הלילה השישים

אמר פִהְרַאס החכם: [ובלילה הבא הגיע המלך והסיר את החותם ושכב עם הנערה עד השעה הקבועה. אזי קראה דִינַארְזַאד: "אחות, שַהְרַזַאד, ספרי נא לאדוננו המלך את סיפוריך היפים". השיבה: "כן"]. אמרה:

אדוני, ציווה [המלך] להרוג את בנו, ושבעה שרים היו לו, אנשי דעת כולם, חוכמה ועצה ושלטון וניסיון בכל דבר ועניין. נפנו איש אל רעהו ואמרו: "והיה אם נניח למלך להרוג את בנו, אחר יתחרט על כך ויבוא לפנינו בתוכחה, ויאמר 'הנחתם לי להרוג את בני'. שפלים נהיה בעיניו, ויאבד מעמדנו אצלו". אמר אחד השרים: "אמנע אני את מותו היום. שמרו את הילד אצלכם עד אשר אצא אליכם מאצל המלך".

אמר[ה]: הלך אפוא השר, נכנס אל המלך ואמר: "המלך, הרי המלכים, לא יאה להם עשות דבר עד אשר יתייעצו בעניינו. והנה ארך אפיים המלך, ובל יהא לפיכך נחפז". ונשא שירה לאמור:

לֹא תֵּחָפֵז, הֱוֵה אֶרֶךְ אַפַּיִם
וּמְחַל מִנִּי בֹּקֶר עַד בֵּין הָעַרְבַּיִם
בִּנְךָ לֹא תָּחוּשׁ לַהֲרֹג בֵּינָתַיִם
יָבוֹאוֹ עֵדִים וּרְאָיוֹת חַת וּשְׁתַּיִם
אזי אמר אליו אחר השירה:

עקבות האריה

"נודע לי, המלך, כי היה מלך שכל אשר הובא לפניו נשא חן בעיניו. יום אחד בעודו יושב בַעליית הנוף אשר הייתה לו, חלפה על פניו לפתע נערה יפה וטובת מראה ונשאה חן בעיניו. שלח אפוא להביא לפניו את בעלהּ וּשְׁלחו אל אחד מענייניו. ובא המלך אל האישה ודרשהּ לו. ואמרה אליו: 'אדוני, אמתך אני, וכל אשר תחפוץ ממני ייעשה'.

אחר הביאה לפניו ספר אשר היה לבעלהּ, ובו האיסורים על אשת איש והחטאים החמורים וכל המשפטים, ואמרה אליו: 'עיין נא בספר הזה, עד אשר אשוב אליך'".

אמר [השר]: "פתח המלך את הספר וראה את כל החטאים ובעילת נשות איש שהיו בו, ונמלא לפיכך חרטה על אשר התאווה לו. אחר עזב את האישה ויצא לשוב אל ארמונו אך שכח את נעלו בבית הנערה.

וכאשר שב בעל האישה, נכנס אל הבית וראה את נעל המלך בביתו והכירהּ. וידע כי הנעל הזאת לא באה אל ביתו אלא משום שהתרועעו זה עם זה. יצא אפוא מביתו ולא אמר דבר מִפּחד המלך ולא קרב אל אשתו ורחק מעליה ימים רבים.

שלחה אפוא [האישה] אל משפחתה ואמרה אליהם: 'עזבני בעלי'.

באו בני משפחת האישה ותבעוהו אצל המלך ואמרו: 'ייטיב אללה עם האמיר, הנה הייתה לנו אדמה, ומסרנוהָ לאיש הזה שיֵשב בה ויעבדהּ. ישב בה זמן רב, אחר עזבהּ ימים ולא קרב אליה. עליו לפיכך לשבת בה כבראשונה או להשיבה אלינו'.

אמר המלך אל בעל האישה: 'מה תאמר באשר דיברו?' אמר: 'כן, המלך, מסרו לי את האדמה, ויושב הייתי בה ומעבדהּ. יום אחד הלכתי שמה ומצאתי עקבות אריה, ולא שבתי אליה מִפּחד האריה'. אמר אליו המלך: 'צדקת, ואולם אישבע בחיי כי אכן נכנס אצלה האריה, אך לא אירע בה דבר אשר יהא מאוס עליך. [כי מצא באדמה בור אשר היה מובילו אל אובדנו אילו ישב על האדמה ההיא, ולפיכך עזבהּ. שוב אפוא אל אדמתךָ, שׁב בה ואל תֵּחַת]'. וטוב היה לב האיש ושב אל אשתו כבראשונה".

[אמר השר:] "והנה שמעתי מתחבולות הנשים ומזימותיהן, ועוד זאת אספר לך:

התוכי

סיפרו, המלך, כי היה איש קנאי עד מאוד, ואישה הייתה לו, יפה וטובת מראה. ונמנע מן המסעות משום הקנאה לה. נתארך עליו הדבר, וקנה על כן עוף תוּכּי, לימדהו לדבּר ונתנוֺ בכלוב ברזל. וציווה עליו לבל יְכַחֵד ממנו דבר אשר יארע בביתו [אלא כי יודיעהו על אודותיו]".

 וכאן עלה השחר על שַהְרַזַאד, ונשתתקה מן הדברים. [קם המלך מלא פליאה מסיפורה, נעל עליה את הדלת, הטביע בה את החותם וסר אל לשכת ממשלתו ומשפטו].

הלילה השישים ואחד

אמר פִהְרַאס החכם: [ובלילה הבא הגיע המלך והסיר את החותם ושכב עם הנערה עד השעה הקבועה. אזי קראה דִינַארְזַאד: "אחות, שַהְרַזַאד, ספרי נא לאדוננו המלך את סיפוריך היפים". השיבה: "כן"]. אמרה:

אדוני, [אמר השר:] "אחר זאת נסע האיש ההוא, ולקחה אשתו ידיד על פניו, והיה העוף מביט בשניהם ובאשר עשו. וכאשר שב האיש ממסעו, קרא אל העוף ושאלו על הדבר, וסיפר לו על אשר ראה. רחק אפוא האיש מעל אשתו ולא קרב אליה. חשבה לפיכך האישה כי סיפרה לו השפחה. אחזה בה על כן, הכתה אותה ואמרה אליה: 'מדוע אראה שבעלי נמנע ממני? סבורה אני כי אַת אשר גילית לו את דברי'. אמרה השפחה: 'חי אללה, לא אמרתי דבר, וסבורה אני כי העוף הוא אשר סיפר לו'".

אמר [השר]: "ובלילה שׂמה האישה פניה אל הת[וּכִּ]י והייתה מַטִּיפָה עליו מים בִּכְברה ומַגִּיהָה בַּמראה ההודית, והשפחה הייתה טוחנת ברחיים, עד אשר העלה אללה את השחר בטוב. אחר בא האיש אל העוף, ואמר אליו: 'ספר נא לי על אשר ראית אתמול'. אמר העוף: 'כיצד יכולתי לפקוח את עינַי אתמול, שחזקים היו הברקים והרעמים והמטר?!'

וכאשר שמע זאת מן העוף, אמר בלבו: 'כיזב העוף הזה בכל אשר דיבר על אשתי, וכי ירד המטר אתמול?! כל אשר סיפר לי אפוא שקר הוא'".

אמר [השר]: "אחר שילח האיש את העוף לחופשי ושבר את הכלוב, התפייס עם אשתו ושׂבע רצונו ממנה.

והנה סיפרתי לךָ את הסיפור הזה למען תדע כי תחבולות הנשים גדולות הן".

אמר[ה]: וכאשר שמע המלך זאת, ציווה שלא להרוג את בנו.

אמר[ה]: ובאה האישה ביום השני אל המלך ובכתה ואמרה אליו: "הנה המלך, לא ראוי לו למחול לבנו, אם חייב הוא במיתה.הכובס ובנו

הנה שמעתי כי איש כובס, כאשר היה יוצא אל הנהר, היה בנו הולך עמו. והיה הילד משחק במים, ולא היה אביו אוסר עליו את הדבר. ורחק אותו היום וטבע. יצא אביו למשותו ונאחז בו הילד, ומתו שניהם. ואתה, המלך, אם לא תעשה עמדי צדק בבנך, יארע לך כאשר אירע לכובס ובנו, ועוד תאבד מחמת אובדנו".

וכאשר שמע המלך זאת, ציווה להרוג את בנו.

ובא לפניו השר השני וציווה לאחוז בילד ונכנס אל המלך ואמר:

שני הלחמים

"המלך, לוּ מאה ילדים היו לך, לא היה ראוי לך להרוג ולו אחד מהם. היאך [כזאת תעשה], ולך ילד אחד?! שהרי העושה מעשה איוולת יימלא חרטה, ולא תועיל לו החרטה. וזאת כפי שסיפרו, כי סוחר היה בימי קדם והיה זהיר במזונו ובמשקהו. יצא יום אחד למסחרו ובא אל עיר מן הערים, ושלח את נערו אל השוק לקנות לו מטעמים לאוכלם. ובעוד הנער סובב בשוק, עברה לפניו לפתע נערה, ושני לחמים לבנים עִמה. קנה אפוא הנער ממנה את שניהם והביאם אל אדונו. ומצאו חן בעיניו שני הלחמים ואכלם ואמר אל הנער: 'קְנה מהלחמים האלה כל יום'".

וכאן עלה השחר על שַהְרַזַאד, ונשתתקה מן הדברים. [קם המלך מלא פליאה מסיפורה, נעל עליה את הדלת, הטביע בה את החותם וסר אל לשכת ממשלתו ומשפטו].

מתוך "מאה לילה ולילה: באהלי קדר ויריעות שלמה", תרגם מכתבי-יד ערביים והוסיף מבוא, פירוש וניתוח: אמיר לרנר. ראה אור בהוצאת "מאגנס", 2024.

הערה: בטקסט המובא כאן הושמטו הערות שוליים אחדות.

תמונה ראשית: סצנת חצר מתוך כתב יד ערבי מהתקופה הפאטימית (סביבות שנת 1150). הספרייה הלאומית, קהיר. תצלום: ורנר פרומן, ויקיפדיה