אם כל המיגרנות

למלך האלים היה כאב ראש. לא חמרמורת ממשתה החתונה ולא כאב ראש במובן המטפורי של בעיה שיש לנו בעיה לפתור – כמנהיג תמיד היה לו שפע של בעיות לפתור – אלא כאב מוחשי לחלוטין בראשו. ואיזה כאב זה היה. בכל יום הלך הכאב וגבר עד שזאוס היה שרוי בייסורים החמורים, הצורבים, המשתקים והקשים ביותר שייסרו ברייה כלשהי בתולדות הכול. אלים אמנם חסינים למוות, לזקנה ולזוועות רבות אחרות שתוקפות ומבעיתות את בני התמותה, אך הם אינם חסינים לכאב.

שאגותיו, יללותיו וצרחותיו של זאוס הדהדו בעמקים, בקניונים ובנקיקים של יוון. הן הדהדו במערות, בצוקים ובמפרצים של אִייה, עד שיושבי כל העולם תהו שמא ההקטונכיירים עלו מטרטרוס והטיטאנומכיה התחילה מחדש.

אחיו, אחיותיו ושאר בני משפחתו של זאוס התקבצו סביבו בדאגה על החוף, כי מצאו אותו שם מתחנן בפניו אחיינו טריטון, בכורו של פוסידון, שיטביע אותו במי הים. טריטון סירב לעשות דבר כזה, ולכן החלו כולם לחשוב בכל כוחם על פתרון אחר, כשבינתיים זאוס רוקע ברגליו וזועק ביגון ולופת את ראשו בין ידיו כמו מנסה למחוץ אותו.

ואז פרומתאוס, הטיטאן הצעיר החביב על זאוס, הגה רעיון. הוא לחש אותו להפייסטוס, שהנהן בהתלהבות וצלע בחזרה לסדנתו מהר ככל שרגליו הפגומות יכלו לשאת אותו.

בתוך ראשו של זאוס התחולל דבר מעניין למדי. לא פלא שהוא סבל מכאב איום כל כך, שכן מטיס בעלת התושייה עבדה קשה בתוך גולגולתו. היא התיכה, הבעירה, הלמה וחישלה שריון וכלי נשק. בתזונתו המגוונת, הבריאה והמאוזנת של האל היו לא מעט ברזל ומיני מתכות, מינרלים, אדמות נדירות ושיירי יסודות אחרים, והיא לא התקשתה למצוא בדמו ובעצמותיו את כל הרכיבים, המחצבים והתרכובות שהזדקקה להם.

הפייסטוס, שהיה משבח אותה על כישורי הנפחות הבסיסיים אך היעילים שלה, חזר לחוף העמוס עם גרזן אדיר כפול־להב בסגנון המינוֹאי.

פרומתאוס שכנע כעת את זאוס שאם הוא רוצה להיפטר מהכאב, הוא חייב לסלק את ידיו מרקותיו, לכרוע על ברכיו ולתת אמון. זאוס מלמל כי הבעיה בלהיות מלך האלים היא שאין למי להתפלל, ואז צנח על הברכיים בצייתנות וחיכה לגורלו. הפייסטוס ירק בעליזות ובביטחון על כפות ידיו, אחז בקת העץ העבה, ולעיני הצופים המהוסים הנחית אותה בהנפה מהירה היישר במרכז גולגולתו של זאוס, שהתבקעה לשניים.

דממה נוראה השתררה, וכולם הביטו אחוזי אימה ואלם. האימה והאלם היו לאחר רגע לתדהמה קולנית, ואז לפליאה ובלבול, כי הם ראו חוד חנית עולה מתוך ראשו הפתוח של זאוס. אחריו הגיחה פלומה חומה-אדמדמה. המתבוננים עצרו את נשימתם, ואט-אט הזדקפה מולם דמות נשית בשריון מלא. זאוס הרכין את ראשו – אם בכאב, בהקלה, בכניעה או בפליאה, איש לא ידע – והברייה המרהיבה ירדה ממנו אל החול כאילו היה כבשׁ ופנתה אליו.

היא עמדה שם עטויה בשריון הלוחות, כשבידיה מגן וחנית ולראשה קסדה עטויות נוצות, והביטה באביהּ. גון עיניה היה אפור נפלא שאין כדוגמתו. אפור שהקרין תכונה אחת מעל כל האחרות – תבונה אינסופית.

מאחד מעצי האורן שבשולי החוף עף ינשוף והתיישב על כתפה הנוצצת של הלוחמת. מן החולות גלש נחש בגוני אזמרגד ואחלמה והתעקל סביב כפות רגליה.

בצליל לח לא נעים במיוחד נאטם ראשו של זאוס, ופצעו החלים.

היה ברור לכול שהאלה החדשה הזאת ניחנת בעוצמה ובאישיות שמרוממות אותה מעל כל בנות ובני האלמוות. אפילו הרה, שהבינה כי הדמות הזאת נולדה בהכרח מניאוף שהתרחש בסמוך מאוד ליום חתונתה, כמעט התפתתה לכרוע ברך.

זאוס בהה בבת שהסבה לו כאב כה גדול וחייך חיוך חם. שֵם צץ במוחו, והוא העלה אותו על דל שפתיו.

"אַתֵנָה!"