חד קרן

גבר שלא הכיר נכנס לפתע לטווח ראייתו, מבט משתאה בעיניו, ופנה אליו בהיסוס. הוא מלמל דבר מה על אודות איזה מקום, ניסה למצוא מילים כדי לשאול איזו שאלה, ומבטו עודנו לא ממוקד. הוא נראה כמתקשה לעכל דבר מה. יהושע התאזר בסבלנות וחיכה למוצא פיו של הזר, שנאלם בינתיים, וגופו כאילו עצר מכוונתו להמשיך לנוע ונראה דווקא כחפץ להישאר במקומו. בדרך כלל לא היה משתהה כבפעם זו, עד שמצא דרך להתנער ממיני טיפוסים מוזרים כמו אותו גבר, אך כעת הביט יהושע בסבלנות ואף במידת מה של סקרנות בפני הגבר הניצב מולו. הוא היה רזה, ועיניו נראו כשקועות במצולות של עצב. לאחר משך שתיקה שנדמתה מושכת יותר משהייתה באמת, שאל יהושע את הזר בחמימות יחסית אם הוא יכול לעזור לו באיזשהו אופן. הלה המשיך לשתוק.

שני בחורים צעירים שישבו על החול בקרבת יהושע, התבוננו בגבר התימהוני, שעמד וגבו מופנה אל הים, המתעתד עדיין לקלוט את החמה לחיקו. משהבחין בתשומת ליבם, התנער יהושע מסקרנותו, וסבלנותו החלה לפקוע. מתוך מאמץ רב לבטא את המילים באופן שיהא מובן, שאל הזר אם יש סטודיו של קעקועים בקרבת מקום, עיניו נחות לחלקיק שנייה על זרועו של יהושע. פניו הרצינו כשסוף סוף הצליח לסיים את שאלתו. גופו נראה כעומד להתקדם. יהושע נשטף בתחושה של אי נוחות. חש את הפצע בקצה הקרן דוקר את שכמו, החיזיון ובו היא טסה מבעד לשמשה מבזיק ברוחו. הוא הפטיר לעברו תשובה חסרת מילים כאומרת עזוב אותי, והפנה את מבטו מן הזר והלאה. הלה הודה לו כשהבעה של דחייה נפרשת והולכת על פניו, ורגליו נשאוהו להמשיך וללכת. הוא עקף את יהושע מאחורי גבו, היסס לשנייה ועצר, ואחר כך התרחק. יהושע לא הפך את פניו אליו, לבש חולצה וחזר לדירתו.

אין לתפוס את הזמן כדבר קבוע. חלפו לכל היותר  שתי שניות מרגע הפגיעה ועד שניתק יהושע ממקומו, וזינק אל עבר האישה המוטלת על המדרכה, כמה מטרים לפני מכוניתה, דם וזכוכיות מכסים אותה. הרחוב היה שקט בשעה זו, ורק אוושת המנוע שעדיין פעל בקושי, עמדה באוויר. אחר כך נשמע גם קול התנפצותו של ענף מן העץ הפגוע, מלווה ברעש שעשה כשצנח על גג הפח של המכונית המרוסקת, שזגוגיתה הקדמית מנותצת. רגלה האחת נחה בעיוות על האחרת, גופה נוטה על צידו, ידיה שמוטות לפניה, ראשה נחבל, שערותיה השחורות דבוקות בדם. יהושע סקר אותה, אימה בעיניו. חולצתה הדקה נקרעה, חשפה את גווה הזרוע שברי זכוכיות מנצנצות, חזייתה עודנה עוטפת את חזה. הוא חשב כמה יפה הייתה לפני שפגשה את אותו העץ. משהציץ אל גבה זיהה על שכמה השמאלית ראש של חד קרן מקועקע לעורה, ושבר גס של זכוכית נעוץ בדיוק בקצה קרנו של הסוס הקסום.

הוא התעשת. נזכר שעליו לפעול, אך המטען הרב שספג בשניות האחרונות הקשה עליו. היא לא הייתה זרה לו, אפילו שמעולם לא ראה אותה לפני כן. לפעול. צעקה רמה פילחה את גרונו, הוא זעק לעזרה, 'שמישהו יזמין אמבולנס!'. הוא התיישב על המדרכה, ועיניה החומות נתלו בעיניו, מבטה נראה מאוכזב. ניחוח אלכוהול התגנב לנחיריו. הוא גחן לעברה, שרבב איזו מילת הרגעה מבין שפתיו, ומבטה התרכך מעט. באחת הבין עד כמה היא קרובה להשיב את נשמתה לבורא. פרח שנעקר. בן רגע פרצו ממעמקיו רגשות עצומים. מתוך בהירות מחשבה שלא התיישבה עם שום ניסיון קודם, היה בטוח כי נועד לתת לה, כן, בדיוק לה, את מה שהיא זקוקה לו כעת, וכי מעולם לא עשה דבר כה נכון.

הוא התקרב  אליה עוד, סמך ראשה בידיו והניחו בזהירות על רגליו הפשוטות לפנים. עיניה שינו מבען, נראה כי בדמדומיה זיהתה בו אחר. שתי השניות בהן נותר קפוא במקומו קודם לכן, ייסרו אותו כאילו הפקירהּ לנצח של בדידות. שפתיה זעו, ניסתה להוציא אוויר ולומר משהו, ומייד השתעלה, דם ניתז מפיה. יהושע ליטפהּ והרגיעהּ. אל תאמרי דבר, נשמתי. דמעות נקוו בעיניו. הוא הפנה את ראשו הצידה וזעק שוב 'אמבולנס!'. כמה שכנים התקבצו בינתיים סביב, מביטים בשניים בזעזוע, מהססים לגשת ולהפריע לזוג במה שנראה  כמו רגעיו האחרונים יחד.

אייל. הצליחה לפלוט מפיה. עיניה נעצמו ושוב נפקחו, מביטות ביהושע. כן. זה אני. אל תדאגי, הכול כבר בסדר. יהושע לא הרגיש כאילו הוא משקר. ההפך היה הנכון, הוא היה קרוב יותר מאי פעם אל האמת שלו. ליטף את ראשה, וכיסה אותה בחולצתו, נותר בגופיה בלבד לגופו . זרועו העטופה בקעקוע משורש הכתף עד למרפק, משכה לרגע את תשומת ליבה. מארג של עיטורים וסמלים אינדיאניים נמשך עד לקצה העליון של גבו. הוא פחד כי תזהה כי אינו אייל, אך זה לא הטריד אותה. החשוב ביותר היה שתישאר בהכרה, חשב יהושע, והמשיך לדבר אליה. בחטף הגניב מבט אל קצה הרחוב, חושש מהגעתו של האמבולנס, שייקח אותה מזרועותיו. אישה מבוגרת פנתה אליו ממרחק מה, ניצבת לפני חבורה הולכת וגדלה של צופים המלחשים ביניהם ופניהם מלאים רחמים. הוא ראה כי שפתי האישה נעו, אך לא קלט דבר ממה שאמרה. אוזניו לא עבדו. הוא נענע בראשו לשלילה בתקיפות מסוימת, ומייד שב והתרכז בה, במי שעיניה נעצמו מכבר. אם יש אלוהים ואני לא כלב בשבילו, היא תפקח שוב את עיניה. חיבק אותה, נשק את מצחה, שפתיו נחתכות, דמעות נוטפות מעיניו על ראשה, מסר לה את חיוניותו, את נשמת אפו, אחר הביט בה שוב, וכעבור רגע פקחה את עיניה.

בלי רעש של צופר נעצר האמבולנס על יד הפצועה והאדם הגוחן מעליה. איש צוות, הניע את שפתיו אל עבר יהושע, שהתמונה בעיניו כהתה שעה שהעמיסוה על גבי האלונקה והכניסוה לבטן האמבולנס. ריק וחלול ניצב מול כנפי הדלתות הפתוחות, עד שאחזו בידו איש הצוות והובילו פנימה כדי שילווה אותה לבית החולים. כל הדרך החזיק בידה. כל הדרך הצטער על שלא פגשהּ לפני כן. חשב על כל הדברים שהיו יכולים לשנות את נתיב גורלה ולמנוע את פגישתה הקטלנית עם אותו עץ, על המשקה ששתתה לפני שנכנסה למכונית, על חגורת הבטיחות שלא ננעצה בתפסה, על אייל שסיפק לה סיבה להגיע למצב זה.

כששכב על בטנו בחדר המואר, כבר יכול היה שוב לשמוע באוזניו את המוזיקה הבוקעת ממערכת הסטריאו, את הזמזום הבלתי פוסק של המחט החשמלית. אין-ספור דקירות, שותלות צבע ברקמות בשרו. הכאב המנקר, שיצר את ראש חד הקרן על שכמו, העלה ברוחו סברות בדבר הכאב שוודאי חשה היא. אז.

הגבר מחוף הים חיכה לו מחוץ לבניין בוקר אחד. יהושע סגר מאחוריו את דלת הכניסה, ונעצר מולו. בדיוק בגלל הרגע הזה, לא מסר את שמו האמיתי לאנשי בית החולים. כמה זמן הכרת אותה? שאל אותו. כעס הציף את יהושע, על שום רגשות הניכוס שגברים יכולים לפתח עבור נשים, על נטייתן החטטנית של הבריות. הרגע הטהור ביותר בחייו, הפך בתוך רגע לבגידה. למה עשית את הקעקוע הזה על הגב? הצביע אייל על שכמו של יהושע לאחר שלא ענה על שאלתו, כמנסה להבהיר את כוונת בואו. לא. הוא מצטער. הוא טועה, ניסה להסביר לאייל. הוא רק עבר שם, אמר באיפוק. הם לא הכירו, היא חשבה שזה אתה, אייל. עכשיו לך, ודע שהיא חשבה עליך לפני ש... יהושע נפנה ממנו והחל ללכת. הוא ידע שיש אלוהים, והוא לא כלב בשבילו.

הסיפור התפרסם באנתולוגיה "זמנים גנובים" בעריכת משה מנשהוף שראתה אור בהוצאת "כתב", 2023.

תמונה ראשית: אמבולנס. תצלום: Zhen H, ב-unsplash.com

Photo by Zhen H on Unsplash