אמנית בדם

בבוקר תשעה בדצמבר 2017, כשנהגתי צפונה לאורך הכביש המהיר מספר 110 בדאונטאון לוס אנג׳לס, הטלפון שלי צלצל. זו הייתה הרופאה שבדקה אותי ערב קודם, אחרי ששמתי לב לסמני חבלה שהופיעו במקומות משונים בגופי. היא שמעה את  רעשיהתנועה ברקע ושאלה אם אני יכולה לעצור. יש לה חדשות, היא אמרה.

הייתי אישה בריאה בת 32. באותו בוקר שישי מחשבותיי היו מרוכזות בציור שעליו עבדתי, בבילוי עם חברים ובקניות לקראת חג המולד. אבל הבנתי באותו רגע שכל זה עומד להשתנות.

זו הייתה הפעם הראשונה מרבות שבהן חשתי רטט של חשש מאיים בכל גופי. כאשר המתנתי לה שתתקשר שוב, הייתי מודעת לכל נשימה שנשמתי, לכל פעימת לב, לכל שערה, לכל נקבובית בעורי. כאילו החושים שלי התחדדו, וגופי התכונן למאבק.

הייתי אישה בריאה בת 32. באותו בוקר שישי מחשבותיי היו מרוכזות בציור שעליו עבדתי, בבילוי עם חברים ובקניות לקראת חג המולד. אבל הבנתי באותו רגע שכל זה עומד להשתנות.

אחרי השיחה השנייה, אחרי שהרשיתי לעצמי לבכות במשך זמן ממושך, הסתובבתי ונסעתי הביתה. החלק הקשה ביותר היה להסביר למשפחתי למה אני לא הולכת לעבודה: נאלצתי לספר להם שכל בדיקות הדם שלי לא היו תקינות, שנשלחתי להמטולוגית – רופאה שמתמחה במחלות דם – שתבדוק אותי אחר הצהריים.

״Kin 11״, יוניס סן מיגל

לא הנחתי לאיש לבוא איתי לבדיקה. לא רציתי להכביד עליהם, אבל גם לא רציתי להיות אחראית לתחושות של אחרים. חשבתי אז, בטעות, שאני חייבת להתמודד עם זה לבדי.

חומרת האבחנה שלי הכתה בי במהלך אותה ביופסיה ראשונה של מח העצם. אף שטושטשתי, הרגשתי את הלחץ באגן כשהרופאה השעינה את כל כובד משקלה על גופי במהלך ניסיונותיה לקחת דוגמית מלב עצמותיי.

אובחנתי כלוקה בלוקמיה פרומיאלוציטית חריפה (APL). חשוב, כך נאמר לי, שאתחיל מיד טיפולי כימותרפיה. אני זוכרת שהרגיעו אותי ואמרו לי שאמנם APL נחשבה פעם לסוג תוקפני וקטלני של סרטן דם, כעת היא ניתנת לריפוי. אף שהיה לי נעים לשמוע, לא ממש הבנתי באותו רגע. סרטן היה בעיניי סרטן.

אני אוהבת להיות בשליטה, ואני אוהבת לבצע דברים. זה חלק מהאישיות שלי: כשאני רוצה לעשות משהו, אני יודעת שאני יכולה לסמוך על עצמי ולעשות

אני אוהבת להיות בשליטה, ואני אוהבת לבצע דברים. זה חלק מהאישיות שלי: כשאני רוצה לעשות משהו, אני יודעת שאני יכולה לסמוך על עצמי ולעשות. לכן ההכרה כי אני כבר לא שולטת במה שקורה בגופי הייתה מבלבלת. הרגשתי נבגדת ומוכשלת, על ידי גופי ועל ידי דמי.

הובלתי למרפאת הכימותרפיה בחדר הסמוך, שם היו חולים אחרים שקיבלו טיפול. אני זוכרת את פני המטופלים והאחיות שהסתובבו והביטו בי. עיניי היו נפוחות מבכי, השיער שלי היה פרוע. אני בטוחה שנראיתי מבועתת. ראיתי הרבה אמפתיה בעיניהם, אבל לא יכולתי להשיב לה או להגיב לטוב הלב שלהם. בדרך כלל, כשמישהו מחייך אליי, אני מחייכת בחזרה. אבל באותם רגעים הייתי אומללה מדי.

אושפזתי בבית החולים רונלד רייגן של אוניברסיטת קליפורניה בלוס אנג׳לס, שם נשארתי במשך 25 יום. השהות שלי שם הייתה החלק הנורא ביותר בכל מה שחוויתי. ניסיתי להשלים עם האבחנה שקיבלתי, בעודי עוברת טיפולים רפואיים קשים ביותר. עומס התחושות הכריע אותי. בהתחלה העירו אותי אחת לשעתיים כדי לבדיקת דם. כל הצפצופים הללו, כל הצלילים, האורות, המיטה הלא נוחה, כל מה שלא הייתי רגילה לו – זה היה פשוט נורא. אבל נוחות לא עמדה בראש סדר העדיפויות. הם ניסו לוודא שאחיה.

כשאובחנתי כחולה ב-APL לא הסכמתי להישען על אחרים. אבל במהלך האשפוז, הבנתי שטעיתי. משפחתי וחבריי ניצבו ללא הרף סביב מיטת בית החולים שלי. אימא שלי, בעיקר, נשארה איתי בכל לילה.

גם זרים באו לעזרתי, ואני אסירת תודה לנצח לאותם אנשים שהקדישו מזמנם כדי לתרום תוצרי דם שהצילו את חיי ואפשרו לי לשרוד בזמן שהכימותרפיה עשתה את מלאכתה.

לאחר מכן שוחררתי מבית החולים וקיבלתי כימותרפיה כחולה מן החוץ. במשך ארבעה שבועות, נסעתי בכל יום – משני עד שישי – כדי לקבל טיפול. לאחר מכן ביליתי חודש ללא טיפולים וחזרתי על התהליך פעם נוספת, במשך שמונה חודשים.

ברגע שהתחלתי להגיב לתרופה, וגופי החל להחלים, התחלתי להתייחס בצורה קצת יותר רגועה למצב: כאילו שזו עבודה או פרויקט שצריך לבצע או ציור שיש להשלים. משהו שאני צריכה לעשות, ועושה

אבא שלי ליווה אותי לכל הטיפולים הללו. בפעמים הבודדות שבהן הוא לא יכול היה לבוא, אחי בא במקומו. זה היה כאילו שזו המשרה שלי. התעוררתי בכל בוקר בשש ואכלתי ארוחת בוקר כדי שאוכל להגיע לשם בסביבות שבע וחצי. בכל יום שני ערכו לי בדיקות דם ובדיקות כלליות. ערכו לי גם בדיקות אק״ג כדי לנטר את מצב הלב, משום שהתרופות עלולות לפגוע בו. אם הייתי במצב מתאים, קיבלתי עירוי, במשך כשעתיים. ההכנות ונטילת תרופות נוספות ארכו זמן נוסף. לפעמים זה התארך, וקרה שנרדמתי. לפעמים ציירתי או סרגתי או רקמתי כדי להעביר את הזמן, אבל בעיקר פשוט ניסיתי לישון. כשהרשו לי ללכת, השעה הייתה כבר שעת צהריים, אחת או אחת וחצי.

ברגע שהתחלתי להגיב לתרופה, וגופי החל להחלים, התחלתי להתייחס בצורה קצת יותר רגועה למצב. התייחסתי לזה פשוט כ״אה, טוב, זה מה שאני צריכה לעבור, אני פשוט חייבת לעשות את זה״, כאילו שזו עבודה או פרויקט שצריך לבצע או ציור שיש להשלים. משהו שאני צריכה לעשות, ועושה.

״Kin 3״, יוניס סן מיגל

כשגמרתי את הטיפולים והסרטן שלי היה בהפוגה, הוזמנתי להשתתף בתערוכה ״משפחה״, שהעלתה קבוצה של ארבע נשים במרכז לאמנויות באיגל-רוק, ביחד עם האמניות פריד גוסט (Gossett), רייני הנדרסון (Henderson) ומינג אונג (Ong), שגם אצרו את התערוכה. כל אחת מאיתנו נתבקשה לפרש את מושג קרובי המשפחה. ובעודי חושבת על זה, החלטתי לעשות משהו שקשור לטיפולים שלי ולתמיכה והטיפול שהעניקה לי משפחתי במהלכם.

בדרך כלל אני יוצרת עבודות פיגורטיביות מאוד. פיגורטיבי עשוי להיות מילולי לגמרי: ייצוג של משהו. אם את מציירת דמות, הצופה רואה אותה כ׳דמות׳ שלא ניתן לטעות ולחשוב שהיא משהו אחר. אבל התחלתי לצייר ציורים אדומים, בדיו אדומה. אמנות מופשטת, שהייתה לי משונה – נקודות וקווקווים ומעגלים – רק צורות, צורות בסיסיות. אבל הרגשתי כאילו אני חוזרת לבסיס, כמעט כאילו אני לומדת מחדש דברים על עצמי ועל האופן שבו אני חווה את החיים. הרגשתי פחות מוגבלת, חופשיה יותר. האדום, כך הבנתי פתאום, נראה כמו טיפות דם.

אוסף העבודות הללו עוסק במה שקרה לגוף שלי, עם כל תאי הדם הללו, והטסיות וההמוגלובין וכל אלה – כל חלקי הדם

בעודי עובדת, התחלתי לחשוב על המשפחה שלי ועל האופן שבו תמכו בי במהלך המחלה. כל אחד מהציורים האדומים הגדולים שיצרתי ייצג בעיניי בן משפחה מסוים.

יצרתי עוד סדרה של ציורים שעסקו ב-110 שקיות עירוי של התרופה הכימותרפית, ארסניק טריאוקסיד, שנדרשו כדי להציל את חיי. הכנתי 110 ציורים קטנים יותר: כל אחד מהם ייצג עירוי שקיבלתי.  חלקם ייצוגיים, באחרים ציירתי דיוקנאות, אבל רובם מופשטים. אין התחלה או סוף בציורים האלה, פשוט ציירתי את מה שהרגשתי באותו רגע.

אוסף העבודות הללו עוסק במה שקרה לגוף שלי, עם כל תאי הדם הללו, והטסיות וההמוגלובין וכל אלה – כל חלקי הדם. הריפוי וההחלמה, ולא רק הודות לתרופות, אני חושבת, אלא גם הודות למשפחה שלי, שתמיכתה עזרה לי להחלים.

הקשר הזה אולי לא גלוי לאנשים אחרים, וזה לא משנה לי. אני אוהבת שאנשים מקרינים את הפרשנות שלהם ורואים את מה שהם רוצים לראות בציורים שלי. אני אוהבת את זה באמנות. אתם יוצרים את החיבורים שלכם.

יוניס סן מיגל (Eunice San Miguel) היא אמנית ומאיירת בוליביאנית המתגוררת בלוס אנגל׳ס. היא שואבת השראה ליצירתה מחוויותיה האישיות, מן הטבע ומרגשות מורכבים.

תורגם במיוחד לאלכסון על ידי דפנה לוי

Published in Alaxon by special permission from Zócalo Public Square

תמונה ראשית: מתוך העבודה ״Kin 6״, יוניס סן מיגל