פּוֹ הקטן והטיגריס

בכפר בשולי הג'ונגל חי פעם ילד קטן ושמו פו. הוא היה ילד סקרן ואהב מאוד לשוטט ביער, לטפס על עצים ולהתיידד עם החיות. אחד מחבריו הטובים ביותר היה טיגריס. הם בילו שעות רבות זה עם זה. פו אהב את הטיגריס מאוד, והטיגריס היה מסור לו. אך הייתה לטיגריס סיבה נוספת לשחק איתו. הוא קיווה שבאחד הערבים יגניב אותו פו לכפר, ושם יוכל לחטוף אחד מבני הבקר המפוטמים היטב ולאכול אותו.

יום אחד, כאשר נחו שניהם על גדת נהר קטן, שאל אותו הטיגריס: "חברי היקר, הנה כבר בילינו יחד זמן כה רב. האם אני יכול לבקש שתעשה לי טובה?"

"מובן מאליו," השיב הילד.

"האם תוכל לקחת אותי איתך לכפר הערב, בחסות החשכה?"

"זה בלתי אפשרי," ענה פו בבהלה. "אתה יודע שתושבי הכפר פוחדים ממך, ולא אוהבים אותך. הם ינסו ללכוד ולהרוג אותך."

"אני לא מפחד מבני האדם. אם לא תעזור לי, אלך לשם לבדי," אמר הטיגריס המאוכזב.

בערב ארב פו לחברו בכניסה לכפר, וכאשר ראה אותו מתקרב התחנן לפניו שישוב לג'ונגל. "הם יהרגו אותך, שוב והתחבא ביער, בבקשה."

"אם כך, תעזור לי."

"את זה אני לא יכול לעשות." פו שמע את הוריו קוראים לו. "אני מוכרח ללכת הביתה. בבקשה, חברי הטוב, תתרחק מהכפר שלנו."

למחרת דיברו האיכרים אך ורק על האירוע שהתרחש בלילה הקודם. טיגריס מהג'ונגל הסתנן אל תוך הכפר והרג עגל. הם חששו שהוא ישוב גם בלילה שלאחר מכן, ויטרוף עוד אחד מבני הבקר או מהחזירים יקרי הערך. הם החליטו אפוא להכין לו מלכודת.

כאשר שמע זאת פו, רץ מייד לג'ונגל והחל לחפש את חברו. הוא מצא אותו כשהוא מנמנם תחת אחד העצים, שבע ומרוצה.

"טיגריס חביב," קרא בהתרגשות, "בשום פנים לא תוכל לשוב אל הכפר שלנו. האיכרים מכינים לך מלכודת."

הטיגריס חייך, ובעייפותו הרים כפה אחת בלבד. "אל תתרגש, חבר קטן. האנשים טיפשים כל כך. בחיים הם לא יצליחו להניח עליי את ידם."

בלילה שלאחר מכן התגנבה חיית הטרף אל תוך הכפר ונפלה במלכודת. בבוקר מצאו האיכרים את הטיגריס כשהוא פוסע הלוך ושוב, לכוד בתוך כלוב עשוי קני במבוק, והוא שואג בזעם ובקול גדול. מאחר שאיש לא העז להרוג אותו, הם החליטו פשוט להשאיר אותו שם, עד שימות מצמא ומרעב. כל תושבי הכפר התאספו ביראה מול הכלוב ונעצו מבטים נדהמים בחיה. בערב התגנב פו אל חברו עצוב ומיואש.

"למה לא שמעת בקולי?"

"אוי, פו היקר שלי, הייתי טיפש. אבל עכשיו אתה חייב לשחרר אותי. כאן אמות ברעב ובאומללות."

"את זה אני לא יכול לעשות."

"בבקשה. בלי העזרה שלך, אני אבוד."

"אני לא יכול, טיגריס. ההורים שלי, הכפר כולו, כולם ירביצו לי עד שלא אוכל עוד לעמוד על הרגליים."

ערב אחר ערב הלך פו אל חברו, ומערב לערב הלכו רחמיו עליו וגברו. הוא ראה שהטיגריס סובל מרעב והולך ונחלש. ביום השביעי לא היה מסוגל עוד לשאת את האומללות. הוא המתין עד שהוריו נרדמו, יצא חרש מהצריף ורץ אל הכלוב.

"למען החברות שלנו," הצהיר בחגיגיות, ופתח את הכלוב. הטיגריס זינק מתוכו ונעמד מולו. הוא היה רעב וחשף את שיניו.

"אני מת מרעב, ותשוש מכדי לצאת לציד. אין לי ברירה אלא לטרוף אותך."

פו נרתע בזעזוע. "מה אמרת כרגע? אני שחררתי אותך. אתה חב לי את תודתך."

"איזו שטות," סינן הטיגריס בין שיניו. "אין שום הכרת טובה. אני רעב!"

שניהם נקלעו לריב סוער, עד שהילד הצליח לשכנע את החיה שיפנו יחד אל שופט חסר פניות, והוא שיקבע את פסק דינו.

הם נכנסו ליער וכעבור זמן־מה מצאו גולגולת של שור. הם שטחו לפניה את הפולמוס וביקשו שתקבע מי משניהם צודק. הגולגולת הקשיבה בשלווה לכל הפרטים, וללא כל היסוס ענתה: "אין דבר כזה הכרת טובה. שנים רבות עיבדתי את שדהו של אדונִי. משכתי את עגלתו במעלה ההר ובמורדו, ברפש הגס ביותר, בחום הגדול ביותר או בגשם זלעפות. ליוויתי אותו אל השוק וסחבתי על גבי הכול. ולמרות זאת כאשר נעשיתי זקן וחלש, שחט אותי אדונִי ואכל את בשרי. הטיגריס לא חב לילד דבר. מותר לו לטרוף אותו."

"הרי זה מה שאמרתי," שאג הטיגריס בקול גדול וחשף את שיניו. פו רעד מפחד וביקש את פסק דינו של שופט נוסף. "מסכים," סינן הטיגריס בין השיניים. "רק כי זה אתה."

הם פנו אל עץ באניאן גדול, רחב צמרת. "אתה זקן וחכם," אמר פו. "תפסוק בבקשה במריבה בינינו."

העץ הקשיב בסבלנות לטיעוני שני הצדדים, ומייד הגיע גם הוא להחלטה. "אין דבר כזה הכרת טובה. כאשר השמש במרום הרקיע נחים בני האדם בצילי, ולמרות זאת הם שוברים את הענפים שלי וגונבים את הפרחים שלי, ואם המצב ידרוש זאת, הם יכרתו אותי בלי להסס. איפה כאן הכרת הטובה? הטיגריס יכול לטרוף את הילד."

חיית הטרף התקרבה אל הילד ופערה את לועה.

"בבקשה, אני מבקש שלא תעשה את זה," צעק פו. "יש לי זכות לפסק דין שלישי."

"זו ההזדמנות האחרונה שלך," קרא הטיגריס, והוא רותח מזעם. "איש לא רשאי לערער יותר מפעמיים בעקבות מריבה."

מייד לאחר מכן פגשו ארנבת שזכתה להערכה בג'ונגל בזכות תבונתה וחוכמתה. הם תיארו לפניה את הסכסוך ביניהם וביקשו לשמוע את דעתה.

"אְהְם," השיבה. "זהו מקרה מסובך. תראו לי בבקשה איפה בדיוק התחיל הכול."

מאחר שהיה זה אמצע הלילה, חזרו שלושתם לכפר.

"איפה היית אתה?" שאלה הארנבת את הטיגריס.

"בתוך הכלוב."

"איפה בדיוק?"

הטיגריס צעד חזרה אל תוך הכלוב.

"ואתה, פו? תנעל את הדלת ותראה לי איך פתחת אותה."

פו הסיט את הבריח ונעל את הדלת.

"עצור!" קראה הארנבת. "תשאיר את דלת הכלוב נעולה. השבתי את הסדר על כנו. הטיגריס בכלוב, פו עומד מולו, הכול בדיוק כמו לפני המריבה. בזאת העניין מסודר." בלי להוסיף מילה ניתרה הארנבת לדרכה. פו רץ מהר ככל יכולתו אל הוריו.

ימים אחדים לאחר מכן מת הטיגריס. הוא גווע ברעב ובצמא.

מתוך "הדרך הארוכה אל החכמה" מאת יאן-פיליפ סנדקר, מגרמנית: יוסיפיה סימון, הכורסא הוצאה לאור

תמונה ראשית: תה לשניים על נהר בבורמה (מיאנמר). תצלום: ז'וליין דה סלאברי, unsplash.com

Photo by Julien de Salaberry on Unsplash