גן עדן וגן עדן

הדברים הבאים כאן מובאים מתוך שיחה שהאזנתי לה, ובעוונותי, ומכיוון שבני דורנו בורכו בכל מיני אמצעים טכנולוגיים שעד לפני כמה שנים גם סוכני חרש לא זכו להשתמש בהם, גם הקלטתי אותם. השיחה התנהלה בין שני אנשים, לא צעירים, אחד רזה, ממושקף ושתקן, ושני גבר בריא, מה שנקרא בעל גוף, ודברן. כן. מכיוון שפניתי אל אחד מהם באיזו בקשה (מעין הבקשות שבהן אחד פונה אל האחר במסעדה, נאמר, מבקש שיזוז מעט ויפנה לו מקום למרפק, או שייתן לו את המלח, או שיצית לו סיגריה), ומכיוון שנעניתי בגסות, האזנתי להם לשיחתם. מי שלא שומר על כבודי, אני לא מכבד את פרטיותו. הם שוחחו ביידיש.

אני מנסה ללמוד יידיש, ויידיש היא שפה מִתְדברת, כמו שנהוג לומר (ס'רעדט זיך), ואין כמו שיחה אמיתית, של אנשים אמיתיים, כדי להבין ולהכיר את השפה. וכמה פעמים כבר יוצא לאדם להקשיב לשיחה של ממש בשפה שרק מתי מעט עוד מדברים?  והמכשירים של היום טובים יותר מזוג אוזניים. השארתי אפוא את ההקלטה פועלת, וכמו בהיסח הדעת ומבלי שירגישו גם קירבתי את המכשיר אליהם כדי שיקלוט ויקליט טוב יותר. את ההקלטה השמעתי לחבר ששולט טוב ממני ביידיש, ולפי תגובתו הבנתי שאולי נפל בידי כאן משהו שיש בו איזה ערך. לא משהו שהייתי יכול למכור בעד כסף, לצערי (וניסיתי כבר בכמה מקומות, אתרי אינטרנט, מגזינים וכו'). עורך כתב העת הזה, הסכים להדפיס אבל סירב לשלם. תחילה סירבתי להצעתו, אבל בסוף נעתרתי. אלוהים רק יודע למה.
הנה הדברים.

"תסלח לי, אדוני שלום עליכם, שאני מטריד אותו אחרי כמעט מאה שנה בקבר, ומטריד אותו למקום שלא אני ולא הוא הגענו אליו. וגם אני, שאם הארכתי את השהות שלי על האדמה עוד כמה שנים אחריו, לא בכוונה עשיתי את זה אלא בגלל מה שקוראים גֵנים, שאצלי היו טובים ואצל אדוני, מה לעשות, קצת פחות טובים, או אולי אצלי רעים ואצל אדוני רעים יותר. אלא שהצרות שהבנות השׂביעו אותי לא היה בהם די, ועכשיו גם בנות-בנות-בנות-בנותיהן, או לפחות אחת מהן שבשבילה הטרידו גם אותי, שבשביל זה הטרחתי אני אותך, מאחר שהיא, לא עליכם וגם לא על שונאיכם, עומדת להתחתן עם מי שמתכנָה ר' לאהל'ה. מהעולם ההוא הזעיקו אותי שאולי אצליח להכניס לה קצת שכל לראש, אתה שומע או לא, שלא תתחתן עם ר' לאהל'ה.

ואיך זה יכול להיות, אני אומר, אם שמה לאהל'ה, בשביל מה מקדמים לה תואר ר'? ואם יש לה תואר ר', איך זה שהיא נקראת לאהל'ה? ככה אני אומר, ומנגד אומרים לי, נו..... מביאים אותי מהקבר, שמים עלי בגדים שלא יראו את העצמות המתפוררות שלי ואומרים לי, דַבֵּר אִתה ר' טוביה, שאתה יש לך ניסיון עם בנות ועם צרות. ומעמידים אותי מולה ומעמידים אותה מולי, והיא, אתה שומע, מכוערת היא לא, ופֶה יש לה כמו שאפילו לבת שלי, הסבתא רבתא שלה, לא היה. בשביל זאת העליתם אותי להרגיזני, אני חושב, אבל אני לא מתרגז. אני אומר, אני רק לא מבין, בשביל מה הביאו אותי לפה, אם אתם שמים אותי מול מי שהיא כזאת עקשנית, אני אומר, אין עצה ואין תבונה נגד אחת כזאת. ובכל זאת, אומרים לי, דבר אִתה, ר' טוביה, שאם לא אתה, מי ידבר. רוצים שאדבר, וכבר העלו אותי מאיפה שהעלו, אז אני מדבר.

מסתמא את מתחתנת עם ר' לאהל'ה, אני אומר, ואני מסתכל עליה, והיא מסתכלת עלי. אני מסתכל עליה, והיא מסתכלת עלי. אני אומר, מה יש לך גברתי שאת בוחרת להתחתן עם ר' לאלהל'ה, ולא, נניח, עם ר' אברהם, או ר' יצחק, או ר' יעקב, אני שואל. והיא עונה, ומה יש לאדוני נגד ר' לאהל'ה?

עטיפת האסופה

אני, אני אומר, אני אין לי כלום נגד ר' לאהל'ה, חוץ מזה שיש כאן איזה עניין, שר' אברהם התחתן עם פראו שרה, ר' יצחק התחתן עם מדאם רבקה ואילו עם לאהל'ה ורוחל'ה התחתן ר' יעקב. ואַת, גברתי, שאני רק אֶת הסבתא רבתא שלך הכרתי, את לא אברהם, לא יצחק ועד כמה שאני מבין, גם לא יעקב.
לא הכל אתה מבין, היא אומרת. הדברים בינתיים השתנו, היא אומרת. אתה אפילו במטוס לא טסת. במכונית לא נסעת. אתה עוד יש לך סוס ועגלה.
ואני אומר, אני בקבר אפילו סוס ועגלה כבר אין לי, אבל יש דברים שלא משתנים, את מבינה אותי או לא? אני אומר.
הכל משתנה, היא אומרת.
לא. אני אומר. יש דברים שלא משתנים, אני אומר, אתה שומע אותי, פאני שלום עליכם. יש דברים שלא משתנים ולא ישתנו. ככה אני אומר, והיא מסתכלת עלי וצוחקת.

אני אומר בת שלי [הערת המתרגם: השימוש כאן במלה טאכטערל, בת קטנה], יש דברים שהם מושכלות ראשונים. גבר ואישה הם דבר ראשון. אחריהם בא היתר.
היא מסתכלת עלי, מצמצמת את השפתיים, טיליגנטית, ואומרת, אדוני, מאיפה שהוא בא, שם לא קראו את אנדריאה דבורקין.
את מי? אני שואל.
אנדריאה דבורקין, היא אומרת.
אריה דוושקעס? אני שואל. את מתכוונת אריה דוושקעס? אריה דוושקעס, עד כמה שאני מבין, לא ידע בכלל לכתוב.
והיא אומרת, אתה תישאר עם אריה דוושקעס או מי שזה לא יהיה ואני עם אנדריאה דבורקין, ולא רק עם אנדריאה דבורקין, אני אתחתן עם ר' לאהל'ה. ואַתה, אם לא אכפת לך, תחזור לקבר.
ככה היא אומרת לי, אתה שומע, ואני הלב שלי מתפוצץ לא רק בגלל הצער אלא בשביל זה שהטריחו אותי עד לכאן, עד לאיפה שלא אני ולא אתה הגענו בחיינו, בשביל להטיח בי עלבונות.

אני מתפוצץ אבל מיד מתרכך, בכל זאת, יש מי שזוכה לנכדים ויש מי שזוכה לנינים, אבל אני זכיתי שבמו עיני אראה את בתה של נינתי. ובשביל זה אני אומר, לאט לך, בת שלי. את מבינה, זכר ונקבה זה כמו מים ושמַים, זה כמו תוהו ובוהו, זה כמו גן עדן וגיהינום, אני אומר.
גן עדן וגיהינום, היא אומרת, ומה רע לך עם גן עדן וגן עדן?
כן, פאני שלום עליכם. כבר לפני מאה ועשרים שנה אמרנו, אין עצה ואין תבונה קעגן א שלעכט פערד [הערת המתרגם: משמעות הניב – "נגד סוס עיקש"].

מתן חרמוני, יליד קיבוץ דורות 1969, גדל בבאר שבע ובעומר. למד ספרות עברית וספרות כללית באוניברסיטת תל אביב ובאוניברסיטת בן גוריון בנגב. הרומאן היברו פבלישינג קומפני פרי עטו ראה אור ב-2011 בהוצאת כנרת, זמורה-ביתן. הספר היה בין חמשת המועמדים הסופיים לפרס ספיר, וזכה בפרס ברנשטיין. ב-2012 ראה אור בעריכתו בהוצאת עם עובד, קובץ הסיפורים אמריקה – העולם החדש ביידיש ובעברית. ב-2014 ראה אור הרומן ארבע ארצות. יצירותיו הראשונות ראו אור מעל דפי "הו!".