שמלת הכלולות הלבנה

ביום שלישי, שבועיים לפני חג השבועות, תלו וילונות חדשים על חלונות הבית הגדול של הגרינברגים והעמידו אגרטלים עם פרחים ורודים זרו חול על רצפת מרפסת הכניסה וקרצפו אותה בחומץ, כדי שתבהיק כמו חלמון של ביצה. החתן והמחותנים של חנה–ביילה, בתו של אַרקֶה גרינברג, סוחר הקמח, היו אמורים להתייצב שם ביום כלולותיה. אבי הכלה שלח שש עגלות כדי להביא את החתן והמחותנים ממקום מגוריהם, הנמצא במרחק שני מיילים.  החתן היה בחור משכיל, מנהל חשבונות שעבד בבית מִבשָל גדול לייצור יי"ש. כיוון שהחתן הוא איש  העולם הגדול, הזמינו עבור הכלה שמלת כלולות אצל חייט ידוע בסְלֹונִים.  לחייט הזה קראו 'הפטרבורגי'. איש לא ידע מדוע קראו לו כך, אבל כינוי זה תרם הרבה ליוקרתו המקצועית.

כשהביאו את השמלה של חנה–ביילה, באו כל בנות העיירה לראותה.  זו הייתה שמלת כלולות מיוחדת במינה, מקושטת בשבעה סרטים לבנים וּוְרודים. כל פעם, כשחנה–ביילה הראתה את השמלה לנערות, קראה אמה: "חנה–ביילה, רחצי היטב את הידיים, כדי שלא תכתימי את הסרטים." בעצם, היא התכוונה להזהיר את הבנות הצעירות שלא ייגעו בסרטים. הנערות התפעלו מהשמלה ובירכו את הכלה בעיניים רושפות קנאה: "עם שמלה כזו יהיה לך מזל נפלא!"

החתן והמחותנים איחרו לבוא. השעה כבר הייתה ארבע אחרי הצהריים, ושש העגלות עדיין לא חזרו. אבל הכליזמרים לא חיכו למחותנים. הם הלכו אל בית הכלה, לגמו כוסית יי"ש והתחילו לכוון את הכינורות, לפרוט על הבנדורהולהקיש בתוף. ריח טוב של יין ועוגות טורט עלה בבית.

חברותיה של חנה–ביילה באו לעזור לה להתקין את תסרוקתה וללבוש את שמלת הכלולות. בפינת חדר האוכל הגדול כבר עמדה כורסה גדולה,  עטופה כיסוי לבן עם רקמה, להושבת הכלה.

מחוגי שעון הקיר הגדול נעו לאט. הם התקרבו לשעה חמש, והחתן והמחותנים לא הגיעו. אבי הכלה, לבוש במעיל מהודר שחור, כבר היה מוכן להוביל את בתו אל החופה. הוא עמד ליד חלון והביט החוצה בציפייה שהעגלות יגיעו עם המחותנים.

חוץ מפריטת כלי המיתר של הכליזמרים, נשמע בבית רק תקתוק מטוטלת השעון המרובע התלוי על הקיר. טיק–טק, טיק–טק, טיק–טק. כולם הביטו בו שלא מרצונם, כאילו רק בו תלוי מזלה של חנה–ביילה.  טיק–טק, טיק–טק, הלוך ושוב נעה המטוטלת.

בֶּרל הכליזמר, נגן רזה ונמוך קומה, השעין את כינורו על הקיר. הוא התקרב אל השעון והציץ בו, כאילו הוא קצר–ראייה. ארקה הפנה פניו מן החלון ושיפד במבטו את הכליזמר. ברל מיהר ליטול את הכינור ולפרוט על מיתריו. השעה שש הגיעה.

השמועה שהכלה כבר לבושה בשמלת הכלולות מסלונים והחתן עוד לא הגיע חלפה בעיירה במהירות הברק. כולם ידעו שחסרים מאה ושלושים רובל לנדוניה על סך שמונה מאות רובל, והחתן לא מוכן לעמוד תחת החופה עד השלמת החסר. הוא והמחותנים עקפו את בית הגרינברגים, והעדיפו לנסוע לפונדק של מירצ'קין ולחכות...

יהודים, חברים טובים של ארקה סוחר הקמח, התחילו לסגור את החנויות שלהם. כולם רצו ללכת להיוודע מה נשמע. ילדים התגנבו אל מרפסת הכניסה, טיפסו על הספסל והציצו פנימה מבעד לחלון, כדי לראות את הכלה. הם הפיצו את הידיעה שהיא יושבת בשמלת הכלולות ומחכה.

חנה–ביילה ישבה וחשבה איך החתן הלך לטייל איתה מאחורי הבוסתן של הכנסייה. הוא חיבק אותה, נשק לה, תמך בזרועה ואמר במתיקות: "את חושבת שהייתי רוצה אותך רק בגלל כספי הנדוניה? לא ולא! אני רוצה להקים בית מבשל לייצור יי"ש למען שנינו. אני רוצה את זה בשבילך, יותר מאשר בשבילי," טען וליטף את גבות עיניה השחורות.

אחרי הטיול ההוא חזרה חנה–ביילה לביתה וניגשה אל המראה כדי להביט בגבות שהחתן שלה ליטף באהבה כה רבה. הן נמתחו כמו שני פתילי קסם שחורים ודקים מעל עיניה המחייכות. כעת התעלמה חנה– ביילה מהילדים שהציצו מבעד לחלון. היא אצרה לעצמה את חוויית הטיול מאחורי הבוסתן של הכנסייה, וחשבה על האושר שנמוג בגלל מאה ושלושים רובל.

ההדר החגיגי שאפף את הכורסה שישבה עליה ולובן שמלת הכלולות נהיו אפורים כימי החול. הכליזמרים קיבלו בקבוק יי"ש וגמעו ממנו זה אחרי זה כמו שסובאים בבית מרזח, ולא כמו ששותים בחתונה. חנה–ביילה עצמה את עיניה כדי לא לראות זאת.

ארקה סוחר הקמח ואשתו עמדו מבוישים בפינת חדר השינה שלהם והביטו זה בזה.

"היכן לוקחים ברגע אחד מאה ושלושים רובל? אין בעיה להשיג עשירייה, אפשר גם שטר של עשרים וחמישה רובל. אבל סכום עצום כזה?!"

על פניו של ארקה עלה חיוורון צהבהב. הקמטים שעל מצחו העמיקו מאוד. פניו נראו כמו כרוב כמוש. עורקי הצוואר של אשתו אסתר תפחו,  והעור המקיף אותם רטט. שניהם עמדו בפיות פעורים, כאילו כל אחד מהם ניסה לומר לאחר: "תגיד משהו, תן עצה..."

לפתע התחילה אסתר להסיר את תכשיטיה: את שעון הזהב הקטן, העגילים, מחרוזת הפנינים, הטבעות. "אני יודעת מה לעשות, אני יודעת מה לעשות!" - קראה כמי שעומדת לזנק אל תוך האש כדי להציל את בתה -  "אני אלך אל    וֶולוול המלווה בריבית, אפול לרגליו  - - -"

היא לא הספיקה לסיים לומר את דברה, ודלת החדר נפתחה ביעף. צירל "הנגידה" נכנסה.

"מזל טוב!" קראה צירל. "שלחתי את דויד–מלך שלי להביא את הבחור העיקש אל החופה! אני בוטחת בארקה סוחר הקמח. הוא שווה בעיניי יותר ממאה ושלושים רובל. זהו, סוף פסוק!"

האושר המפתיע שנחת על ארקה ועל אשתו שיתק לרגע את לשונם,  והם לא יכלו לומר מילה. ארקה תפס את ידה של צירל "הנגידה" ומלמל: "אלוהים... שאלוהים..."  - דמעות בצבצו בעיניו וקולו נשנק. לאחר זמן-מה הצליח לומר כמה מילים בקול צרוד: "את הצלת אותי מנפילה אל בור קבר בעודי בחיים..."

צירל, "הנגידה", כפי שקראו לה בעיירה, גרה עם בעלה דויד–מלך ועם מלכה'לה, המשרתת שלהם, בבית גדול ובו שישה חדרים. ביתם הגדול היה מוקף גן דובדבנים. היא לא התיידדה עם איש בעיירה. היא לא הלכה למקום כלשהו, ורק ישבה ימים שלמים ליד החלון והביטה החוצה. כל השכנים, אפילו אלה שגרו רחוק מביתה, באו לשאוב מים מן הבאר שליד חלונה. מלכה'לה ניהלה את משק הבית, וצירל השגיחה על הבאר. מפעם לפעם נטלה מטאטא קש וטאטאה סביב הבאר. זו הייתה כל מלאכתה.

בעלה, דויד–מלך, חבש כובע–מצחייה. הוא היה היחיד בעיר שידע לרכוב על אופניים. לכן, לא קראו לו "ר' דויד מלך", אלא "אדון דויד–מלך ". הוא היה מעורב עם הבריות ושמר על קשר עם כל אנשי העיירה,  לא חשוב מי ומה: גברים, נשים, ואפילו ילדים. הוא רכב על אופניו, נעצר מפעם לפעם ושוחח עם פלוני ועם אלמוני על כל ענייני העיר.

צירל "הנגידה" ודויד–מלך היו עשירים. הם היו שותפים בעסקים שונים בערים אחרות, ובביתם ניצבה כספת ברזל נגד גנבים ונגד שריפות. דויד– מלך נתן נדבות קטנות. בשביל נדבה גדולה היה צריך לבקש ממנו: "אדון דויד–מלך, דבר עם צירל ואמור לה שתיתן משהו למען גמילות חסדים. קופת הצדקה של הקהילה התרוקנה." דויד–מלך לא הרגיש שכבודו נפגע מכיוון שלא הוא אלא אשתו צירל היא בעלת הבית העיקרית. להפך, הוא התלוצץ על כך ובעצמו כינה את אשתו צירל "הנגידה".

לפנות ערב יום שלישי, יום הכלולות של חנה–ביילה, כשהעיר הייתה 'על גלגלים', עמדו כמה שכנים עם דליי המים שבידיהם ליד חלונה של צירל "הנגידה" ושאלו אותה: "האם שמעת כבר מה קורה אצל ארקה סוחר הקמח בקשר לחתונה?" אישה אחת הוסיפה: "הכלה כבר רצתה לפשוט את שמלת הכלולות, אבל החברות שלה לא הרשו לה."

רטט קל חלף באחת הגבות של צירל, כאילו גרגר אבק חדר אל עינה. היא קראה לבעלה ואמרה לו: "דויד–מלך, סע אל הפונדק של מירצ'קין וזרוק  להם בפרצוף את מאה ושלושים הרובלים." היא הושיטה לו את שטרות הכסף ובעצמה הלכה לאחל מזל טוב לארקה סוחר הקמח ולאשתו אסתר.

חנה–ביילה הלכה אל החופה בברכיים כושלות ולא שמעה את נגינת הכליזמרים. אבל תחת החופה החתן הביט בה בדיוק כמו אז, מאחורי גן הדובדבנים של הכנסייה. מבטו אמר לה: "לא למעני עשיתי זאת, אלא למען שנינו. יותר למענך מאשר למעני." והיא האמינה לו.

שמלת הכלולות עם הסרטים הלבנים והוורודים זהרה בלובן חגיגי, מלא שמחה.

מתוך "בית עם שבעה חלונות", מאת קדיה מולודובסקי. תרגמה מיידיש: בלהה רובינשטיין. ראה אור בהוצאת "פרדס", 2021.

תמונה ראשית: פרח בשמלת כלולות. תצלום: קרי שייבר, unsplash.com

Photo by Kerri Shaver on Unsplash