גיבורים קלילים

התצלום הצבעוני שהופיע בשער השבועון ״ניוזוויק״ ב-22 במרץ 1948 מראה ספורטאי בודד על כיסא גלגלים, זרועו הימנית מוטה בעודו עומד להעביר את כדור הסל שבידו לחברו לקבוצה, הרחק ממנו.

כיום, 75 שנה לאחר מכן, התמונה התמימה הזאת – שהייתה בבחינת מראה חדש ואפילו מתמיהה עבור הקוראים דאז – מהדהדת כמו הטבעה רועמת.

אנשים שסובלים מפגיעות חמורות בחוט השדרה, הידועים בשם פרפלגים, נראו אז בפרהסיה לעתים רחוקות בלבד. חיילים משותקים, שלחמו במלחמת העולם הראשונה, היו צפויים לחיות כ-18 חודש לאחר פציעתם. אך במלחמת העולם השנייה חובשים השתמשו בתרופות סולפה חדישות כדי לטפל בפציעות בשדה הקרב, ומנתחים פעלו במהירות כדי לטפל בחיילים פצועים. מטוסים צבאיים העבירו את הנפגעים לבתי חולים בארצות הברית במהירות רבה הרבה יותר מאשר ספינות הנוסעים של פעם, והפניצילין, שרק הוכנס לשימוש, בלם זיהומים באורח יעיל.

החיילים שבו לחברה שהייתה מלאה במכשולים, חברה שלא הייתה מוכנה לקראתם. לא היו אז מקומות חנייה לנכים או הנמכות בשפת המדרכה או בפינות הרחוב, וגם לא היו רמפות בכניסה למבני ציבור

כ-2,500 חיילים לשעבר משותקים שבו הביתה לארה״ב מחזיתות האוקיינוס השקט ואירופה. רופאים האמינו שלמרות ריבוי יחסי של סיבוכים לאחר הטיפול, החיילים הללו יכלו ככל הנראה לצפות לתוחלת חיים ארוכה.

אלו היו החדשות הטובות. החדשות הפחות טובות היו שהחיילים שבו לחברה שהייתה מלאה במכשולים, חברה שלא הייתה מוכנה לקראתם. לא היו אז מקומות חנייה לנכים או הנמכות בשפת המדרכה או בפינות הרחוב, וגם לא היו רמפות בכניסה למבני ציבור.

באנדרטה כולם בריאים. המשותקים לא נראים: האנדרטה לקרב איוו-ג'ימה במלחמת העולם השנייה, וושינגטון הבירה. תצלום: ברנדון סורנסן

במוחותיהם המו שאלות שלא היו להן תשובות. האם הם אי-פעם ישובו ללכת ללא עזרה? איזה מעביד ירצה לקבל אותם לעבודה? והאם הם יוכלו, פיזית, להוליד ילדים?

רבים מהגברים הצעירים הללו עסקו בנעוריהם בספורט, בין אם בקבוצות של בית הספר או בשירותם הצבאי. הם התגעגעו לביחד של ההתמודדות הספורטיבית, שלא לדבר על געגועיהם לפעילות המאומצת. אנשי צוות במסגרות הטיפול בחיילים לשעבר, שרובם הגדול לא היו נכים, תהו כיצד יוכלו ליצור אפשרויות משמעותיות של פעילות גופנית עבור משתמשים בכיסאות גלגלים.

כיסאות הגלגלים עצמם היו חלק מהבעיה. הכיסאות היו מפלצות מעץ, שקלו כמעט 50 ק״ג והיו מגושמים מכל בחינה. למעשה, מדובר היה בריהוט ישיבה כבד, שנועד למי שלא אמורים היו עוד לנוע לעולם.

מעט לפני המלחמה, מהנדס בשם הרברט אוורסט, ששותק בעקבות תאונה במכרה, הוציא את כיסאות הגלגלים מעידן החושך שלהם. הוא חבר למתכנן שותף, הארי ג׳נינגס, והשניים עיצבו כיסא גלגלים קל משקל, מתקפל, עשוי מצינורות פלדה מצופים בכרום. הם העבירו את שני הגלגלים הגדולים לאחור, כדי שהמשתמשים יוכלו להניע את הכיסא בקלות ובנוחות, והם הציבו שני גלגלים קטנים מלפנים כדי להשיג יציבות ויכולת סיבוב במקום. המשענת האחורית והמושב עוצבו מעור סינתטי, ואפשרו לכיסאות, שרוחבם היה כ-60 ס״מ, להתקפל כמו אקורדיון לרוחב של כ-25 ס״מ. כיסא כזה שקל פחות מ-25 ק״ג.

עם מעט אימון, נכי מלחמה משותקים יכלו לנוע בכיסאות הגלגלים שלהם למכוניתם, לפתוח דלתות, להניף את עצמם למושב הקדמי, לקפל את כיסא הגלגלים ולהכניס אותו מאחורי המושב, ולנהוג במכונית

ההמצאה שלהם שינתה חיים של בני אדם. עם מעט אימון, נכי מלחמה משותקים יכלו לנוע בכיסאות הגלגלים שלהם מהמחלקה בבית החולים למכוניתם, לפתוח דלתות, להניף את עצמם למושב הקדמי, לקפל את כיסא הגלגלים ולהכניס אותו מאחורי המושב, ולנהוג במכונית תוך שימוש בציוד מותאם שהופעל ביד.

בבית החולים ברמינגהם בקליפורניה, בית חולים לחיילים, עוזר המנהל הספורטיבי בוב ריינרסון שם לב לכך שהחיילים המשותקים אוהבים לגלגל את הכיסאות שלהם אל אולם ההתעמלות ולהשליך כדורסל לרשת. מה שריגש במיוחד את ריינרסון היו הבעות הפנים העולצות, ללא שמץ של מבוכה, על פניהם של השחקנים, בעודם מתגרים זה בזה תוך כדי משחק ומשמיעים קולות עידוד ושמחה.

במוחו של ריינרסון עלה רעיון: מדוע לא להשתמש בכדורסל, ענף הספורט האמריקני המקורי ביותר, כדי לסייע לנכי המלחמה בתהליך השיקום שלהם?

במבט ראשון, כיסאות גלגלים ומשחק הכדורסל נראו כשילוב מוזר במיוחד

במבט ראשון, כיסאות גלגלים ומשחק הכדורסל נראו כשילוב מוזר במיוחד. כדורסל דורש תנועה מתמדת – לרוץ, לכדרר, לתפוס כדורים חוזרים ולמסור – והיה קשה לדמיין כיצד בחורים משותקים יוכלו לשלוט בעת ובעונה אחת בתנועת הכיסאות שלהם, להימנע מלהתנגש בתשעה שחקנים אחרים, ולשמור על שווי המשקל.

אך ריינרסון הבחין שהמשטח החלק והשטוח של מגרש הכדורסל הרבה יותר טוב לכיסאות המתגלגלים מאשר משטחי דשא למיניהם. פרט לכך, כדורסל אפשר לשחק בכל ימות השנה, והתנועות בפלג הגוף העליון שנדרשות לצורך המשחק יכולות להועיל לחזה, לזרועות, לצוואר, לכתפיים ולשרירי הליבה, בדיוק אותם אזורים בגוף שהמשותקים צריכים לחזק במיוחד.

ריינרסון ניסח עשרה כללים שחיקו בנאמנות את משחק הכדורסל על שתי רגליים. התובנה החדה ביותר שלו הייתה שכיסא הגלגלים, שהוא כינה בשם ״אמצעי תנועה״, צריך להיחשב כהמשך של גוף השחקן. מגע מקרי בין כיסאות של יריבים על המגרש התקבל בסובלנות, אך התנגחות מכוונת בכיסא של יריב נחשבה לעבירה. החיילים לשעבר עצמם שכנעו אותו לא להנמיך את הטבעות ולא לקצר את המרחק מקו העונשין.

עד מהרה, הרצון, הטכנולוגיה והספורט עשו את שלהם. תצלום: CWSC Panthers

ב-25 בנובמבר 1946, ריינרסון ארגן משחק ראשון למשותקים. מי היו היריבים של קבוצתו? רופאים בריאים מבית החולים שהשתמשו בכיסאות הגלגלים לצורך המשחק. החיילים לשעבר ניצלו את הניסיון שלהם בשימוש בכיסאות הגלגלים, ניסיון שהם צברו ברוב מאמץ, וגברו בקלות על הרופאים בתוצאה 16:6.

וכך, כמו התקפה מתפרצת מתואמת היטב, כדורסל בכיסאות גלגלים התפשט במהירות אל מחלקות המשותקים ברחבי ארה״ב.

ב-1948, קבוצת ברמינגהם של ריינרסון קבעה סדרה של משחקים בשמונה ערים והתמודדה נגד קבוצות אחרות של חיילים משותקים, וכן נגד קבוצות של בריאים ששאלו כיסאות גלגלים לצורך המשחקים.

מטרתם הייתה לקדם חקיקה בקונגרס, כדי לאפשר לחיילים לשעבר הסובלים משיתוק לרכוש בתים מותאמים לכיסאות גלגלים, כאלו המצוידים בכניסות רחבות, רמפות במקום מדרגות וכן חדרי שירותים מותאמים וכל יתר הדברים הנדרשים להם בשל נכותם

כשהם שיחקו נגד קבוצה מבית החולים מקגווייר לחיילים בריצ׳מונד, וירג׳יניה, הם עברו גם בוושינגטון הבירה וחצו בכיסאות הגלגלים שלהם את מסדרונות גבעת הקפיטול. מטרתם הייתה לקדם חקיקה בקונגרס, כדי לאפשר לחיילים לשעבר הסובלים משיתוק לרכוש בתים מותאמים לכיסאות גלגלים, כאלו המצוידים בכניסות רחבות, רמפות במקום מדרגות וכן חדרי שירותים מותאמים וכל יתר הדברים הנדרשים להם בשל נכותם (הנשיא הארי טרומן חתם על חוק ציבורי מס׳ 702 ב-19 ביוני 1948).

המסר שלהם לכל מי שהיה מוכן להקשיב היה עקבי ותמציתי. הם לא רצו רחמים וגם לא יחס חריג. הם פשוט רצו הזדמנות לתפוס את מקומם בחברה.

ב-10 במרץ 1948, ימים אחדים לאחר שהקבוצה מברמינגהם השלימה את הסיור המקיף שלה, חיילים לשעבר, משותקים, מבתי חולים של הצבא במסצ׳וסטס וסטאטן-איילנד עלו בכיסאות הגלגלים שלהם למגרש הכדורסל מול 15,561 צופים במדיסון סקוור גרדן.

הקהל, נרתע ומודאג, הביט בחיילים המשותקים שנעו בכיסאות הגלגלים שלהם במגרש הכדורסל, ומדי פעם אפילו נפלו מהכיסאות בעקבות התנגשויות על המגרש. אך מבוכת הקהל מיהרה להפוך לתחושה של הקלה ולאחר מכן לתדהמה, כאשר מי שנפלו הניפו את עצמם בחזרה לכיסאות הגלגלים שלהם וחזרו להתמודדות בצעקות רמות. האוהדים הריעו לשתי הקבוצות, אבל שמחו במיוחד כשהבחורים מסטאטן-איילנד ניצחו בתוצאה 20:11.

הקלע הבולט במשחק, ג׳ק גרהרדט, צנחן בדיוויזיה המוטסת ה-82, שנפצע בצרפת ב-1944, הופיע על השער של ״ניוזוויק״. בתנוחה אתלטית, לבוש בבגד ספורט, ועליו שלוש אותיות: PVA, כלומר ״Paralyzed Veterans of America״ (״חיילים לשעבר משותקים של אמריקה״), שמה של ההתארגנות הציבורית שלמענה הוא פעל.

תמונת השער קעקעה את הדימוי הציבורי של נכים כאנשים חלשים חסרי אונים. מאוחר יותר באותה שנה, הוקם האיגוד האמריקני לכדורסל בכיסאות גלגלים, נוסד טורניר שנתי, ומעגל השחקנים הורחב עד מהרה וכלל גם נכי פוליו וקטועי גפיים, ולאחר מכן גם נשים ובני נוער נכים.

ובאותה שנה, 1948, באנגליה, ד״ר לודוויג גוטמן הציג לראשונה את האירוע שהיה עתיד להפוך למשחקים הפראלימפיים.

דייויד דייויס (Davis) הוא מחבר הספר Wheels of Courage: How Paralyzed Athletes from World War II Invented Wheelchair Sports, Fought for Disability Rights, and Inspired a Nation האתר האישי שלו הוא: www.ddavisla.com

תרגם במיוחד לאלכסון: אדם הרריPublished in Alaxon by special permission from Zócalo Public Squareתמונה ראשית: בדרך לסל. תצלום: צ'אין קרגי, unsplash.comPhoto by ÇAĞIN KARGI on Unsplash