדרך הטבע; סָטְיָגְרַהָה, בהיותה טבעית, אינה חלק מההיסטוריה.

קורא: לפי דבריך האחרונים מובן שההיסטוריה אינה יכולה לתעד סָטְיָגְרַהָה או תופעות הדומות לה. יש להבין היטב את טיבה של הסָטְיָגְרַהָה, לכן אבקשך להרחיב בנושא.

עורך: הסָטְיָגְרַהָה ידועה בעולם כ"התנגדות פסיבית". המילה מתארת שיטה להשגת זכויות באמצעות הקרבה עצמית; גישתה הפוכה להתקוממות האלימה. כאשר אני מסרב לעשות מעשה המנוגד לצו-מצפוני – משתמש אני בסָטְיָגְרַהָה. נניח כי הממשלה של ימינו קבעה חוק שהוראתו נוגעת אליי אך אינה מקובלת עליי. אם השפעתי באלימות על הממשלה למשוך את החוק – אפשר לומר שהשתמשתי בכוח גס. אם אני מסרב לציית לחוק ומקבל עליי את העונש הנגזר מן המעשה – אפשר לומר שאני משתמש בסָטְיָגְרַהָה. תמצית הסָטְיָגְרַהָה טמונה בהקרבה העצמית.

כל אדם ואדם יסכים כי ההקרבה העצמית נעלה לאין שיעור מהקרבת האחר. יתר על כן, לעתים קורה שבני-אנוש פועלים באמונה למען מטרה מסוימת, אך טועים. איש אינו חף מטעויות. אך אם הסָטְיָגְרַהָה מופעלת למען מטרה מוטעית, מי שיסבלו מכך הם מציעי הסָטְיָגְרַהָה עצמם; הם לא יענישו אחרים בגין טעויותיהם, משום שהם לבדם נושאים בסבל. אדם אינו יכול לקבוע באופן מוחלט כי עניין מסוים הוא טוב או רע. כל שבאפשרותו לטעון הוא כי לפי תפיסת עולמו הנוכחית, דבר מסוים הוא טוב או רע. ואם מעשה מסוים רע הוא לפי תפיסת עולמך – אסור לך לעשותו ועליך לשאת בתוצאות הסירוב. זה המפתח לסָטְיָגְרַהָה.

קורא: יוצא אתה נגד החוקים – זאת הסתה למרד! הודו נחשבה תמיד לארץ שומרת חוק. נראה כי אתה מרחיק לכת אף מעבר לקיצוניים: אלו אומרים שחובה לציית לחוק שכבר קיים, אך אם רע הוא, עלינו לסלק את מחוקקו בכל אמצעי, גם בכוח הזרוע.

עורך: השאלה היכן אני נמצא בהשוואה לקיצוניים חסרת חשיבות. חשוב לדעת מה נכון ולפעול בהתאמה. משמעותה האמיתית של הקביעה כי אנו אומה שומרת חוק היא שיש בנו סָטְיָגְרַהָה. כאשר חוקים מסוימים אינם לרוחנו, איננו פועלים באלימות כלפי מחוקקם אלא שובתים רעב ונושאים את הסבל בעצמנו.

הסברה שעלינו לציית לכל חוק, טוב או רע, היא מודרנית. לא תמיד סברנו כך. בעבר התעלמו בני-אדם מהחוקים שלא היו טובים בעיניהם וקיבלו עליהם את העונשים שנשאו מעשיהם. הצייתנות לחוקים המנוגדים לצו המצפון סותרת את הרוח האנושית, נוגדת את הדָּהְרְמָה ומשמעותה עבדות.

הממשלה עשויה להחליט כי עלינו לרקוד לפניה בעירום; האומנם ננהג כך? לוּ אני סָטְיָגְרַהִי, הייתי מודיע לממשלה כי היא יכולה לשמור החלטה זו לעצמה. לא אתפשט למענך ולא ארקוד לפנייך. אבל אנו נעשינו כה חסרי-סָטְיָגְרַהָה, עד שחוקים מבזים אינם מטרידים אותנו עוד. אנו מרכינים ראש לנוכח עריצות השלטון ועושים דברים הגרועים בהרבה מריקוד בעירום.

אדם אשר רוח אנוֹש ממשית מפעמת בקרבו, אשר ירא רק את האל, לא יפחד מאיש מלבדו. חוקים מעשה ידי אדם אינם מחייבים אותו בהכרח. שים לב שגם הממשלה אינה מצפה מאתנו לצייתנות שכזאת; אין היא אומרת לנו: "עליכם לעשות כך וכך" אלא אומרת: "אם לא תעשו כך וכך – תיענשו". משום ששקענו כה נמוך, משום שכה רחקנו מעצמנו, נדמה לנו כי הציות העיוור הוא בעל ערך מוסרי ודתי. אם יבינו בני-האדם, ולוּ לרגע אחד, כי צייתנות עיוורת לחוקים רעים נוגדת את רוח האדם – תהיה רודנותם של אחרים מהם והלאה. וזה המפתח לשלטון עצמי.

האשליה שדעת הרוב מחייבת את המיעוט היא כפירה באל. רבים המקרים שבהם דרך הרוב נתבררה כשגויה ואילו זו של המיעוט כנכונה. מקורה של כל רפורמה ביזמה של מיעוט כנגד הרוב. אם בקרב חבורה של שודדים, מיומנות הגנבה היא ידע הכרחי, האומנם על אדם ישר לקבל זאת? לא ולא. עד שלא נדביר את האמונה הטפלה שעלינו לציית לכל חוק – נישאר עבדים. הסָטְיָגְרַהִי לבדו יכול לעשות כן.

השימוש בכוח גס נוגד את חוקי הסָטְיָגְרַהָה, משום שבשיטה הזאת אנו מבקשים לכפות בכוח על האחר את מה שאנו מעוניינים בו והוא אינו מעוניין בו. ואם השימוש בכוח מוצדק לגבינו, ודאי שגם יריבנו רשאי לנהוג כך. כך לא נגיע להסכמה לעולם אלא רק נדמיין שאנו מתקדמים, כמו אותו הסוס העיוור שנע במעגלים סביב הטחנה. סָטְיָגְרַהָה היא דרך הפעולה האפשרית היחידה למי שסבורים כי חוקים רעים אינם מחייבים אותם. דרך פעולה אחרת תוביל בהכרח לאסון גדול.

קורא: מדבריך אני מסיק שסָטְיָגְרַהָה היא נשקו המעולה של החלש, אך החזק רשאי להשתמש בכוח הזרוע.

עורך: מסקנתך שגויה לחלוטין. כוח הנשמה, הסָטְיָגְרַהָה, הוא החזק בכוחות והעליון בהם. אם עולה עצמתו על עצמת הכוח הגס, איך ייחשב לנשקו של החלש? היה סמוך ובטוח כי הגבורה הנדרשת מסָטְיָגְרַהִי זרה לעולמם של אנשי החרב. המאמין אתה כי אדם חלש ופחדן יכול להפר חוק שאינו לרוחו?

הקיצוניים תומכים בשימוש באלימות נגד השלטון האנגלי. מדוע דווקא הם מטיפים לצייתנות? איני מאשים אותם; לשיטתם, הם צודקים. כשהם יצליחו לגרש את האנגלים ויהיו הם עצמם לשליטים, ידרשו ממך וממני לציית לחוקיהם. אולם אז יאמר להם הסָטְיָגְרַהִי כי הוא מסרב לציית לחוקים הנוגדים את צו מצפונו ויתמיד בסירובו גם במחיר חייו.

איזה מעשה דורש אומץ רב יותר – קטילת חייהם של אחרים באמצעות התותח או התייצבות אל מול לועו הפעור ומסירת חייך שלך בחיוך? מי הלוחם האמיתי – מי שהמוות ידידו הקרוב או מי אשר מרחוק שולט במותם של אחרים? היה סמוך ובטוח כי אדם מוג לב לא יצליח להיות סָטְיָגְרַהִי, ולוּ גם לרגע אחד.

אך עליי להודות: גם החלשים בגופם מסוגלים להציע סָטְיָגְרַהָה. אדם אחד יכול להציעה, וגם מיליונים; הנשים כגברים יכולות להתמסר לה; אין היא תובעת אימונו של צבא ולא אומנות לחימה. הדרישה היחידה היא לשליטה בנפש ובחשיבה, וכשהיא מושגת, נעשה הסָטְיָגְרַהִי לבן-חורין כמלך החיות, קולו רועם כשאגת ארי ודי בהופעתו להניס את יריבו.

הסָטְיָגְרַהָה היא חרב שאפשר להשתמש בה לכל מטרה; היא מביאה ברכה למשתמש בה וגם למי שמשתמשים בה נגדו. תמורות מרחיקות לכת מושגות באמצעותה בלי לשפוך טיפה של דם; אין היא מחלידה ואינה מצריכה נדן; איש אינו יכול לגנוב אותה, ודו-קרב בין סָטְיָגְרַהִים אינו מחליש אלא מחזק. לפיכך עוול הוא להחשיב את הסָטְיָגְרַהָה לנשקם של החלשים בלבד.

קורא: אמרת שהסָטְיָגְרַהָה היא כלי-נשק המיוחד להודו. האומנם מעולם לא רעמו שם קולות התותחים?

עורך: נראה שמבחינתך, הודו אינה אלא קומץ מלכיה; מבחינתי, הודו היא שפעת המיליונים אשר בתמיכתם תלויים הקיום של המלכים הללו ואף קיומנו-אנו.

לעולם ישתמשו המלכים בכלי נשקם – זה הרגלם. תפקידם לחלק פקודות, אולם ממלאי הפקודות, כלומר הנתינים – אינם זקוקים לכלי נשק. ממלאי הפקודות הם הרוב בעולם. אפשר ללמדם את השימוש בכוח הזרוע או את השימוש בכוח הנשמה. במקום שבו כוח הזרוע נלמד, שם גם המלך וגם העם הולכים ומאבדים את שפיותם. אך במקום שבו הנתינים לומדים את השימוש בכוח הנשמה, אין הם מוטרדים מפקודות לא צודקות, ושם עריצות המלך אינה מרחיקה מעבר לטווח חרבו. עובדי האדמה מעולם לא נשלטו בחרב ולעולם לא יישָלטו; אין הם יודעים להשתמש בה ואינם יראים מפניה. אומה גדולה היא זאת שבניה חשים נוחות עם המוות כמו אדם המניח ראשו על כרית. המשוחררים מפחד המוות משוחררים מכל פחד. אם אני מגזים בדבריי האחרונים – לא נורא; גם אנחנו מגזימים ביראתנו מפני כוח החרב.

העובדה היא שבהודו נהוג להשתמש בסָטְיָגְרַהָה, בכל תחומי החיים. כאשר השליט נהיה לעריץ – אנו מפנים לו עורף. זאת סָטְיָגְרַהָה.

זכוּר לי שבנסיכות מסוימת נפגעו האיכרים מהוראה בלתי צודקת של המלך. בתגובה הם היגרו – החלו לרוקן את כפרם, פשוטו כמשמעו ¹⁰. נתבלבלה דעת המלך עליו. היה עליו לבקש מנתיניו מחילה ולמשוך את הוראתו. אפשר לפגוש במקרים רבים מעין אלה, אך הם נולדים בעיקר בארץ הודו. רק במקום שיש בו נתינים מעין אלה – יש שלטון עצמי. בלעדיהם – כל שׂררה היא עריצות, כל שלטון, שלטון זר הוא.

קורא: האומנם חישול הגוף אינו נחוץ לנו?

עורך: את הדבר הזה לעולם לא אומר. בלא אימון הגוף, קשה להיות סָטְיָגְרַהִי. הכלל הוא שבגוף רך ומפונק תשכון דעת חלשה. ובמקום שמתקיימת בו חולשת הדעת, כיצד יתקיים כוח הנשמה? מצבנו הגופני ישתפר אם ניטוש מנהגים קלוקלים כגון נישואי-ילדים ונוותר על חיי-תענוגות. אילו ביקשתי מאדם רופס להתייצב אל מול לוע תותח, מיד הייתי נהפך לבדיחה.

קורא: מדבריך עולה כי להיות סָטְיָגְרַהִי אינו דבר של מה-בכך; לפיכך, הסבר-נא כיצד ייעשה אדם לכזה.

עורך: די קל להיות סָטְיָגְרַהִי, ובה במידה גם קשה. הכרתי נער בן ארבע-עשרה אשר נהיה לסָטְיָגְרַהִי; פגשתי חולים שהיו לסָטְיָגְרַהִים. מאידך-גיסא, נתקלתי בבני-אדם שלא יכלו להציע סָטְיָגְרַהָה אף על-פי שהיו בריאים ולא חסר להם דבר. ניסיוני לימדני שאדם החפץ לשרת את ארצו בסָטְיָגְרַהָה חייב לקיים בְּרָהְמַצַ'רְיָה ¹¹, לאמץ אל חיקו את העוני, לדבוק באמת ולטפח חוסר-פחד בכל מצב.

בְּרָהְמַצַ'רְיָה הוא נדר עיקרי שבלי שמירתו, אין הדעת משיגה את חוסנה הנדרש. גבר השופך את זרעו מפסיד את אונו, נהפך לחלוש ורכרוכי. כיצד יגבר על הנמר מי שדעתו תועה במושאי-החושים? מי שנשלט בידי יצריו החייתיים אינו מסוגל למאמצים ראויים. דוּגמות רבות מספור יאשרו את טענתי. באופן טבעי, מתעוררת השאלה מה יעשה איש-משפחה. ואף-על-פי-כן, זאת שאלה מיותרת. כאשר בעל ואישה מתענגים בשעשועי אהבים, תאוותם חייתית לא פחות. אסור לספק יצרים מיניים אלא למטרות רבייה. כמו-כן, סָטְיָגְרַהִי אינו שואף להעמיד צאצאים, ולכן גם איש-משפחה יכול להיות בְּרָהְמַצַ'רִי. עוד שאלות יתעוררו מן הסתם: כיצד מוציאים זאת לפועל? מה דעת האישה בנושא? מה זכויותיה? האומנם עליה לנהוג כמוהו? ועוד. אך אינני מעוניין להוסיף ולהרחיב בנושא. המעוניינים להשתתף במאמץ נעלה, עליהם למצוא פתרונות ראויים בכוחות עצמם.

כפי שהפרישות המינית הכרחית, כך גם אימוץ העוני. התאווה לכסף ושירות הסָטְיָגְרַהָה לעולם לא יעלו בקנה אחד. איני מצפה ממי שיש ברשותו כסף לוותר עליו מרצון, אבל אני מצפה ממנו להיות שווה-נפש כלפיו; עליו להסכים לאבד את כל רכושו ולא לוותר על הסָטְיָגְרַהָה.

הסָטְיָגְרַהָה תוארה במהלך דיוננו ככוח האמת. כיצד יפגינו את כוחה של האמת ועצמתה מי שאינם דבקים בה? במערכת הסָטְיָגְרַהָה, אם כן, יש לפעול מתוך אחיזה מוחלטת באמת. זה עיקרון שיש לדבוק בו בכל מחיר. לאמת אין מה להסתיר, ופעילות הסָטְיָגְרַהָה לעולם אינה מתקיימת במחתרת. אפשר שתתעורר השאלה: "האומנם מותר לשקר על מנת להציל חיים?" קושיות שכאלה מתעוררות במוחם של המעוניינים להצדיק את השקר; אין הן מייגעות את מי שאוחז רק באמת. ואם סָטְיָגְרַהִי נאלץ להתמודד עם דילמה מעין זו – האחיזה באמת תצילו מטעות.

מערכת הסָטְיָגְרַהָה לא תתקדם ולוּ גם צעד אחד בלא חוסר-הפחד. יש לטפח חוסר-פחד שלם בכל תחומי החיים; בנתיב הסָטְיָגְרַהָה אפשר לצעוד רק בלא דאגה לנכסים ארציים, לכבוד מזויף, לקרובי משפחה, למשפט המלך, לפציעות גופניות אפשריות ואף למוות.

המחשבה כי מידות אלו קשות לשמירה אינה צריכה לגרום לזניחתן. האל מעניק לנו, עם הקושי, את היכולת לעמוד בו. המידות שכעת מניתי נחוצות לכל אדם ואדם, גם למי שאינו מתכוון לשרת את ארצו, ורובן הכרחיות גם למי שמעדיף את השימוש בכוח הזרוע. איש אינו נעשה ללוחם רק מתוקף רצונו. פרישות מינית ועוני נחוצים גם לאיש-המלחמה. לוחם שיש בו פחד אינו לוחם. אפשר לסבור כי האחיזה באמת אינה הכרחית לגביו; אולם במקום ששׂורר חוסר-פחד – האמת מופיעה מיד ובאופן טבעי. הזונח את האמת עושה זאת מתוך פחד זה או אחר. לפיכך ארבע המידות שציינתי אינן אמורות להרתיע איש.

ומצד אחר, האוחז בחרב נדרש לאי-אלו מאמצי-שווא שלהם הסָטְיָגְרַהִי לעולם אינו נדרש. הסיבה למאמצים אלו היא הפחד. לוּ היה הוא אמיץ באמת, הייתה חרבו נשמטת מידו בן-רגע. שוב לא היה נזקק לה. החף מכל עוינות אינו זקוק לחרב.

מעשה באדם חמוש במקל הפוגש לפתע באריה; מיד הוא מניפו באוויר, הגנה עצמית; אך אז הוא נוכח לדעת כי כל לימודו על חוסר-הפחד היה חסר משמעות; בו ברגע הוא שומט את מקלו ומוצא עצמו חופשי מכל פחד.

מתוך: "שלטון עצמי" מאת מהטמה גנדהי

"שלטון עצמי" הוא ספרו הראשון של מהטמה גנדהי, ספר ההגות הפוליטי היחיד שחיבר, ולפי חוקרי גנדהי רבים בעולם הוא גם ספרו החשוב ביותר. הספר תורגם משפת ההינדי, מובא בליווי חיבורו של טולסטוי "מכתב להינדו" (שהשפיע רבות על גנדהי בעת כתיבת הספר), ובעריכה מדעית של ד"ר שמעון לב. הספר הוא הכותר הראשון של הוצאת "אדם עולם".

[הערה: בנוסח המובא כאן הושמטו הערות שוליים אחדות, לנוחות הקוראים באתר]

למידע נוסף על הספר ולרכישתו בהנחה מיוחדת לקוראי "אלכסון"