בין המדפים הבימה בת כ"ה

ספרי יובל היו נפוצים מאוד בראשית ימי העברית, והמנהג לציין חמישים שנים לקיומו של מוסד, אדם חשוב או מפעל באמצעות ספר חגיגי היה רווח מאוד. אינני יודע מה אירע לספרי היובל ומדוע נתמעטו כל כך בנופיה של העברית העכשוית, אולם חנויות היד השניה גדושות בהם עד אפס מקום, ונדמה שיובלות רבים ככל האפשר נדחסו אל תוך שנותיה הראשונות של הציונות, כאילו ביקשו המדפיסים לעבות במשהו את ההיסטוריה הקצרה שעמדה לרשותם.
הספר "הבימה בת כ"ה", מכל מקום, מגיש לנו יובל יחודי למדי. ראשית, אין הוא מציין יובל ממש אלא עשרים וחמש שנים, שהן מן "יובל מקוצר", או יובל שנקטף לפני שהספיק להבשיל. שנית, ואולי חשוב מזה, הבניין הנודע שברחוב רוטשילד נחנך רק בשנת 1945, שנה אחת לפני צאתו של הספר. היכן, אם כך, מסתתרות עשרים וארבע השנים הנותרות? המחפש ימצא אותן מפוזרות על פני מוסקבה, וורשה, וינה ואפילו ניו יורק, שכן הספר מגולל את ימי הגלות של הבימה, ימי הבימה שלפני "הבימה", או בעצם, את ימיה כתאטרון נודד.
כמו רבים מהשגיו של המפעל הציוני- נראה שגם ראשיתו של התיאטרון העברי בגחמה. אותה גחמה, מסתבר, לקה בה יהודי מוסקבאי בשם נחום צמח, שלימים יהפוך לחשוב שבמיסדי הבימה למעט שניים: חנה רובינא ומנחם גנסין. ואולם, בשעה שהזכרון ההיסטורי היטיב מאוד לחקוק את שני האחרונים בין דפיו, נזנח צמח למשמרתם של לקסיקונים עבי כרס, אנציקלופדיות לדברי ימי התיאטרון וספרי יובל נשכחים. רבות חבה התרבות העברית לאיש ייחודי ועקשן זה, והואיל ומדובר בתרבות שאינה מצטיינת דווקא בניכוי חובותיה, ננסה אנחנו לקזז ממנו כמה פרוטות להלן.

"ראיתי למן הרגע הראשון שצמח לוהט בשגעון התאטרון... עוד בפגישותינו הראשונות הציע שנייסד סטודיה, או 'להקה עברית', כלומר, תאטרון עברי"
בשנים שלאחר מלחמת העולם הראשונה עוד היה צמח אדם אלמוני לחלוטין, צעיר נמרץ שהתהלך ברחובות מוסקבה והיה מטריד את חבריו בחלומו המשונה: תאטרון עברי. קשה הייתה מלאכת השכנוע שלו, ומעטים יכלו לדמיין בעיני רוחם תיאטרון בלשון עתיקה, קשה ומאובקת, שאחרון דובריה חתם את שפתיו אי שם בסוף המאה השנייה. ואמנם, סביר להניח שצמח היה נכשל במשימתו אלמלא שני גורמים שעמדו לימינו: הראשון- עקשותו הבלתי נדלית, והשני- הירתמותו של גדול בימאי התיאטרון באותם הימים, קונסטנסטין סטניסלבסקי, שחלומו של צמח דבק גם בו. סטניסלבסקי, מגלה לנו הספר, הקצה "סטודיה" לחברי התאטרון העברי ואף הגדיל למנות לה את אחד מתלמידיו הבולטים ביותר, יבגני וכטונוב הארמני, שניהל אותה בשנותיה הראשונות והנחיל לה את צביונה המיוחד.
זה הספיק. לא עבר זמן רב לפני שגדולי היוצרים בלשון העברית נדבקו גם הם בחלומו של צמח והחלו שוקדים על הגשמתו. צמח הצליח לגייס לעזרתו את י.ד. ברקוביץ', זלמן שניאור, מיטב שחקני הדור ואפילו את חיים נחמן ביאליק. חנה רובינא מספרת כיצד היה רודף אותה במכתביו ומשדל אותה לחדול מגננות בסראטוב לטובת קריירת תיאטרון, עד שלבסוף נכנעה לו: "בחג הפסח 1917 נחתך גורלי", היא כותבת, "אכן, צמח הוא שהשפיע עלי... אמונתי בעצמי הייתה קטנה מאוד".

מייסדי "הבימה": מנחם גנסין, שלמה צמח, חנה רובינא, מוסקבה 1918

מייסדי "הבימה": מנחם גנסין, שלמה צמח, חנה רובינא, מוסקבה 1918

הקבוצה המתגבשת נתקלת בקשיים לא פעם, אולם בשלב זה נדמה שצמח הצליח לנשל את כל המעורבים משיקול דעתם או שכלם הישר, וגם המגוחכים שבמצבים שוב אין בהם כדי לפקוח את עיניהם. כך, למשל, לאחר ההופעה ההיסטורית של הקבוצה בקונגרס ה-11 בוינה, גילו חבריה שהשבחים, ההתפעלות והאהדה שקצרו אינם מספיקים כדי לפדות את חשבון המלון, והואיל ולא היתה ברשותם ערובה מתקבלת על הדעת, נאלץ יהושע ברטונוב להישאר במלון בעצמו ולשמש ערובה עד שנמצאו הכספים.
עוד ועוד אישים מסתפחים לפרוייקט הצובר תאוצה, שנדמה שבשלב זה כבר לבש צביון לאומי לגמרי. עד כדי כך מתלהטים הדברים, שחילוקי הדעות באשר לצירוף מחזות קלאסיים לרפרטואר היהודי של התיאטרון הופכים למעין טרדה לאומית שמיטב המוחות עסוקים בפתרונה. מבקר ששמו לא מצוין בספר מצהיר בכל תוקף כי :"סגנונה של הבימה אינו סגנון של תיאטרון בלבד כי אם סגנון של עם", ולעומתו, טוען לא אחר מאשר מרטין בובר כי הוא מאמין ב-"קיומה של ארץ עברית, חברה עברית והתהוות של חיים עבריים", אבל גם ש-"יש לקרב אלינו את כל החומר האנושי הגדול". לבסוף, כידוע, נטתה הכף לטובת דעתו של בובר, והקבוצה היהודית מחלה על כבודה והואילה להעלות על בימתה מפירות הקלאסיקה העולמית.
צמח לא זכה לראות את חזונו מגיע לידי גמר. בשנת 1927 נפלג ממרבית חברי הלהקה ועבד זמן מה בניו- יורק. כששב לארץ בשנת 1935 בכוונה לחבור שנית להבימה כבר כמעט ועמד הבניין בשלמותו, אולם ספטמבר של שנת 1939 הביא על העולם את המלחמה האיומה ביותר שידע ועל צמח- את מותו לאחר מחלה ממושכת.
גם ספר היובל זונח את צמח לקראת מחציתו, עובר למטח מרהיב של תמונות בשחור לבן ומקנח בביוגרפיות נאות של דור המיסדים.
ובכל זאת, עלינו לזכור את צמח כמנצח. החזון שהגה במוסקבה -חזון הבימה העברית- נשלב לבלי הפרד בחזון אחר, חשוב לא פחות, שנהגה מעט לפניו על המרפסת הוינאית בקדקודו של בנימין זאב הרצל. והנה, נראה שחזונו של צמח הצליח לעקוף את אחיו הגדול ולהתממש מעט לפניו. בשנת 1945 נחנך ונפתח תיאטרון הבימה, שלוש שנים לפני ההכרזה המפורסמת בבית דיזנגוף, ולנו לא נותר אלא להודות בהכנעה שעל פי העובדות הקרות, ניצח צמח במרוץ, והעם היהודי קם לתחייה על בימת התיאטרון מעט לפני שקם לתחייה בארצו.

 

הספר: הבימה בת כ"ה: ראשי פרקים לתולדותיה / חנוך ג., הוצאת אלבום, 1946

מחשבה זו התפרסמה באלכסון ב


תגובות פייסבוק