על אהבה, חטא ומחיר כבד

הייתה בפאריז נערה בשם אלואיז, אחייניתו של קנוניקוס אחד בשם פולבר. ¹ הוא אהבה מאוד ועשה כמיטב יכולתו להרחיב את השכלתה. במראיה לא הייתה מן הפחותות, ובהשכלתה עלתה על כולנה. ומאחר שההשכלה הִנה נדירה בקרב הנשים, הוסיפה השכלתה לחִנה והביאה לפרסומה בממלכה כולה. לאחר שבחנתי מהו שרגיל למשוך מאהבים, החלטתי שהיא המתאימה לי לבוא עמה בקשרי אהבים, והאמנתי שיקל עלי להגיע לכך. באותה עת הייתי מפורסם וצעיר ואף ניחנתי ביפי מראה ולא חששתי שאישה כלשהי שאכבדנה באהבתי, תדחני. האמנתי גם שיקל עלי להשיג את הסכמתה של הנערה משום שידעתי שמשכלת היא ואוהבת ספר, ועל כן גם בהיותנו מרוחקים ניהנה מנוכחות הדדית על ידי חליפת מכתבים (וההעזה הן גדולה יותר בכתב מאשר בדברים פנים אל פנים), וכך נימצֵא תמיד בחילופי שיח נעימים. בהיותי בוער כולי באהבתי לנערה צעירה זו, חיפשתי אחר הזדמנות להכירה מקרוב באמצעות קשר יום יומי וכך לרכוש ביתר קלות את לבה. למטרה זו השתדלתי אצל דודה, באמצעות כמה מידידיו, שיקבלני לבינו שהיה קרוב לבית ספרי תמורת כל תשלום שייראה לו עבור המִחְיָה, באמתלה שניהול משק הבית מהווה מכשול ללימודי ושההוצאות עליו כבדות מדי עבורי. פולבר היה הן תאב בצע והן שאף שאחייניתו תמשיך להתקדם בלימודיה. בשל שתי סיבות אלה קיבלתי בקלות את הסכמתו והשגתי את מבוקשי. הוא השתוקק לממון והאמין שאחייניתו תצא נשכרת מתלמודי. על דבר אחרון זה כה הפציר בי, עד כי מילא את מאוויי ושירת את אהבתי מעל ומעבר למה שהעזתי לקוות. הוא מסר אותה כליל למרוּתי כדי שבזמני הפנוי, בשובי מבית ספרי, בין ביום ובין בלילה, אלמדה, ואם ייראה לי שהִנה מתרשלת בלימודיה אענישה בחומרה. תמימותו הדהימה אותי. לוּ הפקיד שה רך בידי זאב משחר לטרף לא הייתי המום יותר. שהרי בהפקידו אותה בידי לא רק על מנת ללמדה, כי אם על מנת להענישה, נתן דרור מוחלט לתשוקתי והזדמנות, גם אם לא חפצתי בה, להכניעה לרצוני באיומים ובשבטים אם דברי רוך לא יִצלחו. בשל שני דברים רחק מלבו כל חשד של זימה: אהבתו לאחייניתו ושֵם פרישותי בעבר.

מה אומר ומה אדבר? תחילה אוחדנו תחת קורת גג אחת, ולאחר מכן התאחדו לבותינו. הלימודים העניקו לנו הזדמנות להתמסר כליל לאהבה ומקום מחבוא, כפי שביקשה האהבה. הספרים היו פתוחים, אולם נאמרו יותר מילות אהבה מאשר מילות לימוד; הנשיקות היו רבות יותר מדברי העיון. ידי נשתלחה תכופות יותר אל חזה מאשר אל הספרים. העיניים שיקפו אהבה יותר משכוונו אל הכתוב. כדי לא לעורר חשד יש והיכיתיה, אולם היו אלה מכות אהבה ולא כעס, תודה ולא זעם, שעלו במתיקותן על כל מיני הצרי. מה אוסיף? לא היה שלב בהתעלסות ² שלא ניסינוהו בתאוותנו, ואם יכלה האהבה לגלות דבר מה חריג ניסינו גם אותו. וככל שהיינו חסרי ניסיון בתענוגים אלה, כך התמסרנו להם ביתר להיטות ולא ידענו שובעה, וככל שהייתי נתון יותר לתשוקה זו, כך יכולתי להקדיש פחות ופחות זמן לפילוסופיה ועמל לבית ספרי. ההליכה לבית ספרי עוררה בי סלידה וכמוה השהות המייגעת בו, שהרי הימים היו ללימודים ואילו הלילות היו שמורים לאהבה. הרצאותי היו למוזנחות ופושרות. לא אמרתי עוד דבר מכוח ההשראה, כי אם מכוח ההרגל לבדו. ואם לא חזרתי על דברים שכבר אמרתי ויצרתי משהו חדש, היו אלה שירי אהבה, לא רזי פילוסופיה. כפי שידוע לך, רבים משירים אלה עדיין מקובלים ומושרים במחוזות השונים, בעיקר על ידי אנשים הנהנים מאותו אורח חיים. ³

יקשה להשיג את עוצמת צערם, אנחתם וקינתם של תלמידי כשהבחינו בכך שרוחי תפוסה בדברים אלה, או נכון יותר מסוכסכת בקרבי. דברים כה גלויים לא היה אפשר להסתיר מאנשים רבים, או אף מאיש, פרט לאחד שהחרפה הייתה בעיקר חרפתו – דודה של הנערה. כשרמזו לו על כך לפעמים אנשים לא היה מסוגל להאמין, הן בגלל אהבתו לאחייניתו, שהזכרתיה כבר, והן בשל שֵם צניעותי בעבר. קשה לחשוד בזימה באהובים עלינו מכול, וכתם חשד לא יוכל לדור בכפיפה אחת עם אהבה עזה. כפי שכותב על כך הירונימוס הקדוש במכתבו לסַבִּינִיאַנוּס:

אנו תמיד האחרונים לדעת את רעות ביתנו. ובעוד שכנינו מזמרים את חטאי ילדינו ונשותינו הם נעלמים מאתנו. ⁴

אולם גם מה שנודע במאוחר נודע בסופו של דבר, וקשה להסתיר מאדם אחד את הגלוי וידוע לכול.

כנסיית נוטר-דאם בפריס, החזית הדרומית, בלילה, מצד Pont de l'Archevêché. תצלום: Livioandronico2013, ויקיפדיה

ואך בחלוף חודשים רבים, אכן אירע הדבר. מה נורא היה כאבו של הדוד משנודע לו הדבר! מה גדול היה כאבם של הנאהבים בהיפרדם! מה גדולה הייתה חרפתי! מה עמוקה הייתה החרטה שחשתי בשל צרתה של הנערה! מה רב היה יגונה בשל חרפתי! קונָנו איש על צרת רעהו, לא על צרתו הוא. הפירוד חיזק את קשר נפשותינו והמניעה ליבתה את אהבתנו. התשוקה הפכה אותנו לחסרי כל בושה, וכלל שפחת רגש הבושה היה לנו המעשה למענג יותר. אירע לנו אף מעשה מרס וּוֶנוס שנתפסו בשעת מעשה, עליו כתב המשורר. ⁵

זמן מה לאחר מכן גילתה הנערה שהיא הרה. היא כתבה לי על כך בשמחה רבה ושאלתני מה יש לעשות. ובכן, לילה אחד, כשנעדר דודה, הוצאתיה בחשאי מביתה, כפי שקבענו מראש, וללא שהיות העברתיה למקום הולדתי. שם שהתה אצל אחותי עד שילדה בן שקראה שמו אַסְטְרוֹלַבִּיוּם. ⁶ כשחזר דודה כמעט ונטרפה עליו דעתו. רק מי שהתנסה בכך יוכל להבין את עוצמת כאבו ואת תחושת חרפתו. הוא לא יכול היה להחליט בנפשו כיצד לפעול נגדי ואיזה פח לטמון לי. הוא חשש שאם יהרגני או יטיל בי מום עלולה תהיה אחייניתו האהובה לסבול בשל כך בארץ מולדתי. לא הייתה כל תועלת לתפסני ולאסרני במקום כלשהו, מה גם שעמדתי על המשמר ביודעי שאם יוכל או יעז לא יהסס להתקיפני. בסופו של דבר, נכמרו רחמי עליו בשל כאבו הנורא. באתי אל האיש, בקשתי מחילה והאשמתי את עצמי ברעה שגרמה לו האהבה, כאילו הייתה זו הבגידה הקשה ביותר. הבטחתי לו שאפצה אותו בכל דרך שתיראה לו. אמרתי שמה שאירע לא ייפלא בעיני מי שיודע מה כוחה של האהבה והזוכר שמאז ראשית ימי המין האנושי הביאו נשים חורבן על הנעלים שבגברים. על מנת לרצותו מעל ומעבר לכל ציפיותיו, נטלתי על עצמי לשאת לאישה את הנערה אשר את כבודה חיללתי, ובלבד שייעשה הדבר בסתר ⁷ לבל יזיק לשמי הטוב. הוא ואנשיו הסכימו לפיוס שביקשתי, בהבטחה ובנשיקה, רק על מנת לבגוד בי ביתר קלות.

(טיעוניה של הנערה נגד הנישואים)

חזרתי אפוא לארץ מולדתי על מנת להביא את אהובתי ולשאתה לאישה. אך היא מיאנה בהעלותה שני נימוקים על מנת להניאני מכך: הסיכון וחרפתי. היא נשבעה ששום פיצוי לא יירצה את דודה, ולימים אכן הסתבר שכך היה. היא שאלה מה הכבוד בנישואים אשר ימיטו קלון עלי וישפילו את שנינו כאחד. היא טענה שהעולם ידרוש להענישה על שגזלה ממנו מאור אשר כזה, ושנישואינו יביאו רק קללה, אָבדן קשה לכנסייה ודמעות לפילוסופים. עגום ורע יהיה הדבר, הוסיפה, אם אני שהטבע יצרני עבור העולם כולו, אקדיש עצמי לאישה אחת ואשקע כליל בתאוות הבשר. היא סלדה מפני נישואים אלה שיהוו קלון ונטל עבורי. היא הציגה בפני את החרפה עבורי ואת קשיי חיי הנישואים שהשליח פאולוס מפגיע בנו להתרחק מהם: "...ואם נפטרת אל תבקש אישה. וגם אם תיקח אישה אין בך חטא והבתולה כי תהיה לאיש אין בה חטא אבל יבֻאוּם צרות בבשרם ואני חס עליכם" וגו'. ועוד: "רצוני שלא תהיו נטרדים" וגו'. ⁸ אם אינך שומע לעצתו של השליח ולתוכחותיהם של האבות הקדושים אודות העול הכבד של הנישואים, טענה, האזן נא לפחות לדברי הפילוסופים ותן דעתך לאשר נכתב אודותם ועל ידם, כפי שעשו אף רבים מהאבות הקדושים בהוכיחם אותנו. כך, למשל, מזכיר הירונימוס הקדוש בספר הראשון של חיבורו "נגד יוּבִינִיאַנוּס" כיצד מנה תֵיאוֹפְרַסְטוּס בפירוט את הטִרדות הבלתי נסבלות של הנישואים ואת דאגותיהם שאין להן סוף, על מנת להוכיח בטיעונים הברורים ביותר שאל לו לאיש החכם לשאת אישה. והוא מסיים את דבריו במסקנה מתוכחות הפילוסופים באומרו:

"אם תיאופרסטוס אומר דברים כגון אלה, איזה נוצרי לא יסמיק" וגו'.

ובאותו מקום:

"קיקרו", הוא אומר, "לאחר גירושיו מטֶרֶנְטִיָה התבקש על ידי הִירַטְיוּס לשאת את אחותו לאישה. הוא סירב לחלוטין באומרו שאין הוא יכול להקדיש עצמו לאישה ולפילוסופיה כאחד". ⁹

אין הוא אומר "להקדיש עצמו" בלבד, כי אם מוסיף "כאחד", משום שלא רצה לעשות דבר שישווה ללימודי הפילוסופיה. אך גם אם נניח למכשול ללימודי הפילוסופיה, אמרה, חשוב על דרך החיים המכובדת. שכן מה משותף לתלמידים ולמשרתות, למכתבה ולעריסה, לספרים או ללוחות ולכישור, לעט או לקולמוס ולפלך? מי האיש המכוון לבו להגיגים פילוסופיים שיוכל לשאת את בכי התינוקות, את שירי הערש של האומנות שנועדו להרגיעם, את המולת הגברים והנשים שבבית משפחה? או לסבול את הזוהמה המתמדת והדוחה של ילדים קטנים? תאמר, אולי, שהעשירים יכולים, שהרי בארמונותיהם או בתיהם המרווחים יש מקום להתייחדות ובשל עושרם אין הם חשים בהוצאות ואינם סובלים מטִרדות היום-יום. אולם מצבם של הפילוסופים שונה מזה של העשירים, והשואפים לנכסים והשקועים בדאגות העולם הזה פנויים משירות התיאולוגיה והפילוסופיה.

על כן בזו גדולי הפילוסופים של העבר להבלי העולם הזה. הם לא רק פרשו מהעולם כי אם נמלטו ממנו. הם גזרו על עצמם לוותר על כל התענוגים על מנת למצוא מנוחה בזרועותיה של הפילוסופיה לבדה. כפי שאומר הגדול מכולם, סנקה, בהוראתו ללוקיליוס:

אין לעסוק בפילוסופיה בעתות הפנאי בלבד. עלינו לזנוח הכול על מנת להקדיש עצמנו לפילוסופיה, שכל זמן שיוקדש לה לא יהיה רב מדי... אם תעזבנה לשעה, כאילו נטשתהּ כליל, והיא לא תישאר במקום בו הנחת אותה. ¹⁰

שומה עלינו, אמרה, למאן לעיסוקים אחרים, לא להרחיבם כי אם להרחיקם. את מה שנטלו על עצמם האצילים שבין הפילוסופים הפאגאנים, מקיימים כיום בקרבנו, מאהבת האלוהים, אלא המכונים בצדק בשם "נזירים". שהרי בקרב כל עם, עובד אלילים, יהודי או נוצרי, נמצאו תמיד אנשים שעלו על כל האחרים באמונתם, או באורח חייהם המוסרי, ושנבדלו מן הכלל בייחוּד צניעותם ופרישותם. בקרב היהודים היו הנזירים אשר על פי החוק הקדישו עצמם לאלוהים. ¹¹ ובני הנביאים אשר הלכו בעקבות אליהו ואלישע מכונים בברית הישנה בשם "נזירים", ¹² כפי שמעיד הירונימוס הקדוש. ¹³ בתקופה מאוחרת יותר הבחין יוספוס בספרו "קדמוניות" בשלוש כיתות של פילוסופים: הפרושים, הצדוקים והאיסיים. ¹⁴ בקרבנו נמצאים הנזירים החיים בשיתוף דוגמת השליחים, או כאלה החיים בבדידות דוגמת יוחנן שקדם להם. ובקרב הפאגאנים היו הפילוסופים. שכן השם "חוכמה" או "פילוסופיה" יוחס פחות לקניית ידע ויותר לאורח החיים הדתי, כפי שאנו למדים ממקורו של השם ומעדותם של האבות הקדושים עצמם. כך הבחין אוגוסטינוס הקדוש בחלק השמיני של ספרו "על עיר האלוהים" בין כיתות הפילוסופים:

האסכולה האיטלקית נוסדה על ידי פיתגוראס מסאמוֹס שנאמר עליו שהיה הראשון שטבע את המונח "פילוסופיה". עד אז כונו אלה שעלו על האחרים באורח חייהם הראוי לתהילה בשם "חכמים". כשנשאל פיתגוראס למקצועו השיב שהנו פילוסוף, דהיינו משתוקק לחָכמה ואוֹהבה, משום שסבר שיש בכך משום יהירות גדולה לכנות עצמם בשם "חכם".

ובאותו מקום שבו הוא אומר: "הם עולים על האחרים באורח חייהם הראוי לתהילה" ¹⁵ וגו', הוא מוכיח בבירור שהחכמים בקרב הפאגאנים כונו בשם פילוסופים בעיקרו של דבר בשל אורח חייהם הראוי לשבח ולא בשל הידע שלהם. אין צורך שאביא דוגמאות לצניעותם ופרישותם, אמרה, שהרי אם אעשה כן, איראה כמי שמלמדת את מינרווה עצמה. האם לא, קל וחומר, מן הראוי שאתה, איש כנסייה וקנוניקוס, תעדיף את שירוּת הדת על פני תענוגות שפֵלים ולא תִּבָּלַע בכָּרִיבְּדִיס ¹⁶ זו ותשקע ללא בושה בתהום תועבות אלו לנצח? אם אינך דואג למעלת איש הכנסייה, שמור, לפחות, על כבוד הפילוסוף. אם אין יראת אלוהים בלבך, תרסן נא אהבת ההגינות את חוסר בושתך. זכור את סוקרטס, שהיה בעל לאישה ואת המקרה המביש, וכיצד כיפר על הכתמה זו של הפילוסופיה למען ילמדו הבאים אחריו לקח ממקרהו ויהיו זהירים יותר. הדבר לא נשכח מהירונימוס, ככתוב אודות סוקרטס בחלק הראשון של ספרו "נגד יוביניאנוס":

יום אחד לאחר חרפות שאין להן סוף, שהטיחה בו קסנטיפה, שפכה עליו מלמעלה מי שופכין. בנגבו את ראשו לא השיב אלא: "ידעתי שבעקבות רעמים אלה עתיד לרדת המטר". ¹⁷

אלואיז הוסיפה עוד ואמרה שאעמיד עצמי בסכנה גדולה אם אחזירנה ושיקר יותר בעיניה ומכובד יותר עבורי יהיה אם תיקרא אהובתי ולא אשתי. היא טענה שכל רצונה הוא להחזיק בי בכוח האהבה הניתנת מתוך חירות ולא בכוח כבלי הנישואים, ¹⁸ ושאם ניפרד לזמן מה תמתקנה שמחות פגישותינו ככל שתהיינה נדירות יותר. בדברים דומים לאלה ניסתה לשכנעני, או להניאני, אך כשלא יכלה להטותני מאיוולתי ולא רצתה לפגוע בי, נאנחה עמוקות ובדמעות בעיניה סיימה את דבריה במילים הבאות: "כל שנותר לנו הוא אבדננו. ועוצמת הכאב באבדננו לא תיפול מעוצמת אהבתנו". בדברים אלה, כידוע לעולם כולו, גילתה רוח נבואה.

הפקדנו את הרך הנולד שלנו בידי אחותי וחזרנו בסתר לפאריז. כעבור כמה ימים קיימנו בהיחבא תפילת לילה באחת הכנסיות, ועם שחר, בהשתתפות דודה וכמה מידידיו, ומידידינו, אוחדנו בברית הנישואים. מיד לאחר מכן הלכנו איש לדרכו בנפרד ומאז לא התראינו עוד אלא לעתים נדירות ובהיחבא, בהסתירנו את אשר עשינו.

אולם בבקשם פיצוי לחרפתו של דודה, החלו הוא ואנשיו להפר את הבטחתם לי לשמור את הדבר בסוד ופנו להפיץ ברבים את דבר נישואינו. אלואיז קיללה אותם ונשבעה ששקר וכזב הדבר. חמתו של דודה בערה בו, והוא העליבה בעלבונות כבדים. משנודע לי הדבר, העברתיה למנזר הנשים שבקרבת פאריז, מנזר ארז'נטיי, אשר בו התחנכה ולמדה בהיותה ילדה. הוריתי להכין עבורה בגדי נזירה (פרט לצעיף), והלבשתיה בהם. ¹⁹ כששמעו על כך דודה ומקורביו דימו בנפשם שהערמתי עליהם ושברצוני היה לעשותה לנזירה וכך להיפטר ממנה בקלות, ובזעמם קשרו קשר נגדי. לילה אחד, עת ישנתי בשלווה בחדר צדדי בביתי, לאחר ששיחדו בכסף את משָׁרתי, נקמו בי נקמה אכזרית ומבישה אשר כזו, שהיכתה בתדהמה את העולם כולו. הם כרתו את אותם אברים בגופי אשר בהם עוללתי את אשר בשלו נזעקו. מיד לאחר מכן נמלטו על נפשם. אולם שניים מביניהם נתפסו. מאור עיניהם נשלל מהם ומבושיהם נכרתו. האחד מהם היה משרתי, האמור, אשר בהיותו בשירותי בגד בי בעבור בצע כסף.

משהאיר היום נקהלו כל בני העיר ליד ביתי. קשה, או נכון יותר, בלתי ניתן לתאר במילים את גודל תדהמתם ואת עוצמת קינתם, ועד כמה הטרידוני וייסרוני בזעקותיהם, בתאנייתם ואנייתם. יותר מכול עינוני קינותיהם ויללותיהם הבלתי נסבלות של אנשי הכנסייה, ובעיקר אלה של תלמידי. סבלתי יותר מרחמיהם עלי מאשר מהמום שהוטל בי, וחשתי יותר חרפה ובושה מאשר כאב בשל פצעי. חשבתי מה גדולה הייתה תהילתי ובאיזו קלות הושם לה קץ באירוע מאוס ומשפיל אחד. חשבתי מה צודק היה משפטו של האל שאיוּסר באותו חלק בגופי אשר בו חטאתי, ושבצדק שילם לי בבגידה, מידה כנגד מידה, זה אשר בו בגדתי. חשבתי כיצד יעלצו יריבי על משבתי הצודקת, ועל צער התמיד שיביא המום שהוטל בי על קרובי וידידי. הרהרתי במהירות בה תופץ השמועה אל הפרשה המבישה ובדרך שנשארה פתוחה בפני. איך אוכל לשאת פני בציבור כשהכול יצביעו עלי באצבע, יחרצו לשון ויראו בי חיזיון מפלצתי? נטרדתי לא מעט גם בשל מילת החוק הממיתה בדבר היות הסריסים תועבת אלוהים, ואשר על פיה זה אשר סורס על ידי כריתת או פציעת אשכיו לא יבוא בקהל, כמוהו כמצחין וטמא, ובעל חיים אשר כזה לא יוקרב לאלוהים. כנאמר: "ומָעוּך וכָּתוּת ונָתוּק וכָּרוּת לא תקריבו לה' ובארצכם לא תעשו"; ²⁰ ו"לא יבוא פצוע דַכָּא וכְּרוּת שָׁפְכָה בקהל ה'." ²¹

אני מודה שבאומללותי ומבוכתי היו אלה הכלימה והייאוש ולא חזרה אמיתית בתשובה שהניעוני להסתגר בסתר המנזר. אלואיז נאותה עוד קודם לכן לעטות את הצעיף, והייתה לנזירה בפקודתי. שנינו נטלנו עלינו, אפוא, את הלבוש הקדוש, אנוכי במנזר סן-דני ²² והיא במנזר ארז'נטיי שהוזכר כבר. זכור לי שבעיני אנשים רבים הייתה קבלת עול חיי הנזירוּת על ידי הנערה הצעירה, עונש בלתי נסבל. ובהשתתפם בצערה ניסו להניאה מכך, אך לשווא. היא פרצה בדמעות וגניחות וחזרה ככל שיכלה על קינתה של קורנליה:

"...הוי בעל אציל! נעלה מדי עבור יצועי! הבדין הייתה יד גורלי בראש נשגב אשר כזה? מדוע נישאתי לך, חוטאת, אם הייתי מקור אסונך? קבל נא עתה כפרתי, אשר בכל לבי אשלמנה". ²³

במילים אלה נטלה את הצעיף שקידש ההגמון, מיהרה אל המזבח ונדרה את נדר הנזירוּת קבל עם ועדה.

אך החלמתי מפצעי, נקבצו ובאו אנשי כנסייה מנזרי ומקרב מקורבי ושטחו תחינתם בפני אב המנזר ובפני שאשוב להקדיש עצמי להוראה ושאת אשר עשיתי בעבר מתאוות הממון והתהילה אעשה עתה מאהבת האל. הם הפגיעו בי לחשוב על כך שהאלוהים חנן אותי בכישרון שיידרֵש ממני בריבית, ושבעוד שלפנים נתתי דעתי על העשירים, אקדיש עצמי מעתה להוראת בני העניים. הם הפצירו בי להכיר בכך שיד האלוהים הייתה בי על מנת לשחררני מפיתויי הבשר ומשאון העולם, כדי שאוכל להקדיש עצמי ללימוד, לא עוד כפילוסוף העולם, כי אם כפילוסוף אמיתי של האל.

קטע מתוך הפרק הראשון בספר "מכתבי אבלר ואלואיז", הוצאת מפרשים מבית מרכז הספר והספריות, הספר ראה אור לראשונה בשנת תשנ"ז בהוצאת "דביר" בתרגום (מלטינית) של שולמית שחר, שהוסיפה הערות,פתח דבר ואחרית דבר, ובתמיכת המפעל לתרגום ספרות מופת. בפתח המהדורה החדשה, הוסיפה דברים יערה שחורי.

תמונה ראשית: מתוך "אבלר ותלמידיו בסביבות Melun", ציור של Jean Achille Benouville משנת 1837. תצלום: ויקיפדיה