התיידדות חפוזה

כשנכנס הברון בבוקר הבא אל האולם, ראה שם את הילד של היפה הבלתי מוּכּרת בשיחה נלהבת עם שני נערי המעלית, שלהם הראה תמונות בספר של קרל מאי. אמו לא הייתה שם, כנראה הייתה עדיין עסוקה בטואלטה שלה. עתה לראשונה הביט הברון בנער. היה זה צעיר בלתי מפותח, ביישן ועצבני, בערך כבן שתים־עשרה, שתנועותיו מפוזרות ועיניו הכהות מתרוצצות. הוא נראה, כמו ילדים רבים בגיל זה, מבוהל, כאילו זה עתה העירו אותו פתאום משינה אל תוך סביבה זרה. פניו לא היו נטולים יופי, אבל אופיים היה עדיין לגמרי לא מוגדר, נראה שהמאבק בין הגברי לילדי רק החל, הכול היה עוד כחומר ביד היוצר, ועדיין לא לבש צורה, שום תו עדיין לא התהווה באופן ברור ומובהק, רק עמום ומטושטש ובחוסר מנוחה. מלבד זאת הוא היה באותו גיל נטול היתרונות, שבו הבגדים לעולם אינם מתאימים לילדים, שרוול ומכנס אפפו את המפרקים הכחושים־מתנפנפים, וכל גנדרנות עדיין לא דרבנה אותם לשמור על מראם החיצוני.
הנער עשה רושם של מי שאינו יודע מה יעשה בעצמו, מסתובב חסר מעש עד לעורר רחמים. למען האמת נתקע לכולם בדרכם, השוער כמעט דחף אותו הצדה, כי הוא הציף אותו כפי הנראה בשפע כזה של שאלות, שעד מהרה הפריע בכניסה; ברור שחסר לו קשר חברתי ידידותי. לכן חיפש לו, בצורך הילדותי שלו לפטפט, דרך להתקרב אל עובדי המלון, אשר, אם במקרה היה להם זמן, דיברו עִמו, אבל השיחה נקטעה מייד כשהופיע מבוגר, או כשהיה הכרח לבצע משהו נאות. הברון הביט בחיוך ובעניין בנער האומלל, שהביט בכול בסקרנות, ושהכול חמקו ממנו באופן בלתי אוהד. פעם אחת לכד את אחד המבטים הסקרניים הללו, אבל ברגע שלכד אתהעיניים השחורות בחיפושיהן חמקו מפניו מייד בפחד אל תוך עצמן, והסתתרו מאחורי העפעפיים שצנחו. זה שעשע את הברון. הנער החל לעניין אותו, והוא שאל את עצמו אם אותו נער, שבלי ספק רק מתוך פחד היה כה ביישן, לא יוכל לשמש לו כמתווך לזירוז ההתקרבות. הוא רצה לפחות לנסות זאת. הוא עקב בגנבה אחר הנער, שטלטל עצמו שוב אל הדלת ויצא ובצורך הילדותי שלו בחיבה ליטף את הנחיר הוורוד של סוסה, עד שהרכָּב - באמת לא היה לו מזל – גירש אותו בגסות. פגוע ומשועמם עמד שם עתה שוב במבטו הריק והעצוב קמעה. אז פנה אליו הברון.
"הי, איש צעיר, איך מוצא המקום חן בעיניך?" קרא לפתע, כשהוא מתאמץ לשוות לדיבורו טון מסביר פנים ככל שיכול.
הילד הסמיק כאש ונעץ בו עיניו באימה. הוא נשא ידו להיכנשהו בחשש, ופנה כה וכה במבוכה. שאדון זר יפתח בשיחה עמו, זה קרה לו בפעם הראשונה.
"תודה, טוב," עלה בידו לפלוט בגמגום. את המילה האחרונה כבר יותר בלע מאשר אמר.
"זה מפליא אותי," אמר הברון בחיוך, "הרי זהו מקום די תפל, במיוחד לאיש צעיר שכמותך. אם כן, מה אתה עושה כל היום?"
הנער היה עדיין מבולבל מדי מכדי להשיב מהר, האם היה זה באמת אפשרי שהאדון הזר האלגנטי הזה מנסה לפתוח בשיחה אתו, מי שאיש מלבדו לא שׂם לב אליו? המחשבה גרמה לו בושה וגאווה כאחד. במאמץ רב אסף את עצמו.
"אני קורא, ואחר־כך, אנחנו מרבים לטייל. לפעמים אנחנו אפילו נוסעים במכונית, אני ואימא. עליי להינפש כאן, הייתי חולה. בשל כך עליי גם לשבת הרבה בשמש, כך אמר הרופא."
את המילים האחרונות אמר כבר די בביטחון. ילדים תמיד גאים במחלות, משום שהם יודעים שסכנה עושה אותם חשובים כפליים בעיני מכריהם.
"כן, השמש אכן טובה לגברים צעירים שכמותך, היא כבר תשזוף אותך. אבל מוטב שלא תשב שם כל היום. בחור כמוך ראוי שיסתובב, שתהיה רוחו טובה עליו, וגם יעשה קצת שטויות. נראה לי שאתה מנומס מדי, עם הספר העבה שלך תחת בית השחי אתה גם נראה כיושב בית. כשאני נזכר איזה קשוח הייתי אני בגילך, ערב־ערב חזרתי הביתה עם מכנסיים קרועים. רק לא להיות מנומס מדי!"
בעל־כורחו נאלץ הילד לחייך, וזה סילק מעליו את החשש. הוא היה משיב ברצון, אבל כל זה נראה לו חצוף מדי, יותר מדי בטוח בעצמו בפני האיש הזר החביב הזה, שדיבר אתו בידידות כזו. גס, מעולם לא היה, ותמיד היה נוח מאוד לבוא במבוכה, וכך היה עתה מבולבל מאוד מרוב אושר ובושה. בשמחה היה ממשיך לנהל את השיחה, אבל שום נושא לא עלה בדעתו. למרבה המזל בדיוק באותו רגע עבר שם הסאן ברנרד הצהוב הגדול של המלון, רחרח את שניהם, והניח להם ברצון ללטפו.
"אתה אוהב כלבים?" שאל הברון.
"הו, מאוד, לסבתא שלי יש כלב בווילה שלה בבאדן, וכשאנחנו מתגוררים שם, הוא כל היום אתי. אבל זה קורה רק בקיץ, כשאנחנו מבקרים שם."
"יש לנו בבית, למרבה השמחה, אני חושב, שני תריסרים. אם תהיה כאן ילד טוב תקבל ממני אחד במתנה. כלב חום עם אוזניים לבנות, לגמרי צעיר. אתה רוצה?"
הילד הסמיק מהנאה.
"הו, כן," פלט בלהיטות חמדנית. אבל מייד אחר־כך שככה בבהלה מפוחדת התלהבותו.
"אבל אימא לא תסכים. היא אומרת שלא תסבול שום כלב בבית. הם גורמים יותר מדי צרות."
הברון חייך. סוף־סוף הגיעה השיחה אל האם.
"האם אימא כל־כך מחמירה?"
הילד שקל, הביט בו שנייה אחת, כאילו שאל עצמו אם אפשר כבר לסמוך על האיש הזר הזה. התשובה נשארה זהירה:
"לא, אימא איננה מחמירה. עכשיו, משום שהייתי חולה, היא מרשה לי הכול. אולי היא תרשה לי אפילו לגדל כלב."
"שאדבר אִתה על זה?"
"כן, בבקשה, עשֵׂה זאת," צהל הנער. "אז בטוח תרשה אימא. ואיך הוא נראה? יש לו אוזניים לבנות, נכון? הוא יודע להביא חפצים?"
"כן, הוא יודע הכול." הברון לא יכול שלא לחייך נוכח הניצוצות החמים שהצית בעיניו של הילד. בבת־אחת נשברה המבוכה של ההתחלה, והתשוקה העצורה בשל הפחד עלתה על גדותיה.
במהירות הבזק היה הילד הביישן החששן מקודם לנער שובב. 'לו רק הייתה גם האם כזו', לא יכול הברון להימנע מלחשוב, 'כל־כך חמה מתחת למעטה חששותיה!' אבל עד מהרה הסתער עליו הילד בעשרים שאלות:
"איך נקרא הכלב?"
"קארו."
"קארו," צהל הילד. הוא לא יכול שלא לצחוק ולצהול על כל מילה, שיכור לגמרי מההתרחשות הבלתי צפויה שמישהו התייחס אליו במאור פנים.
הברון עצמו התפעל מההצלחה המהירה שלו, והחליט להכות בברזל החם. הוא הזמין את הנער לצאת עמו לטיול קצר, והילד המסכן, שזה שבועות רעב למגע חברתי, התמוגג מן ההצעה הזאת. בלי משים פלט כל מה שהחבר החדש שלו שאב ממנו בשאלות קטנות שנשאלו כבדרך אגב. עד מהרה ידע הברון הכול על המשפחה, וקודם כול שאדגר היה בנו היחיד של עורך דין וינאי, קרוב לוודאי מן היהודים הבורגנים בעלי הממון. ובאמצעות שאלות עקיפות מתוחכמות נודע לו במהרה שהאם אמרה שאיננה נלהבת כלל מהשהייה בזמרינג,והתלוננה על המחסור בחברה סימפטית, אכן הוא אפילו חשב, על פי הדרך החמקנית שבה ענה אדגר לשאלה אם האם מחבבת מאוד את אביו, שהוא יכול להניח שכאן לא הכול מתנהל על הצד הטוב ביותר. כמעט שבוש בעצמו להיווכח עד כמה קל היה לו להוציא מן הנער התמים את כל סודות המשפחה הקטנים הללו, שהרי אדגר, שהיה כה גאה שמשהו מהדברים שהוא יכול לספר, יכלו בכלל לעניין מבוגר, הזניק את אמונו בידידו החדש מעלה. לב הילד שלו הלם בו מגאווה - במהלך הטיול שלהם כרך הברון את זרועו סביב כתפו - להיראות באינטימיות כזו עם מבוגר בפומבי, הוא שכח בבת־אחת שהוא עדיין ילד, הוא געה בחפשיות ובלי מעצורים, כאלבן מעמדו. אדגר היה, כפי שניכר בסיגו ושיחו, די נבון, קצת בשל טרם זמנו, כמו רוב הילדים החולים, שבילו הרבה בחברת מבוגרים, וניכר שהם סובלים מחיבת יתר או מיתר טינה. נראה שלא היה לו יחס משלו לשום דבר, על כל אדם או חפץ דיבר או בהתלהבות או בשנאה כה עזה עד שהדבר עיוות את פניו בתיעוב ועשה אותם כמעט מרושעים ומכוערים. משהו פראי ובלתי יציב, אולי עוד קשור למחלה שלא מכבר התגבר עליה, העניק לאורח דיבורו להט פנאטי, ונראה שהגולמניות שלו לא הייתה אלא פחד, שנכבש אך בקושי, מפני התשוקה שלועצמו.
הברון זכה באמונו בקלות. חצי שעה בלבד, וכבר היה הלב החם, חסר המנוחה והרוטט הזה בידו.
אכן, קשה לתאר עד כמה קל להונות ילדים, אותם תמימים, שלעתים רחוקות כל־כך מחזרים אחר אהבתם. היה עליו רק לשקוע בעבר שלו עצמו, וכך בפשטות, כבדרך הטבע, לאמץ לו אורח שיחה ילדותי, שהביא את הילד לחוש שווה לו לגמרי, ולאחר רגעים מעטים לאבד כל תחושת ריחוק. הוא היה שיכור מאושר, כאן, במקום המבודד הזה, למצוא פתאום חבר, ועוד איזה חבר! כולם בווינה טבעו בשכחה, הנערים הקטנים בקולותיהם הדקיקים, הלהג מחוסר הניסיון שלהם, עד כמה לא היה להם כל מושג על השעה החדשה הזאת! כלתשוקתו הנלהבת הופנתה עתה אל החבר הגדול החדש הזה, ולבו רחב בו מגאווה, כשזה הזמינוֹ עתה, בהיפרדו מעליו, לשוב ולבוא מחר בבוקר, והחבר החדש נופף אליו מן המרחק, ממש כאח. הרגע הזה היה אולי היפה בחייו. כה קל להונות ילדים. הברון חייך אחר ההולך ומתרחק מעליו. המתווך נכבש אם כן, הילד ירעיף עתה סיפורים על אמו, זאת ידע, עד התשה, יחזור על כל מילה ומילה, בחשבו על כך נזכר בהנאה עד כמה בחכמה עשה ששיגר מחמאות אחדות לכתובתה, איך שכל הזמן כינה אותה רק "אמו היפה" של אדגר. בשבילו היההדבר גמור שהנער השליח לא יוכל לשקוט עד שיצור קשר בינו לבין אמו. הוא עצמו, לא יצטרך לנקוף אצבע כדי לצמצם את המרחק בינו לבין היפה הבלתי מוּכּרת. אם כן, הוא יכול לחלום בנחת, ולהתבונן בנוף, משום שידע שזוג ידי ילד חמות בונות למענו את הגשר ללבהּ.

מתוך "בלהט סוד" מאת סטפן צווייג, מגרמנית: אברם קנטור, ספרית פועלים – סיפורת, 2024.

תמונה ראשית: מתוך "ילדה על החוף של ולנסיה" (1910), חואקין סורויה. תצלום: Wikipedia Commons