האם פעולה אלטרואיסטית שבה היוזם נהנה מרווח ישיר ראויה כמו פעולה שאינה מתוגמלת?
X זמן קריאה משוער: 4 דקות
במשך תשע שנים בתחילת שנות האלפיים, הצליחה Pallotta Teamworks, חברה בבעלותו ובניהולו של דניאל פאלוטה, לגייס 305 מיליון דולר עבור עמותות שונות. החברה של פאלוטה לא היתה עמותה בעצמה, אלא חברה מסחרית שמטרתה היתה לגייס כספים עבור קידום מחקר האיידס וסרטן השד. פאלוטה עצמו השתכר 400 אלף דולר לשנה וכאשר מידע זה פורסם בציבור, הוא ספג נחשול אדיר של ביקורת מכל עבר ובעקבות זאת, לא רק החברה שלו ספגה הפסדים שנאמדו בעשרות מיליונים, אלא גם העמותות שעמן היא עבדה, שכן מעולם לא היה גורם שהצליח לגייס עבורן כספים כמו Pallotta Teamworks.
בטור שנכתב בניו-יורק טיימס ב-2008, העלה הפובליציסט ניקולס כריסטוף את השאלה המוסרית, אם לא עדיף היה לחסוך את הביקורת מפאלוטה. האם יש שכר ריאלי נמוך דיו שהיה הופך את חיצי הביקורת כלפי פאלוטה לתשואות על עבודתו המצוינת? מחקר חדש שהתפרסם בגיליון האחרון של כתב העת Psychological Science, מציע כי באופן כללי, פעולה אלטרואיסטית בה היוזם נהנה מרווח ישיר, נתפסת בעיני הרוב כפגם ואף כבלתי מוסרית.
קבוצת החוקרים מאוניברסיטת ייל, המכנה את התופעה "אלטרואיזם מוכתם", ערכה סדרת ניסויים אשר אחד מהם היה מבוסס על המקרה של פאלוטה.
הנבדקים היו צריכים לדרג שני מנהלי אירוע לגיוס כספים: האחד גייס מיליון דולר והשתכר 10,000 דולר (1% מהסכום שגויס) והשני גייס 1.1 מיליון ותוגמל ב- 55,000 (5%). בגרסה אחת של הסיפור הכסף גויס לצדקה ובגרסה שניה להקמת סטרטאפ מסחרי. למרות שלאחר ניכוי שכרם המנהל השני שהרוויח 5% גייס 45 אלף דולר יותר מהראשון, רוב הנבדקים עדיין העדיפו את זה שגייס פחות ושלשל פחות לכיסו. אבל החוקרים לא הסתפקו בממצאים אלה: הם ביקשו להבין עד כמה המנהל שמשלשל לכיסו פחות צריך להיות גרוע, כדי שהנבדקים יוותרו עליו לטובת המנהל בעל השכר הגבוה יותר. התשובה מדהימה למדי: כאשר מדובר בסטרטאפ, הנבדקים היו מוכנים לסבול שהחברה תפסיד בגיוס הכספים 59,900 דולר. הפסד גבוה מכך היה מוביל לוויתור על המנהל הפחות מוצלח. אך אם המטרה היתה צדקה, הם היו מוכנים שארגון הצדקה יפסיד מהגיוס 173,470 דולר בממוצע, ולו רק כדי להסתפק במנהל שייקח לעצמו פחות כסף.
השאלה הראשונה שעולה מכל זאת היא: למה שבכלל יהיה אכפת לנו מניע פעולת האלטרואיזם? אם לאחר ניכוי שכרו של המנהל ביצועיו עדיין טובים יותר מאלה של כל אחד אחר, מה זה משנה? תשובה ספקולטיבית אחת עשויה להיות כי אנחנו מודעים לכך שלא נטרח לבחון בעתיד את ביצועי העמותה ואנחנו מעדיפים להסתמך על נטיות אלטרואיסטיות שנדמות לנו יציבות יותר ומנבאות טוב יותר את התנהגותו של אדם. ייתכן שתגמול כספי נתפש בעינינו בעייתי יותר, ואולי אף כמדרון חלקלק מבחינה מוסרית. הרי אם כסף הוא המניע העיקרי, מחר עלול המנהל לשלש ואף לרבע את משכורתו גם בלי קשר להצלחת הארגון. כולנו קראנו מספיק על שערוריות שכר מנהלים (בעיקר במגזר העסקי אך לא רק) כדי לחשוד בפוטנציאל שחיתות שכזה.
ובכל זאת, שכר מנהלי רוב העמותות אינו מגיע לקרסוליים של שכר מנהלי החברות המסחריות ותרומתן לחברה אינה פחותה ולעיתים קרובות אף גבוהה יותר. על כן ראוי לשאול אם ישנה דרך לתקן את תפיסתם בעיני הציבור כמנהלים פחות מוסריים. רעיון אחד, שנידון זה מכבר בעיתונות הכלכלית, הוא מצד אחד לכונן מערכת נורמות ואכיפה אשר תגביל את שכר המנהלים ומצד שני, לייצר מדד שקיפות שימחיש את ביצועיהם בכל זמן נתון. אך האם זה מספיק כדי להעריך יותר מבחינה מוסרית את המנהלים המתוגמלים? לא בטוח. ממצאי המחקר מצביעים על האפשרות כי זה לא גובה השכר הוא שמעורר את חשדנו, אלא עצם קיומו של התגמול.
אז מה עשוי בכל זאת לסייע למנהלי עמותות המתוגמלים בשכר גבוה להיתפש ראויים ומוסריים? הנה רעיון: מה אם מנהלי עמותות היו תורמים אחוזים משכרם רק כדי להגיע לגובה השכר שביקשו מלכתחילה? לצורך המחשה מוקצנת, ניקח את המנהל המוצלח מהניסוי, זה שמשלשל לכיסו 5% ונתפס פחות מוסרי מהמנהל שלקח לעצמו 1% אך גייס פחות כסף. עתה נניח, ששכרו הרשמי של המנהל המוצלח היה 10% ובסוף כל שנה הוא היה תורם חזרה לעמותה 50% משכרו, כך ששכרו הסופי עדיין היה 5% כפי שביקש אך בעיני הציבור הוא היה נתפש כנדבן. לכאורה, נראה כאילו דרוש ציבור ממש לא נבון כדי לפול בפח הזה. מצד שני, חשבו על הפסיכולוגיה שמאחורי שיטת הטיפים: אינספור שירותים (בעיקר בארה"ב) מתומחרים במחיר מחירון שאין לו משמעות, כי ממילא לאחר קבלת השירות מצופה מהלקוח לשלם אחוזים נוספים. כולם יודעים זאת מראש, אך עדיין אנשים אינם משקללים את הטיפ כאשר הם מסתכלים על מחיריהן של מנות במסעדה. בסוף כל סעודה, רובנו תמהים כל פעם מחדש איך שילמנו יותר ממה שהערכנו מלכתחילה. לכן, מנהל עמותה התורם משכרו הגבוה הוא טריק שעשוי להצליח ומדי שנה, התמיהה של הציבור תהא לגבי נדיבותו ביחס לשכר עליו הוסכם מלכתחילה.
אבל האין זה טריק מלוכלך, עבודה בעיניים? ברוב המקרים היינו צריכים להודות, שאכן, בהחלט לא ראוי להסתיר כך מידע מהציבור כדי לשפר את תדמיתו של מנהל. אבל במקרה הזה, כפי שמראים הניסויים, מידע גלוי אינו גורם לנו לנהוג באופן רציונאלי. להיפך: המחקר מצביע על העדפתינו למנהל פחות טוב, ולו בלבד שנשתכנע כי הינו אלטרואיסטי מטבעו.
מקורות
"אלטרואיזם מוכתם- כאשר עשיית טוב מוערכת גרוע יותר מלא לעשות דבר"- המאמר ב- Psychological Science
כתבה בעקבות המאמר ב- ScienceDaily ובמגזין Time
תגובות פייסבוק
3 תגובות על אלטרואיזם מוכתם
אבל הדוגמה של המנהל המוצלח, להבנתי, אינה קשורה לאלטרואיזם...איפה ההקרבה האישית פה בשכר של 55,000 דולר ואפילו 10,000 דולר? אף אחד משני המנהלים ההיפוטתים אינו אלטרואיסט, ואנא תקנו אותי אם אני טועה.
מחשבה מאוד מעניינת, בכל אופן.
בעיקרון אתה צודק: השם שנתנו החוקרים לתופעה אינו מדייק כי הם בדקו את היחס לתרחישים בהם המסייע נהנה מגמול כלשהו או מונע מאינטרס. אני חושב שהם בכל זאת הלכו על השם הזה כדי ליצור הנגדה בין סוגים שונים של תועלת לזולת- האחת בעלת אופי זולתני יותר מהשניה (באחד הניסויים הם בחנו למשל את היחס כלפי אדם שרוצה להתחיל עם מישהי ומסייע לה בעבודתה בבית קפה, בעוד נבדקים אחרים התייחסו לאותו תרחיש אך במקום בית קפה זה היה בית מחסה להומלסים. בתרחיש השני האיש דורג פחות מוסרי). ברור שסטרטאפ גם יכול להיות מועיל לאנושות. אפילו בתי קפה. אבל כדי להדגיש את הפער ביניהם החוקרים השתמשו במילה אלטרואיזם, למרות התגמול.
שאני תורם למטרה מסוימת אני מעדיף לתרום ישירות למי שצריך ולא לעמותה, ככה אני חוסך את התשלום למנהלי העמותות, ו 100% מהכסף מגיע למטרה שרציתי.
מגדר בערפל
יחיאל מ' בר אילןמבט מן האתיקה הרפואית על טיפול לאישוש מגדרי. | מאמר זה מציג ביקורת...
X חצי שעה
לדעתי
בשפות שונות יש אמצעים מגוונים המאפשרים לדובר להכריז כי מה שהוא עומד לומר נובע ממחשבותיו או מבטא דבר שהוא עומד מאחוריו. בעברית המודרנית, ראש וראשון להם הוא "לדעתי", וכשמדובר בהכרזה, הוא יעמוד בתחילת הדברים, בראש המשפט ויקדים את התוכן: "לדעתי, צריך לקנות עוד אוכל לחתולים", "לדעתי, יהיה חורף גשום במיוחד", "לדעתי, אין סיכוי להסכם כשהפער בעמדות כל כך גדול".
המבנה עצמו מעניין: ל+דעת+[סיומת שייכות לציון גוף]. הגורם הראשון, "ל-", מובנו "על פי", "בהתאם ל-", כלומר תפקידו לסמן שיש התאמה בין הדעה ובין התוכן שיובא מיד. בשפות אירופיות אחדות משמש בתפקיד הזה "in" (כאן בצורתו האנגלית). לא זהותו של הגורם חשובה, אלא תפקידו כחלק מהמבנה שבעברית הוא "לדעתי, לדעתך, לדעתו, לדעתנו" וכו'. לכאורה, די בכך, ויכולנו לומר ש"לדעתי" הוא יחידה אחת בעלת תפקיד מוגדר, ושברור לנו מה היא מסמנת כשהיא מופיעה בפתח דברים בעלי אופי של טיעון. כלומר, יכולנו לומר ש"לדעתי" הוא אלמנט תחבירי, חלק מהדקדוק של העברית המודרנית, ושתפקידו נהיר לנו.
אלא שהדברים אינם כל כך פשוטים. ל"לדעתי" קמו שותפים-מתחרים, כפי שקורה לא פעם בלשון. מדובר כיום אפילו בקבוצה שלמה: "לשיטתי", "לראייתי", "לתפישתי", "להבנתי", "לטעמי" ויש בוודאי עוד. כלומר, בטקסט עברי עכשווי ארוך דיו, כזה המכיל טיעונים מוצהרים, ובעיקר בגוף ראשון יחיד, נמצא מכל טוב הצורות הללו.
מבחינת תיאור הלשון, מסתמן פה אתגר. מה ההבדל בין כל הצורות הללו? האם הן משמשות במבנים זהים? בהקשרים זהים? מפי דוברים באותו סטטוס? האם כולן מופיעות בכל הגופים? האם התפלגותן במופעיהן בגופים השונים זהה? שונה? במה? זהו האתגר האופייני העומד בפני מי שמתאר את הלשון על פי טקסטים אמיתיים, כלומר על פי ההתגלמות שלה בפועל, במציאות. עבודת התיאור תובענית: לאסוף את כל הדוגמאות, לחשוף את כל המבנים, לראות את כל ההקשרים ואת ההבדלים ביניהם ולנסות לגלות את המשותף ואת השונה – במבנה, בסביבה התחבירית ובכל פרמטר שיכולה להיות לו משמעות. לעניין הזה אין תרומה מיוחדת לדוברים עצמם, כמובן, שכן הם בסך הכול מפיקים דוגמאות כחלק מטקסטים שהם אומרים וכותבים, ואילו החוקר מסתכל על הכול מהצד כנתונים.
ובכל זאת, בטרם תיעשה העבודה (אם היא אכן עוד לא נעשתה), יש טעם להעלות קווים אחדים להבדלים אפשריים, רשמים ראשוניים שיכולים לזכות לאישור או אולי להיות מופרכים בעקבות מחקר שיטתי.
למשל, "לדעתי" מסתמן כצורת הבסיס, ברירת המחדל, הצורה המשמשת כשאין נותנים להצהרה משקל נוסף. לאחר מכן, "לתפישתי", "להבנתי", "לשיטתי" וכו' הם ככל הנראה אמצעים המשמשים דוברים הרוצים ליטול או לייחס לעצמם סמכות מיוחדת, מעל לברירת המחדל שהיא סמכותו של כל מי שפותח את פיו ואומר משהו. דוברים רשמיים רבים, בעלי תפקידים ממשלתיים למיניהם, נשמעים מכריזים פעם אחר פעם "לתפישתי...", ולא בהכרח בהקשרים אתיים-ערכיים הנוגעים לתפישת עולם או לפילוסופיית חיים. בעברית פשוטה: "לתפישתי" מביע מנה נוספת של אוויר חם, אולי כהגנה מראש לקראת תוכן דל, לא מפתיע, לא מוכח במיוחד ובוודאי לא כזה המושתת על סמכות סגולית. "להבנתי", לעומתו, מוסיף נופך קל של אפשרות לסגת מהדברים שעוד לא נאמרו אך מיד יבואו לעולם. יתכן שהוא עומד בניגוד ל"עד כמה שאני מבין" שמעמיד את הדובר במצב של נחיתות מסוימת, על הקשת רחבת המשרעת בין ענווה אמיתית, הצטנעות מעושה או לא, ואף בריחה פוטנציאלית מאחריות. "לשיטתי" נוטל נופך מהלשון התלמודית-משפטית, שבה "שיטה" היא דרך היסק וקו הגיוני עקבי לאורכו של טיעון או ניתוח, כך שהדובר המשתמש בו עוטה על עצמו אצטלה מסוימת של סמכות לוגית, אולי אפילו משפטית.
אלו רמזים או הצעות להבדלים סמנטיים. אך יש בהחלט מקום לבדוק הבדלים מבניים-תחביריים. למשל, "לעניות דעתי" ו"למיטב הבנתי" מראים לנו שלעתים בין "ל-" ו"דעתי" או "הבנתי" יכול להיכנס גורם נוסף. האם הדבר נכון לגבי הצורות האחרות? ומה בדיוק יכול להיכנס במקום הנוסף הזה?
יתרה מכך, עולה שאלת הקשר בין "עניות" ו"דעתי" או "מיטב" ו"הבנתי" – ונראה על פניו כי לא פעם מדובר בכַּמָתים, כלומר בגורמים המבטאים כמות או מידה, והקשר הוא קשר של סמיכות. ובכל זאת, "עניות" קשורה ל"דעתי" בקשר שונה מאשר "מיטב" ל"דעתי": "עניות דעתי" אומר שאני מציג את דעתי כענייה, ואילו "מיטב הבנתי" אומר שאני דוחק את הבנתי לקצה, או בוחר מתוכה את המיטב. קשר הסמיכות (כך אני קורא לו כאן לצורך הפשטות והקיצור) הוא עניין סבוך, מורכב ורב-פנים – וצמד הדוגמאות מראה קצהו של קרחון גדול ומשמעותי. לדעתי, בכל אופן.
הוא עדיין נייטרלי
דן סטיבסון למד להשלים עם העבודה שבשכונה שלו, באוקלנד, קליפורניה, מתרחשת פעילות פלילית בקנה מידה זעיר. ברחוב שלו עבדו זונות וסוחרי סמים, והוא לא התכוון לערב בכך את המשטרה. מה ששבר את רוחו היה הלכלוך שהלך והצטבר במקום - עוברים ושבים נהגו להשליך את האשפה שלהם מול חלונו, נהגים זרקו פסולת מהחלון והעירייה לא טרחה לנקות. כשנבנה במקום אי תנועה, המצב יצא משליטה: תושבים החלו משאירים על אי התנועה רהיטים שבורים, מזרונים מלוכלכים וכל מה שרצו להוציא מביתם. איש לא אסף, איש לא פינה, והמקום נראה מוזנח, מכוער ומזין עוד ועוד אשפה.
הפתרון של סטיבנסון היה פשוט ומבריק: הוא הציב במרכזו של אי התנועה שמול חלונו פסל של בודהה. סטיבנסון אינו בודהיסט, ולדבריו הוא בחר בבודהה משום שמדובר בדמות ״נייטרלית״. סמלים דתיים אחרים עלולים, כך הוא חשב, לעורר מחלוקת, ואפילו כעסים ואלימות. בודהה, לעומת זאת, ישרה שלווה. סטיבנסון ורעייתו לוּ יצאו לחפש פסל אבן קישוטי של בודהה בחנות לחפצי גינה, קדחו והצמידו אותו למקומו במרכז אי התנועה, וחיכו.
אט אט הזבל נעלם. כעבור שבועות מספר מישהו צבע את בודהה בלבן, ומיד לאחר מכן החלו מופיעים זרי פרחים ומנחות שונות שאנשים הניחו למרגלות הבודהה. שמעו של ״הבודהה מאוקלנד״ נפוץ, והמקום הפך ממזבלה לפינה קטנה של עלייה לרגל (ולא רק לבודהיסטים) מסביבו הוקם מקדש קטן ומאולתר, ועוד ועוד אנשים החלו מטפחים את המקום. סטיבנסון אומר שנרשמה ירידה ברמת הפשיעה בשכונה כולה.
האזינו לפרק He’s Still Neutral של הפודקאסט הנפלא 99% Invisable.