בצל ובמחבוא

המרחצאות באירופה בין שתי מלחמות העולם זימנו יהודים ולא-יהודים בני שני המינים, ויצרו רגעים של היכרות וגם רומנטיקה: אפילו קפקא היה שם
X זמן קריאה משוער: 7 דקות

"ואת, אורחתי הנכבדה ביותר במריינבד, מה שלומך?
עדיין לא הגיע ממך דבר ואני מסתפק במה שמספרים לי הטיולים המוּכרים –
היום, למשל, טיילת הרוּגזוֹת והסודות" (גלויה ששלח פרנץ קפקא לפליצה באואר, 18 ביולי 1916)

כאשר הגיע פרנץ קפקא למריינבד בתחילת יולי 1916 המתינה לו בתחנת הרכבת פליצה באואר, שבאה לשם מברלין זמן קצר לפניו. חודשיים קודם לכן, במאי 1916, החליט קפקא לבוא למריינבד לשלושה שבועות, והוא ופליצה באואר סיכמו לבלות חלק מחופשה זו יחד. אירוסיהם של השניים בוטלו שנתיים קודם לכן, עם פרוץ מלחמת העולם, אך מאז שבו והתהדקו הקשרים ביניהם, בעיקר באמצעות מכתבים.

החופשה שבילו יחדיו במריינבד החלה בקשיים רבים ובתחושות אמביוולנטיות, אך אלה התפוגגו ברובם כעבור ימים אחדים – בשונה מאוד ממה שקרה בפגישתם בקרלסבד שנה קודם לכן. בנימה אופורית כמעט כתב קפקא למכס ברוד שעוברים עליו בחברת פליצה "ימים כל כך מקסימים וקלילים, שכמותם לא חשבתי שאזכה לחוות שוב". האישה שהכיר עד אז כמעט אך ורק באמצעות מכתביה וממרחק גאוגרפי רב הייתה עתה קרובה אליו: "את פ' הכרתי רק ממכתבים, וכאדם אל אדם – יומיים בלבד. בהחלט אין זה ברור כל כך, הספֵקות נותרו. אבל מה יפה הבעת עיניה השלוות, העומק הנשי הנפער מעצמו". אחרי בילוי של ימים מעטים בלבד גדלה הקִרבה בין השניים עד כדי כך שהם החליטו באופן בלתי רשמי לחדש את אירוסיהם ותכננו להינשא בתום המלחמה. קפקא כתב לאחותו שהוא מרגיש הרבה יותר טוב "מכפי שיכולתי לשער, ואולי גם פ' מרגישה טוב יותר מכפי שחשבה".

פליצה באואר עזבה את מריינבד אחרי כעשרה ימים וקפקא נשאר שם לבדו אחד עשר ימים נוספים, שבהם המשיך לשמור על מצב רוח מרומם ועליז. במכתביו לפליצה, ששבה בינתיים לברלין, כתב על הימים השקטים שהוא מבלה בטיולים ארוכים, בקריאה בבתי הקפה, בפגישות אקראיות עם מכרים ובהנאה מהאוכל הטוב. גם אם לא נפטר כליל מכאבי הראש ומקשיי השינה, חש הקלה גם בעניין זה. קפקא המשיך בעיירת המרפא בשגרת היום הקבועה שאותה חלק עם פליצה בזמן שהותם המשותפת, ודיווח על שִגרה זו לפרטי פרטים במכתבים רבים ותכופים. "שגרת החיים בעיר המרפא מרגיעה את קפקא ונוטלת ממנו את פחדו [מִפליצה]", כתב הסופר האוסטרי אליאס קנטי. "לאחר נסיעתה הוא ממשיך לשבת באותם המקומות ולאכול את אותם הדברים, והוא משתף אותה בכל זה כמעין וידוי אהבה". המכתבים הללו, המלאים הומור ואינטימיות רכה, מתארים בנימה משועשעת את האווירה הרומנטית ששרתה על המקום אחרי התקופה שעשו בו יחדיו: "בדיאנָהוף פתחתי בשיחה עם ליזלוטה, אותה קטנטונת עגולת לחיים, ואתמול, כשהצמדתי ורד לחזה, נתתי לה עצות רבות", כתב לפליצה זמן קצר אחרי נסיעתה. כשבוע לאחר מכן הגיב לתשובתה, שלא נשמרה אך כנראה עלה ממנה שמץ של קנאה:

וליזלוטה? שוב ושוב קראתי את הקטע הזה ועדיין אני חושש שאשתטה אם אתייחס לכך בכובד ראש. את חושבת באמת שאני מסוגל לנהוג בסרות טעם עד כדי כך שאתרברב – שלא לומר אעסוק – בדברים מסוג זה? זו הילדה השמנמונת בת השלוש, שפעם הצחיקה את שנינו בדיאנהוף. היא קיבלה ורד, וזה כל העניין. פליצה היקרה מכול!

גם עם שובו לפראג נשמר הלוך הרוח המשוחרר הזה: "עדיין פועלת עלי איכשהו", כתב לפליצה, "השפעתו של השקט הפנימי והחיצוני שזכיתי בו במריינבאד בעזרתך ובעזרת היערות הגדולים". עוד שנים אחר כך זכר את הימים הללו כרגע מאושר במערכת יחסיו, הסבוכה בדרך כלל, עם ארוסתו: "ולא נותר לי אלא לפתור את החידה, מדוע הייתי מאושר שבועיים במאריינבאד", כתב ביומנו בשנת 1922.

אין לדעת מה בדיוק קרה בין פרנץ קפקא לפליצה באואר באותם ימים. אפשר רק להתרשם מן האווירה שאפפה את שני הצעירים הללו, זוג לא נשוי מהמעמד הבורגני בראשית המאה העשרים, כאשר נפגשו שוב במריינבד לשהות משותפת אחרי חודשים של ריחוק פיזי. שכן מריינבד, בדומה למרחצאות מרפא גדולים אחרים, הציעה לא רק אווירת נופש רגועה אלא גם שימשה מקום מפלט ומרחב מוגן לנשים ולגברים צעירים שרצו להימלט מצרוּת האופקים של סביבתם הבורגנית. כאן ניתנה להם הזדמנות נדירה לחרוג מן הגבולות החברתיים החמורים שנקבעו להם וליהנות ממידה רבה יחסית של חירות. אצל פרנץ ופליצה משמעותה של חירות זו הייתה, בין השאר, שני חדרי מלון צמודים שדלת לא נעולה חיברה ביניהם.

שטפן צווייג מתאר בזיכרונותיו את החוויה היום-יומית של נשים וגברים צעירים בדור שלפני המלחמה, הדור שהוא וקפקא השתייכו אליו. צעירים אלה היו ערים מאוד לצביעות, למגבלות ולהיעדר החופש בחוגם החברתי:

בשיחה עם חברים צעירים מהדור שלאחר המלחמה, עלי לשכנעם בלהט, כי בהשוואה לנעוריהם לא היו נעורינו מועדפים כלל... אנו היטבנו לחיות את העולם, בכמות ובאיכות, ואילו הנוער כיום חי יותר את נעוריו שלו, וממצה אותם באופן מודע יותר. כשאני רואה היום את הצעירים... בכל צורות החיים הבריאים, נטולי-הדאגה – כשאני רואה אותם כך, נראה לי כל פעם שלא ארבעים שנה בלבד חוצצות ביניהם לבינינו אלא אלף שנים, שכן כדי להעניק אהבה ולקבל אהבה נאלצנו לחפש תמיד צל ומחבוא.

הצעירים חיו אז תחת עינם הפקוחה של מבוגרים חסודים ונדרשו לשמור על תומתם; אך למרות הכול, ואולי דווקא בשל כך, היה הנוער "נתון ראשו-ורובו בתחום האירוטי הרבה יותר מהנוער בימינו", טען צווייג. בוגרים צעירים בני המעמד הבורגני נאלצו להתמודד עם דרישות גבוהות: גברים צעירים יכלו להרהר בנישואים רק אחרי שהשיגו "מעמד חברתי" משל עצמם, מה שקרה בדרך כלל רק בהגיעם לגיל שלושים או שלושים וחמש. הנשים אמנם נישאו בגיל צעיר יותר, בדרך כלל בין עשרים לעשרים וחמש, אבל בצורה זו האריכה החברה הבורגנית את גיל העלומים ויצרה מספר גדול של צעירים רווקים. בשל כך גם התארכה בדרך כלל התקופה שבה נאלצו הצעירים והצעירות לחפש אהבה בצל ובמחבוא, בחיק זונות ומאהבים, "באוויר חולני, דביק, רווּי בושׂם מחניק זה [שבו] גדלנו. מוסר לא-ישר זה של השתקה והחבאה, הנוגד את הפסיכולוגיה, רבץ על נעורינו כהר".

סקר שנערך בסביבות שנת 1914 בקרב גברים ונשים צעירים בני מעמד הביניים לימד כי שיעור ניכר מבין המשיבים הזכרים חוו לפני נישואיהם יחסי מין עם זונות, משרתות ומלצריות, אך גם עם נערות בנות מעמדם. ממצא מפתיע היה שגם מעט יותר ממחצית המשיבות דיווחו כי קיימו יחסי מין לפני נישואיהן, אם כי כמעט תמיד עם גברים בני מעמד הביניים שהיו מבוגרים מהן במידה ניכרת. בשנים שלפני מלחמת העולם הראשונה רבו הספקות בדבר תפיסות המוסר המיושנות, אך ספרי הדרכה להתנהגות נאותה המשיכו להגן על הסדר החברתי הקיים. הם צפו כי קץ המשטר הצדקני המקובל יביא את הקץ על כל משיכה ארוטית בין המינים:

ברגע שבו ייגזל מן האישה כוח המשיכה האופייני לה, כאשר יעברו מן העולם האווירה הטעונה והמתוחה והנימה המשועשעת והעקצוץ העצבי המוגבר משני הצדדים בין גברים ונשים בטרקלינים המוארים של הבתים ועל כרי הדשא הירוקים של מגרשי הספורט – באותו רגע תהפוך החברה באופן גמור ושלם להתאגדות מקצועית ותו לא.

ההיסטריה, תשישות העצבים והפרעות עצבים אחרות שהיו אופייניות לתקופה, ושהיו בין השאר תולדה של אותן תפיסות בורגניות של מוסריוּת ואסטרטגיוֹת דיכוי, העצימו את כוח המשיכה של מרחצאות המרפא בעיני הצעירים. בשונה מהיום, המושג נעורים באתרי המרפא סביב מפנה המאה לא היה איזו תשוקה מופשטת כלשהי שטענה את אוויר הטיילת במשמעותה הסמלית, אלא אנשים אמיתיים, צעירות וצעירים בשר ודם, שהיו הקבוצה הגדולה ביותר בחברה של אתרי המרפא. אם לא באו לשָם מסיבות רפואיות, הרי היו להם סיבות חברתיות, ולא פעם היה שילוב של אלה ואלה. הם ציפו למצוא שם את מה שהובטח בספרי ההדרכה, וקיוו כי השהות במקום המרפא תשפר את מעמדם החברתי והמקצועי וכי האווירה החושנית של המקום תזמן להם מפגשים קלילים עם בני המין השני או עם מועמדים פוטנציאליים לנישואים. שלום עליכם מלגלג על כך כשהוא מתאר נסיעה ברכבת לעיר קיט בבוהמיה: "בקרון השני [מצאתי] 'דאמה' בריאת בשר מיֶקאטרינוסלאב, עם בתה, כלה, כלומר, כזאת שיכולה כבר להיות כלה ורוצה כבר להיות כלה וכבר זמן שתהיה כלה – ולשם כך אמנם היא נוסעת למאריאנבאד". בהיותם שם היו הצעירים פטורים ממחויבויות היום-יום ויכלו להקדיש את זמנם לחיי חברה אינטנסיביים במרחצאות, על שלל אפשרויות המפגש הטמונות בהם. בגני המרחצאות של קרלסבד, בעת הטיולים ובמסיבות הערב, "אף על פי שכל בני הסמכא הרפואיים, שהם המושלים כאן בכיפה, אוסרים בתכלית האיסור כל התרגשות צוהלת, מתנהלת כאן מידה רבה של אהבהבים מתונים". מרחב חופשי זה לשעשועים ולערעור הקודים המוסריים של החברה הוליד תרבות-נגד מִשנית של בוגרים צעירים.

נשים צעירות בנות המעמד הבורגני, שחייהן התנהלו בדרך כלל תחת פיקוח צמוד, נהנו במיוחד מהחופש היחסי שאפשרה אווירת האנונימיות וההגנה במרחצאות מרפא גדולים דוגמת מריינבד וקרלסבד. בניגוד למרחב העירוני שנשלט בידי גברים, מרחב המרחצאות נתפס כמרחב נשי – מרחב שבו החיים התנהלו באופן עדין יותר, באופן חושני וגופני יותר. נשים רבות מאוד באו לפרנצנסבד ולערי מרחצאות אחרות מסיבות רפואיות, כך שעד מהרה התפרסמו מקומות אלה כמרחבים שבהם יכולות הנשים לנוע ללא הפרעה ולהיות בחברת נשים אחרות. ואכן, מספרן של הנשים שהרבו לנסוע לבדן לכמה מאותם "מרחצאות נשים" (Frauenbäder) היה כה גדול, עד שאחת הדמויות ברומן פופולרי תוהה, בראותה את הציבור על הטיילות, אם האימפריה הגרמנית נבנתה בזכות "הדם והברזל של אינספור נשים צעירות".

מתוך: מרים זדוף, לשנה הבאה במריינבד: העולמות האבודים של תרבות המרחצאות היהודית, תרגמה מאנגלית: ברוריה בן-ברוך© הוצאת מרכז זלמן שזר לחקר תולדות העם היהודי, ירושלים 2019

הערה: הקטע המובא כאן הוא מעמודים 129-133 בספר, שם גם ימצאו הקוראים הפניות לשפע המקורות המצוטטים כאן ולחומרים ששימשו את המחברת במחקרה. 

תמונה ראשית: באמבטיה. תצלום: קלרין ניקולס, unsplash.com

Photo by Claryn Nicholas on Unsplash

קריאה זו התפרסמה באלכסון ב על־ידי מרים זדוף.

תגובות פייסבוק

תגובה אחת על בצל ובמחבוא

01
סמדר זאבי

בס"ד
המעניין הוא, כי הגרמנים אשר לא דגלו בשוויון, הכניסו מאוחר יותר בשנות השואה ל"מקלחות" מסוג אחר נשים גברים באותו מתחם לצורכי השמדה. שם לא שלטה בורגנות ולא עוני ובוודאי לא נעורים.