מתי ולמה החליטו גברים שנשים אינן מצחיקות?
X זמן קריאה משוער: 7 דקות
יתכן ששמעתם שנשים אינן מצחיקות. זהו סטריאוטיפ שמוזכר לעתים קרובות. במאה ה-19, העיתונות הפופולרית התייחסה לזה כאל ״התאוריה הנושנה שלפיה לנשים אין חוש הומור״. אבל עד כמה היא נושנה באמת? אזהרת ספוילר: היא לא ישנה כמו שנדמה.
הרעיון שלפיו נשים הן חסרות חוש הומור פרח במאה ה-20, כשפסיכולוגים וסוציולוגים מוערכים אימצו אותו
הרעיון שלפיו נשים הן חסרות חוש הומור פרח במאה ה-20, כשפסיכולוגים וסוציולוגים מוערכים אימצו אותו. התאוריה הפרוידיאנית בעיקר טענה כי נשים אינן זקוקות להומור כפי שגברים זקוקים לו, כי ההתפתחות הנפשית שלהן פחות מורכבת. שורשי ההומור, כך חשבו זיגמונד פרויד וחסידיו, מקורם ב״פחד הסירוס של הסופר אגו״. מאמר שהתפרסם בשנת 1934 בכתב העת The Psychoanalytic Quarterly, עסק בהרחבה בסיבות לכך ש״הומור הוא תכונה גברית״.
אפשר היה לצפות שהצלחתן של קומיקאיות, שלא לדבר על ההיגיון הבריא והניסיון היומיומי, אמורים היו כבר למחות את הרעיון שלפיו אין לנשים חוש הומור. אבל הוא עדיין זוקף את ראשו. הסטריאוטיפ הזה נפוץ במיוחד בתרבות האנגלו-אמריקנית, שם פרסומים רבים מקדמים את הרעיון או מנסים לסתור אותו. עדיין לא ברור עד כמה הוא נפוץ בתרבויות אחרות. ישנם חוקרים שטעונים כי עקבות של הסטראוטיפ הזה נמצאו במקומות אחרים באירופה ואסיה, ואחרים מוצאים גרסאות שלו בתרבות המערב.
יש מי שהגיעו למסקנה שלנשים באמת מעולם לא היה ולעולם לא יהיה חוש הומור מוצלח כשל גברים
הביטוי הבולט ביותר של רעיון זה נמצא כנראה במאמר Why Women Aren’t Funny (״למה נשים אינן מצחיקות״) מאת כריסטופר היצ׳נס, שהתפרסם בשנת 2007 במגזין ״ואניטי פייר״. היצ׳נס נוקט בגישה שונה מעט מזו של הפרוידיאנים, ומייחס את היעדר ההומור הנשי לתביעות החיזור והפריון (הוא מכיר בקיומן של אי אילו נשים מצחיקות, אבל רואה בהן יוצאות מן הכלל). פרשנים אחרים בני זמננו ניסו אפילו למצוא את שורשי העניין באנשי המערות, אשר (לדבריהם) נאלצו להוכיח את ערכם באמצעות הפגנת שנינות, בעוד נשים יכלו להסתפק בהפגנת פריון והזדווגות עם הזכר המוצלח ביותר. השילוב בין התיאור המקובל במאה ה-19, לפיו זהו רעיון ״נושן״, והרעיון שלפיו יש לתאוריה הזו שורשים בביולוגיה או בראשית הקיום האנושי, מסביר מדוע יש מי שהגיעו למסקנה שלנשים באמת מעולם לא היה ולעולם לא יהיה חוש הומור מוצלח כשל גברים.
תרשו לי, כהיסטוריונית, להציע ראיות בנוגע למקורו המודרני של המיתוס הזה, במקום תאוריות בנושא ליתרון אבולוציוני לכאורה של בדיחות גברברים (כמה ראיות של ממש יש בכלל לכך שזכרים פרה-היסטוריים היו מצחיקים?).
בימי הביניים איש לא חשב שנשים הן מאותגרות במיוחד, מבחינה הומוריסטית
בימי הביניים איש לא חשב שנשים הן מאותגרות במיוחד, מבחינה הומוריסטית. אנשים, כמובן, לא דיברו במונחים מודרניים על חוש הומור. הם אהבו לספר סיפורים על נשים שנונות שמערימות של גברים. אה, אבל – תאמרו – אלה היו גברים שסיפרו את הסיפורים המצחיקים. יכול להיות. אבל היו נשים שגם כתבו סיפורים הומוריסטיים, כמו המלכה מרגריט מנווארה, שכתבה במאה ה-16, בתקופה שבה כתיבה נשית גלויה הייתה נדירה.
כיצד אנו יודעים שנשים מצחיקות אלה לא היו יוצאות דופן נדירות, ממש כפי שקומיקאיות כמו לוסיל בול נתפשו? ראיות הנוגעות למוסכמות ואינטראקציות חבריות הן החושפות במלואן את הניגוד לסטריאוטיפ המודרני. אחת הדוגמאות הבולטות מגיעה מן ההומניסט בן המאה ה-16 חואן לואיס ויווס. הוא היה בתקופתו מומחה ידוע בתחום החינוך, אהוד על ידי קתרין מאראגון (אשתו הראשונה וחסרת המזל של הנרי השמיני) וכתב מדריך רב השפעה שכותרתו Education of a Christian Woman (מן השנים 1523-29).
ויווס לא התפעל במיוחד מהומור וצחוק. נשים בעיקר, כך הוא חשב, צריכות להישמר מפני צחוק רב מדי, במיוחד בסביבת גברים, משום שהצחוק שלהן מרמז על פתיחות מינית רבה מדי. אבל הוא מעולם לא סבר שנשים נעדרות הומור, והוא אפילו עודד אותן להשתמש בחוש ההומור שלהן במצבים שבהם אין סכנה שמא ייחשבו לוקות מבחינה מוסרית. רעיות נוצריות טובות, כך אמר, צריכות להכין מאגר של סיפורים מצחיקים, כדי שיוכלו להצהיל את נפשות בעליהן כשאלה מדוכדכים.
הגברים בני תקופתו של ויווס לא היססו להצהיר כי נשים נחותות מגברים במגוון רחב של תכונות, מאינטליגנציה ועד מוסריות. העת החדשה המוקדמת ידועה במיזוגיניות שלה, שבאה לידי ביטוי בעיקר במשפטי המכשפות שנפוצו כל כך במאה ה-16 ונמשכו עד המאה ה-17 (משפטי המכשפות לא סבבו רק סביב מיזוגיניה, כמובן, אלא סביב שלל מושגים שליליים הקשורים בנשים). גברים כתבו טקסטים ארוכים ומשמימים שפירטו את הפגמים המרובים בנשים. אבל הומור לקוי מעולם לא מוזכר ברטוריקה האנטי-נשית הלוהבת הזו. היעדר הומור היה כנראה אחד הפגמים שהנשים הפרה-מודרניות לא לקו בו!
במקום לחשוב שנשים אינן מצחיקות מספיק, גברים כנראה חששו יותר כי נשים ילעגו להם. ולמעשה, נשים אכן נהגו ללעוג ליומרנות הגברים ולסטריאוטיפיים מגדריים גבריים
במאה ה-17, סר ניקולס לֶה סטריינג׳ ליקט ביומן את כל האמירות המצחיקות ששמע, והמקור העשיר ביותר לאמרות כנף הייתה אמא שלו. במקום לחשוב שנשים אינן מצחיקות מספיק, גברים כנראה חששו יותר כי נשים ילעגו להם. ולמעשה, נשים אכן נהגו ללעוג ליומרנות הגברים ולסטריאוטיפיים מגדריים גבריים. דורותי אוסבורן, כותבת בת המאה ה-17, כתבה מכתבים שנונים למאהבה, ויליאם טמפל, שבהם לגלגה על מחזריה היהירים ועל הסמכותיות הגברית שהפגינו. אחד מהם, שאותו היא כינתה בלעג ״הקיסר יוסטינוס״ היה ״הכסיל היהיר, החצוף, הרברבן והמלומד ביותר שראיתי מימיי״. היא ונשים אחרות נהגו להתבדח על פגמים נשיים לכאורה כמו מרדנות ודברנות. הן חשבו שאלה רעיונות מגוחכים.
אז אם אין מדובר ברעיון ישן נושן, מתי צץ הרעיון שלפניו לנשים אין הומור? יתכן כי התשובה אינה מפתיעה: כאשר גברים החלו לייחס ערך רב להומור, הם החליטו שנשים אינן מצחיקות.
הכנסייה בימי הביניים לא התלהבה במיוחד מבדיחות וצחוק, שנחשדו בעיניה כמעשה לצים. אפילו הוגה חילוני בן המאה ה-17 כמו תומס הובס ראה בצחוק מעשה אלים, המפאר את עליונותו של הצוחק. אבל הרצון הגובר בקומדיה – על הבמה ובדפוס – בשילוב האופטימיות של הנאורות בכל הקשור לטבע האדם, הביאו לשינוי מהותי: ההומור הפך מחשוד לנערץ.
אנשים אהבו לצחוק, כמובן, גם בימי הביניים, אבל אז אי אפשר היה להרוויח מכך כסף. במאה ה-18, הקומדיה הפכה לעסק רווחי, ובמאה ה-19 כבר היה שוק עצום לצחוקים. הומור הפך לסחורה – שנקשרה במחשבותיהם של אנשים לבדיחות שניתן לשווק שוב ושוב במופעים בפני קהל, בדיחות עם פאנץ׳ ליין. סוג המופעים ההומוריסטיים הללו, שהיה בהם תמיד משהו תוקפני, התאימו בקלות למוסכמות הקשורות בגבריות, אבל סתרו לגמרי את מושגי העידון והנימוס הנשיים.
ישנם מחקרים מודרניים שמהם עולה כי נשים מספרות פחות בדיחות מגברים, בעיקר בקבוצות מעורבות מגדרית. אבל ההומור של נשים נוטה להתבטא בצורות אחרות, כמו הערות שונות שהופכות רגע שגרתי לרגע מצחיק
ישנם מחקרים מודרניים שמהם עולה כי נשים מספרות פחות בדיחות מגברים, בעיקר בקבוצות מעורבות מגדרית. אבל בדיחות עם פאנץ׳ ליין הן חלק זעיר מאוד מעולם ההומור, ממש כפי שמופעים קומיים הם חלק קטן מחוויית הצחוק שלנו. ההומור של נשים נוטה להתבטא בצורות אחרות, כמו הערות שונות שהופכות רגע שגרתי לרגע מצחיק.
האופן שבו הגברים הלכו וטענו למונופולין על ההומור מזכיר את הדפוס שניתן למצוא בתחומים אחרים בהיסטוריה. ייצור בירה, למשל, היה עיסוק נשי בימי הביניים. המבשלת ניהלה את המבשלה, כמו שהתופרת ניהלה את המתפרה – אלה היו נשים שביצעו מטלות נשיות. אבל כשמבשלות הבירה הפכו לעסקים גדולים, הן עברו לידיים גבריות. ריפוי ומיילדוּת היו גם הם במשך מאות בשנים עיסוקים נשיים, עד שהופיעה התביעה להתמקצעות (גברית) בראשית העידן המודרני.
השוק המודרני למשפטים שנונים וקצרים טיפח סגנון התבדחות שהפך לדומיננטי בתפישת ההומור שלנו. התפתחות זו גם הולידה סטריאוטיפ מגדרי חדש, שהגיע מצויד בהיסטוריה מומצאת משלו. בואו לא ניתן לה להטעות אותנו.
ג׳וי וילטנבורג (Wiltenburg) היא פרופסור אמריטה להיסטוריה באוניברסיטת רואן בניו ג׳רזי. ספרה האחרון Laughing Histories: From the Renaissance Man to the Woman of Wit ראה אור בשנת 2022.
AEON Magazine. Published on Alaxon by special permission. For more articles by AEON, follow us on Twitter.
תורגם במיוחד לאלכסון על ידי דפנה לוי
תמונה ראשית: מתוך ״השדכנית״ (1625), חריט ון הונטהורסט: שדכנית זקנה מתווכת בין גבר ונערה צוחקת, הנושאת לאוטה, סמל ארוטי מובהק. צחוק נשי? צחוק גברי? תצלום: Google Art Project, ויקיפדיה
תגובות פייסבוק
5 תגובות על היא הצוחקת
בתור אחד עם קצת ידע בנושא, מעבר לזה שהכותבת מעוותת לגמרי את מה שמחקרים אומרים בתחום ובעיקר את התאוריה האבולוציונית להומור, די מצחיק שהכותבת שמאשימה את הגברים בסטרואטיפים, נופלת לאחד הסטראוטיפים הגדולים ביותר הקיימים במדעי החברה. המחשבה שאם מוצאים הבדלים בין קבוצות בתכונה כלשהיא כמו חוש הומור, משמעו שכל חברי קבוצה אחת טובים יותר מחברי הקבוצה השנייה על אותה תכונה. זוהי חשיבה דיכוטומית שמתעלמת מהחפיפה הגדולה שיש בין הקבוצות. ההבדלים שמוצאים הם בממוצעים ולא מכחישים שיש נשים מצחיקות ביותר או שהן חסרות חוש הומור.
עוד מעניין שלקראת סוף המאמר הכותבת למעשה מודה בזה שגברים כן יותר מצחיקים ורוב מוחלט של המחקרים שנעשו עם מתדולוגיות שונות ובהקשרים שונים מצאו את זה, אבל פתאום היא מחליטה שלספר בדיחות ומופעי סטנד אפ זה לא חלק עיקרי בהומור וממציאה קטגוריה מעורפלת שבא לנשים יש כביכול יתרון.
עייפתי מהמאבק הבלתי פוסק התחרותי במהותו כדי להוכיח מי טוב/ מוצלח/ מוכשר יותר -נשים או גברים. כל מקרה לגופו וכלל לא תלוי מגדר. פרויד, שהיה גבר מתוסבך ביחס למיניותו , פיזר תאוריות שרלטניות במהותן על עליונות הגבר ביחס לאישה. לא נחה דעתו של פרויד עד שהוקיע את הנשים בהכללה מכוערת על נחיתות האינטלקט שלהן, שומו שמיים, ומכאן גם הסטיגמה על חסך בהומור, כמתואר למעלה. למרבה הצער נשים נאלצות גם כיום לשים עצמן מטומטמות כביכול כדי לזכות בגבר שהן רוצות בו. גבר כנראה לא יוכל לתפקד היטב כגבר אם יחשוב או ירגיש שהאישה שאתו מוצלחת יותר ממנו. משום כך נשים ביודעין מקטינות עצמן לעיתים גם בנושא ההומור כדי לשאת חן בעיני הגבר שאיתן... כמה חבל וכמה עצוב.
אז למה את מכלילה על נשים, ד"ר? בתור גבר לא הייתי מסוגל להיות עם מישהי שלא היתה מוצלחת מאד, ואני לא מרגיש צורך למדוד מי מוצלח יותר. אשה שהיתה מקטינה את עצמה לידי היתה מרחיקה אותי ממנה מהר מאד. הרי בעצמך אמרת שכל מקרה לגופו, נכון? והפסיכולוגיה אולי התחילה עם פרויד אבל בטח לא נגמרה איתו.
אם עייפת מהמאבק למה שלא תנוחי קצת
הפסיכולוגיה לא התחילה עם פרויד, היא תמיד הייתה שם. אנשים לא התחילו להצחיק במאה ה18, הצחוק תמיד היה שם (אפילו אצל נשים רחמנא ליצלן).
אבל נראה שמתישהו בין העשור השני לשלישי של המאה ה21 הוא נעלם כלא היה.
וכך שכרנו את הבית של אבא ואמא
ת'אד ראסלהחזון הסביבתי של הורינו גם להם לבנות בית נידח כדי להימלט מן...
X 10 דקות
ממדי המדפסת
אורתופדים אוהבים לומר, בקבלת דין וכמעט בייאוש, שהברך האנושית היא הוכחה לכך שאלוהים אינו מושלם, ואולי אפילו אינו קיים כלל. בלי להיכנס לדיון תאולוגי או לענייני אמונה באשר היא, אפשר לומר שדומה המצב ביחס למדפסות הביתיות שעדיין משרתות את אלו מאיתנו שמתעקשים לקרוא בנייר ואפילו להעיר בעיפרון או בעט בשולי הטקסט. המדפסות הן מקור לצרות, לתסכול, לתקלות מסתוריות. עד לפני שנים לא רבות, הצרות הללו היו כרוכות בדיו ונייר, בתהליך מתמיד של השתכללות ועידון התוצאה: רזולוציה, צבעים מדויקים יותר וגם נייר מסוגים מגוונים. אלא שכל העסק הזה התנהל בשני ממדים: התוצאה הייתה תמיד שטוחה.
עד שבאו לעולם, בתהליך איטי ועיקש, מיני מכונות משונות שמקבלות קבצי הגדרות והוראות ליצירת פריטים מוחשיים מסוגים שונים של פולימרים המוזרקים או מוזרמים שכבה אחר שכבה, על פי הקבצים שהוזנו, עד ליצירת החפץ, האובייקט המוגמר. מה בין זה ובין מדפסת? טכנולוגיית הייצור המערבת הוראות ממוחשבות ופולימרים כדי להפיק אב-טיפוס או מוצר שאפשר לאחוז בידיים דומה אך מעט להדפסה על נייר. אולי רק בצירוף של הוראות והזרקת חומר נוזלי-צמיג על פי ההוראות כך שעינינו תוכלנה לחזות בתוצאה מוחשית. אלא ששיקולי שיווק וקידום הטכנולוגיה בוודאי היו מעורבים בכך שגם המכונות הגדולות, קופסאות שקופות או התקנים גמלוניים שבהם מתחולל תהליך הייצור הכולל הזרקת פולימרים, שיופם וגילופם המדויק וייבוש הפריט, ייקראו "מדפסות". הם נקראות כך על אף שאין בתהליך הטבעה של צורות על תווך שטוח.
וכך מרגילים אותנו לקיומן של המדפסות הללו, ובעברית אף קוראים להן "מדפסות תלת-ממד". גם אם נקבל על עצמנו את הדין ונסכים שמדובר במדפסות, שהרי יכולנו לדבר על מחרטות או להמציא מילה עברית חדשה עבור המכשירים הללו, מבחינה לשונית יש פה עניין להתייחס אליו.
"מדפסת תלת-ממד" בעברית העכשווית הוא מונח המייצג את 3D printer האנגלי, שהוא קיצור לצירוף מקובל ונפוץ: three-dimensional printer. באנגלית אפשר לשאול בפשטות: מה הוא הדבר התלת-ממדי? והתשובה תהיה מיידית: התוצר הוא הדבר התלת-ממדי, התוצר המופק על ידי המדפסת, ולא המדפסת עצמה, שהיא תלת-ממדית כמובן מאליו, שהרי יש לה אורך, רוחב וגובה. המעבר הקל הזה באנגלית, אינו מתאפשר בקלות דומה בעברית. עברית מציבה בפנינו שתי אפשרויות, עקרונית: "מדפסת תלת-ממדית" ו"מדפסת תלת-ממד". הראשונה נפסלה בפועל, אולי אכן כי המדפסת עצמה תמיד תלת-ממדית (גם כזאת המפיקה נייר ועליו טקסט או דימוי גראפי), ואולי גם כי קשה לראות ב"תלת-ממדית" תואר ל"הדפסה", שאינה מוזכרת כלל בצירוף "מדפסת תלת-ממדית". וכך נותרנו עם האפשרות השנייה: "מדפסת תלת-ממד". והיא אינה נוחה ביותר. אם נאמר שהיא מפיקה "הדפסת תלת-ממד" נהיה באותו המצב בדיוק: "תלת-ממד" אינו מתאר את "הדפסה", שהרי היא, במקרה הטוב, "תלת-ממדית".
כך הגענו להתנגשות או מתח מסוג מוכר מאוד בעברית. בצירופים הדו-איבריים מהסוג שאנו מעיינים בו כאן, האיבר השני עשוי לתאר את הראשון, או שהוא עשוי לציין את סוגו. "רכב משוריין" הוא דוגמה לאפשרות הראשונה, ואילו "רכב סיור" הוא דוגמה לאפשרות השנייה. "עורך ספרותי" קרוב לאפשרות הראשונה, ואילו "עורך לשון" קרוב יותר לאפשרות השנייה, שלא לדבר על צירופים כמו "עורך דין" שכבר הפכו למנוח צמוד וסגור שלחלקיו אין משמעות עצמאית. מדובר בנושא מורכב בהחלט. שאלות של התאמת מין ומספר, וגם דרישות ההיגיון בעולם, מקשות לעתים על דוברי העברית לקבוע צירופים חדשים ובהירים גם בחלקיהם וגם כמכלול. ההעדפה ליצירת צירופים דו-איבריים והרצון לקשור מונח חדש למונח קודם ומבוסס (כמו במקרה של "מדפסת") מצמצמים את המרחב היצירתי שהיה יכול להוליד מונחים חדשים לחלוטין.
מצד אחר, יתכן ש"הדפסת תלת-ממד" מותיר מקום גם ל"הדפסה תלת-ממדית". אם לא היום, אולי בעתיד הקרוב, הצירוף הראשון ימשיך לציין את הפריטים המיוצרים מפולימרים באמצעות המערכות הממוחשבות שמדומות למדפסות, ואילו הצירוף השני יציין הדפסה על נייר, בדיו, שעוברת לאחר מכן תהליך של קיפול ואולי גם הדבקה כך שהתוצאה היא פריט מנייר, מודפס במובן הפשוט של המילה, אך תלת-ממדי. בכל אופן, תשומת הלב לצרופים הדו-איבריים הללו עשויה לגלות לנו מרחבים ודקויות של משמעות ואפשרות לחדש על פי הצורך המשתנה עם הטכנולוגיה, הנסיבות והמציאות.
עם כל הכוונות הטובות
אריה לבאיוולת, תמימות, אשליות ובעיקר בורות הן הסיבות החוזרות לכישלונה של הדמוקרטיה. | את...
X רבע שעה