רעיונות מועילים ורעיונות מזיקים

פילוסופיה מעשית

הדרך המתומנת מתחילה באימוץ ולמידה של השקפה נכונה. זה החלק הפילוסופי ביותר במה שלימד גוטמה. הלימוד וההפנמה של רעיונות פילוסופיים מסוימים יקבעו את המשך הדרך, וישפיעו עלינו לטובה או לרעה. כולנו מחזיקים השקפות כאלו או אחרות על העולם ועל עצמנו, ויש להן השפעה עצומה, לפעמים לא מודעת, על מצב הרוח שלנו, מערכות היחסים שלנו עם חברים ובני משפחה, תחושת המשמעות שמלווה אותנו ועוד ועוד.

מקור המונח "פילוסופיה" ביוונית עתיקה, ומשמעותו המילולית היא "אהבת החוכמה". הוא יכול להתאים לחשיבה הבודהיסטית, כל עוד נזכור שאין מדובר בחוכמה תיאורטית בלבד, אלא באהבה והערכה לחוכמה מעשית, שתורמת לחיים ראויים ומוצלחים. במונחים של ימינו אפשר לומר שזהו סוג של אינטליגנציה — כמו שיש אינטליגנציה רגשית, מוזיקלית או חברתית, יש גם אינטליגנציה רוחנית, שמובילה את הנפש בכיוון הנכון עבורה.

בדומה לגישה הסוקרטית־אפלטונית, המונח "פילוסופיה" מתרחק בסלידה מסוימת מהתחכמויות, פלפלנות ווכחנות תיאורטית לשמה. גישה כזו יוחסה לסופיסטים, ששמם נגזר גם הוא מהמילה "חוכמה", אבל בתרגום חופשי אפשר לכנותם "מתחכמים" או "חכמולוגים". היום אפשר למצוא את ממשיכי המסורת הזו באקדמיה ובחוגים אינטלקטואליים ופוליטיים — מתפעלים מעצמם, שופעים רעיונות מסחררים, חובבי ויכוחים ומיומנים באחיזת עיניים מילולית.

ביוון העתיקה חיו גם כמה מורים כריזמטיים, שיוחסו להם הבנות מפליגות ופורצות דרך, שהעמידו תלמידים וייסדו אסכולות. כמו גוטמה הבודהה, גם מייסדי האסכולות הפילוסופיות ביוון היו מורים, מדריכים, שהבחירה ללמוד אצלם הייתה יותר בחירה בדרך חיים מאשר בחירה באסכולה פילוסופית במובן המודרני. במילה "פילוסופיה", "פילו" פירושה אהבה של דבר מה עד כדי הקדשת החיים עבורו בשמחה רבה. זו אהבה שמבוססת יותר על התמסרות מאשר על חיבה. התלמידים והמורים היו מסורים לחוכמה, וההתמסרות כללה תרגילים רוחניים. "הבחירה באסכולה הפילוסופית", כותב חוקר הפילוסופיה פייד אדו, "שקולה למעשה לבחירה בדרך חיים; זוהי בחירה קיומית, שתובעת מהאדם שינוי מוחלט של חייו, של הווייתו".

הפילוסופיה הבודהיסטית היא בראש ובראשונה פילוסופיה מעשית כזו. כמו הפילוסופיה היוונית במובנה המקורי, גם היא סובבת סביב מורה כריזמטי שמציע הדרכה לחיים טובים יותר ומבוססת על חוכמה שמטרתה להביא לשינוי מיטיב. הפילוסופיה הבודהיסטית נועדה לכוון את את התודעה אל שחרור מסבל.

אחד הטקסטים הקצרים והיפים בנושא הפילוסופיה נקרא "הדרשה על ההרהור", ובו הבודהה פונה לתלמידיו ומסביר שלא כדאי להתעמק בשאלות פילוסופיות לגבי העולם והחיים לאחר המוות. לדבריו, שאלות כמו "האם הנפש זהה לגוף או שונה מהגוף?" אינן מקדמות אותנו; הרהורים כאלה "אינם מועילים, לא שייכים לעקרונות הדרך הרוחנית, אינם מובילים להתפכחות, לאי־ השתוקקות, להפסקה, לשלווה, לידיעה ישירה, להתעוררות מלאה וניבאנה".  במילים אחרות, התפלספות לשם עצמה היא הסחת דעת וביטול זמן.

למרות זאת, ואולי באופן צפוי, המסורת הבודהיסטית הענפה הצמיחה דיונים פילוסופיים רבים ומתוחכמים, שהקשר שלהם לחוכמה המעשית לא תמיד ברור. למעשה, כבר בזמנו של הבודהה תלמידיו התבלבלו, התקשו ונסחפו. למרות האזהרות התעורר בלבול, שהוביל לפעמים לשאלות כגון "האם אני קיים? האם איני קיים? מה אני? איך אני? לגבי היצור החי הזה [שהוא אני] — מאיפה הוא בא? ולאן ילך?" זה ציטוט מתוך טקסט בן יותר מאלפיים שנה! ועד היום אנשים מתייסרים ומתחבטים ככה, בעיקר אם הם בעלי נטייה פילוסופית. אבל כאמור, הבודהה המליץ לא לנסות לענות על השאלות האלה.

כפי שנראה, השקפה נכונה תוביל את התודעה לכיוון אחר. היא עדיין פילוסופית, כלומר רעיונית ומבוססת על חשיבה, אך היא מכוונת את התודעה אל הנתיב הרצוי — אל הפחתה והפסקה של הבלבול והסבל.

השקפה, ראייה והתנהגות

גם בעברית וגם בשפות המקור הבודהיסטיות, המילה השקפה (בשפת פאלי diṭṭhi) מתארת צורה מסוימת של ראייה. למרות שמדובר ברעיונות פילוסופיים, אנחנו עוברים כאן מהפילוסופיה המופשטת לזירה מעשית יותר, של אופני התבוננות. האופן שבו אנחנו רואים את המציאות משפיע על כל שאר חיינו: איך נחשוב, מה נאמר, מה נעשה ואיך נחיה. זו המשמעות של השקפה.

המחקר הקוגניטיבי על מערכת הראייה מצביע על כמה עובדות מרתקות, שאולי היו ידועות אינטואיטיבית גם לפני עידן המדע. לפי המחקרים האלה, אנחנו לא רואים את המציאות כמו שמצלמה מצלמת, אלא תופסים אותה בהתאם לידע ולאמונות שלנו לגביה, בהתאם לניסיון שרכשנו, בהתאם לתנאים ולנסיבות ברגע נתון.

האמת על מערכת הראייה כמעט מבהילה. מה שנדמה לנו כצילום פשוט של המציאות דרך העיניים, הוא למעשה תהליך הרבה יותר מורכב, וחלק גדול ממנו לא מבוסס על קליטה של מידע דרך העיניים, אלא על בנייה של מודל ניבוי במוח. חוקרי מוח מכנים תהליכים כאלה "מלמעלה־למטה"( top-down) , כדי לתאר את המרכזיות של המוח (למעלה) בהם, בניגוד לתהליכים "מלמטה־למעלה"  (bottom-up)  , שמבוססים על הגירויים החושיים שמערכות החושים השונות בגוף מעבירות למוח. תמונת העולם שאנחנו "רואים" היא למעשה מודל שהמוח בונה על בסיס ידע קודם, ציפיות והקשרים, בשילוב המידע שמתקבל מכל איברי החישה, כולל העיניים.

מי שעוסק בציור מכיר במידת מה את מעשה הבנייה הזה. ציורים ריאליסטיים הם מעשה קוסמות. אנחנו אף פעם לא באמת רואים את המציאות בתוך מלבן, והתמונה לא באמת מורכבת מאובייקטים כמו עץ, כיסא ושמים. העיניים שלנו מתרוצצות כל הזמן, ורק חלק זעיר ממה שהן קולטות אכן משקף את העולם שסביבנו. אם תשימו לב לשדה הראייה שלכם ברגע זה ממש, תגלו שהוא כולל רק מילה או שתיים שנקלטות בחדות. כל שאר המילים, הדף, הספר והחדר כולו מטושטשים, ולמעשה הם בקושי נראים. ושדה הראייה המאוחד, שנוצר איכשהו מהפעולה של שתי העיניים (!) בהחלט אינו מלבני כמו תמונה מצולמת. למעשה, אין לנו יכולת לראות בחדות את האובייקטים שנמצאים בשולי שדה הראייה.

נסו להתמקד בנקודה הזו בלי להזיז את העיניים. מה באמת רואים מלבדה?

°

מחקרים על מערכת הראייה מראים פעם אחר פעם שאנחנו מזהים במהירות גדולה את מה שאנחנו מצפים לראות, ועלולים לא לראות כלל את מה שאנחנו לא מצפים לראות או לא מכירים. אם ביצעת את התרגיל עם הנקודה אולי "ראית" מילים כתובות מסביב לנקודה, אבל אין לי ספק שלא יכולת לקרוא אותן. הזיהוי של הריצודים השחורים בתור מילים מבוסס על ניסיון. זה למעשה היסק של המוח שלך מתוך ידע קודם. אגדה ידועה על נחיתת הספינות של קולומבוס באמריקה מספרת שהילידים לא הבחינו בספינות ממש עד שהגיעו לחוף. הם לא הכירו כלי תחבורה כזה ולא ציפו למפגש איתו, ולכן הוא כלל לא נקלט בתודעתם כשהם הסתכלו במרחבי הים. אם האגדה נכונה ואם לא, היא מצביעה על תופעה אמיתית: ראייה אינה צילום, אלא תהליך תפיסתי שתלוי ביד ובניסיון קודם, ומושפע מהם.

הסתכלו באיור 1, "פני השטח של מאדים", שמורכב מאוסף אקראי של נקודות.

איור 1. קרדיט: Image by Ronald James (1965). Life Magazine, 58(7), p. 120

הדימוי הזה, שמבוסס ל צילום מ־,1965 הופיע רבות במחקרים ומצגות על הקשר בין ידע קודם לראייה. למרות שכתבתי שמדובר באוסף אקראי של נקודות, זהו למעשה צילום מעובד של כלב דלמטי שראשו נמצא במרכז התמונה, וגופו בצד ימין (ראו איור 2). אם לא הכרתם אותו, סביר להניח שראיתם רק אוסף של נקודות שחורות ולבנות. אבל אם הכרתם אותו, בלתי אפשרי לא לראות את הכלב. הוא פשוט שם. לרצון אין שום שליטה על ההבחנה הזו. כשהידע קיים, הראייה מתרחשת.

השקפה נכונה מעצבת את הראייה. היא מעצבת את הדרך שבה אנחנו תופסים את העולם. בשלב הזה אנחנו מתעניינים ברעיונות ומחשבות שמועילים לחיי הנפש. באילו רעיונות כדאי להחזיק, ואילו רעיונות כדאי לזנוח?

ניקח לדוגמה רעיון מקיף כמו גורל. אם נאמין שכל מה שקורה לנו בחיים הוא תוצאה של גורל, או מזל, נראה את המציאות בצורה שונה מאנשים שמאמינים שהמעשים שלהם מעצבים את המציאות. יתרה מכך, אם נחזיק בעקביות באמונה שכל דבר שמתרחש בעולם תלוי במזל, ללא השפעה שלנו וללא חוקיות, תהיה לכך השפעה עצומה עלינו. למשל, נחוש שאין טעם להתאמץ ולהתפתח כי ממילא לא נוכל לצפות את תוצאות מעשינו והן לא תלויות בנו. בנוסף, סביר שנבחין בדוגמאות רבות יותר לאירועים אקראיים  שיאששו, כביכול, את ההשקפה הזו. גישה כזו, אם מחזיקים בה בעקביות, מובילה לפסיביות או ניהיליזם. מה הטעם לטרוח, ללמוד, להתפתח או לנסות לשפר את העולם אם בכל רגע המציאות עלולה להשתנות בלי סיבה?

איור 2

רעיון אחר מסוג זה הוא שהכול קורה בדיוק כפי שהוא אמור לקרות, לפי חוקיות קוסמית קבועה מראש כלשהי. הוא שונה מהאמונה בגורל כי הוא כולל חוקיות. זו תפיסה נפוצה למדי בקהילות דתיות מסוימות, וגם לה יש השלכות עצומות על חייהם של אנשים ועל רגשותיהם. למשל, היא יכולה להפחית חרדות לגבי העתיד. אם ממילא אין אפשרות להשפיע — כי הכול כתוב מראש — אין צורך לדאוג. זה דומה מעט לשלווה של ילדים קטנים המאמינים שההורים דואגים לכך שהדברים יסתדרו על הצד הטוב ביותר. מישהו טוב ומיטיב שולט במציאות, ולכן אפשר לוותר על הפחד ולהירגע . לצד זה, גם כאן נדמה שאין שום טעם להתאמץ או לפעול, כי הכול ממילא נקבע מראש ולאדם הקטן אין כל שליטה על מה שיקרה. זו אמונה, או השקפה, שמובילה לחוסר מוטיבציה לפעול למען שינוי או התפתחות, חדשנות או שחרור. גם אם יש בעולם כזה פוטנציאל לשינוי מיטיב, הגשמתו תלויה בחסד עליון. כך, כל ביטוי של רצון מלווה בתחושת אבסורד, וכל פעולה למען מטרה כלשהי עלולה לעורר תחושה של חוסר תוחלת.

ההשקפות האלה שונות לחלוטין מההשקפה הבודהיסטית, והן מובאות כאן בתור דוגמאות לכך שהשקפה פילוסופית אינה רק עניין תיאורטי מופשט או תרגיל אינטלקטואלי. אם היא עמוקה ועקבית, יש לה השלכות עצומות על רגשותינו, פעולותינו וחיינו בכלל.

באחת הדרשות היפות בקאנון, הבודהה ממשיל השקפות לזרעים. זרע של צמח מר שנטמן באדמה לוקח ממנה חומרים טובים, כמו לחות ומינרלים, אבל עדיין יגדל ממנו צמח מר. גם אם התנאים מושלמים לצמיחה והתפתחות, הוא לעולם לא יצמיח פירות מתוקים. לעומת זאת, כאשר נזרע זרע של צמח שפירותיו מתוקים וטובים, כמו גפן או קנה סוכר, הוא לוקח מהאדמה את החומרים שלהם הוא זקוק, ומצמיח פירות מתוקים. כך גם אדם שמחזיק בהשקפה נכונה:

כל פעולה גופנית, מילולית או תודעתית שהוא נוקט בהתאם להשקפה הזו, כל כוונה, שאיפה, החלטה ודחף, יובילו להתהוות תופעות רצויות, מועילות, נעימות, שמביאות שמחה.

השקפה נכונה, אם כן, היא כזו שמובילה לחוויות רצויות, מועילות ומשמחות, ואפילו לטעמו המתוק של חופש. אבל השקפה לא נכונה תוביל לכיוון ההפוך. אם להשתמש במטפורת הדרך שמלווה אותנו, השקפה נכונה היא כמו שלט שמצביע לכיוון הרצוי. אם נתחיל ללכת בכיוון הזה, יש סיכוי טוב שנתקדם ונגיע ליעד.

מתוך "הדרך" מאת אסף פדרמן, ראה אור בהוצאת פרדס, 2024.

תמונה ראשית: מתוך "נערים בשדה מרעה" (1874), וינסלו הומר, המוזיאון לאמנות בבוסטון. תצלום: נורית מלצר-פדון