היא הצוחקת

יתכן ששמעתם שנשים אינן מצחיקות. זהו סטריאוטיפ שמוזכר לעתים קרובות. במאה ה-19, העיתונות הפופולרית התייחסה לזה כאל ״התאוריה הנושנה שלפיה לנשים אין חוש הומור״. אבל עד כמה היא נושנה באמת? אזהרת ספוילר: היא לא ישנה כמו שנדמה.

הרעיון שלפיו נשים הן חסרות חוש הומור פרח במאה ה-20, כשפסיכולוגים וסוציולוגים מוערכים אימצו אותו

הרעיון שלפיו נשים הן חסרות חוש הומור פרח במאה ה-20, כשפסיכולוגים וסוציולוגים מוערכים אימצו אותו. התאוריה הפרוידיאנית בעיקר טענה כי נשים אינן זקוקות להומור כפי שגברים זקוקים לו, כי ההתפתחות הנפשית שלהן פחות מורכבת. שורשי ההומור, כך חשבו זיגמונד פרויד וחסידיו, מקורם ב״פחד הסירוס של הסופר אגו״. מאמר שהתפרסם בשנת 1934 בכתב העת The Psychoanalytic Quarterly, עסק בהרחבה בסיבות לכך ש״הומור הוא תכונה גברית״.

אפשר היה לצפות שהצלחתן של קומיקאיות, שלא לדבר על ההיגיון הבריא והניסיון היומיומי, אמורים היו כבר למחות את הרעיון שלפיו אין לנשים חוש הומור. אבל הוא עדיין זוקף את ראשו. הסטריאוטיפ הזה נפוץ במיוחד בתרבות האנגלו-אמריקנית, שם פרסומים רבים מקדמים את הרעיון או מנסים לסתור אותו. עדיין לא ברור עד כמה הוא נפוץ בתרבויות אחרות. ישנם חוקרים שטעונים כי עקבות של הסטראוטיפ הזה נמצאו במקומות אחרים באירופה ואסיה, ואחרים מוצאים גרסאות שלו בתרבות המערב.

יש מי שהגיעו למסקנה שלנשים באמת מעולם לא היה ולעולם לא יהיה חוש הומור מוצלח כשל גברים

הביטוי הבולט ביותר של רעיון זה נמצא כנראה במאמר Why Women Aren’t Funny (״למה נשים אינן מצחיקות״) מאת כריסטופר היצ׳נס, שהתפרסם בשנת 2007 במגזין ״ואניטי פייר״. היצ׳נס נוקט בגישה שונה מעט מזו של הפרוידיאנים, ומייחס את היעדר ההומור הנשי לתביעות החיזור והפריון (הוא מכיר בקיומן של אי אילו נשים מצחיקות, אבל רואה בהן יוצאות מן הכלל). פרשנים אחרים בני זמננו ניסו אפילו למצוא את שורשי העניין באנשי המערות, אשר (לדבריהם) נאלצו להוכיח את ערכם באמצעות הפגנת שנינות, בעוד נשים יכלו להסתפק בהפגנת פריון והזדווגות עם הזכר המוצלח ביותר. השילוב בין התיאור המקובל במאה ה-19, לפיו זהו רעיון ״נושן״, והרעיון שלפיו יש לתאוריה הזו שורשים בביולוגיה או בראשית הקיום האנושי, מסביר מדוע יש מי שהגיעו למסקנה שלנשים באמת מעולם לא היה ולעולם לא יהיה חוש הומור מוצלח כשל גברים.

וופי גולדברג. מצחיקה? מצחיקה. מה שרצינו להוכיח. תצלום: ווספי עקב

תרשו לי, כהיסטוריונית, להציע ראיות בנוגע למקורו המודרני של המיתוס הזה, במקום תאוריות בנושא ליתרון אבולוציוני לכאורה של בדיחות גברברים (כמה ראיות של ממש יש בכלל לכך שזכרים פרה-היסטוריים היו מצחיקים?).

בימי הביניים איש לא חשב שנשים הן מאותגרות במיוחד, מבחינה הומוריסטית

בימי הביניים איש לא חשב שנשים הן מאותגרות במיוחד, מבחינה הומוריסטית. אנשים, כמובן, לא דיברו במונחים מודרניים על חוש הומור. הם אהבו לספר סיפורים על נשים שנונות שמערימות של גברים. אה, אבל – תאמרו – אלה היו גברים שסיפרו את הסיפורים המצחיקים. יכול להיות. אבל היו נשים שגם כתבו סיפורים הומוריסטיים, כמו המלכה מרגריט מנווארה, שכתבה במאה ה-16, בתקופה שבה כתיבה נשית גלויה הייתה נדירה.

כיצד אנו יודעים שנשים מצחיקות אלה לא היו יוצאות דופן נדירות, ממש כפי שקומיקאיות כמו לוסיל בול נתפשו? ראיות הנוגעות למוסכמות ואינטראקציות חבריות הן החושפות במלואן את הניגוד לסטריאוטיפ המודרני. אחת הדוגמאות הבולטות מגיעה מן ההומניסט בן המאה ה-16 חואן לואיס ויווס. הוא היה בתקופתו מומחה ידוע בתחום החינוך, אהוד על ידי קתרין מאראגון (אשתו הראשונה וחסרת המזל של הנרי השמיני) וכתב מדריך רב השפעה שכותרתו Education of a Christian Woman (מן השנים 1523-29).

ויווס לא התפעל במיוחד מהומור וצחוק. נשים בעיקר, כך הוא חשב, צריכות להישמר מפני צחוק רב מדי, במיוחד בסביבת גברים, משום שהצחוק שלהן מרמז על פתיחות מינית רבה מדי. אבל הוא מעולם לא סבר שנשים נעדרות הומור, והוא אפילו עודד אותן להשתמש בחוש ההומור שלהן במצבים שבהם אין סכנה שמא ייחשבו לוקות מבחינה מוסרית. רעיות נוצריות טובות, כך אמר, צריכות להכין מאגר של סיפורים מצחיקים, כדי שיוכלו להצהיל את נפשות בעליהן כשאלה מדוכדכים.

מרגריט מנווארה ידעה לצחוק ולהצחיק, בכתב ובעל פה וגם התוכי בוודאי צחק. אבל פה צייר אותה גבר, דיוקן מיוחס לז׳אן קלואה (1527), תצלום: Google Art Project, ויקיפדיה

הגברים בני תקופתו של ויווס לא היססו להצהיר כי נשים נחותות מגברים במגוון רחב של תכונות, מאינטליגנציה ועד מוסריות. העת החדשה המוקדמת ידועה במיזוגיניות שלה, שבאה לידי ביטוי בעיקר במשפטי המכשפות שנפוצו כל כך במאה ה-16 ונמשכו עד המאה ה-17 (משפטי המכשפות לא סבבו רק סביב מיזוגיניה, כמובן, אלא סביב שלל מושגים שליליים הקשורים בנשים). גברים כתבו טקסטים ארוכים ומשמימים שפירטו את הפגמים המרובים בנשים. אבל הומור לקוי מעולם לא מוזכר ברטוריקה האנטי-נשית הלוהבת הזו. היעדר הומור היה כנראה אחד הפגמים שהנשים הפרה-מודרניות לא לקו בו!

במקום לחשוב שנשים אינן מצחיקות מספיק, גברים כנראה חששו יותר כי נשים ילעגו להם. ולמעשה, נשים אכן נהגו ללעוג ליומרנות הגברים ולסטריאוטיפיים מגדריים גבריים

במאה ה-17, סר ניקולס לֶה סטריינג׳ ליקט ביומן את כל האמירות המצחיקות ששמע, והמקור העשיר ביותר לאמרות כנף הייתה אמא שלו. במקום לחשוב שנשים אינן מצחיקות מספיק, גברים כנראה חששו יותר כי נשים ילעגו להם. ולמעשה, נשים אכן נהגו ללעוג ליומרנות הגברים ולסטריאוטיפיים מגדריים גבריים. דורותי אוסבורן, כותבת בת המאה ה-17, כתבה מכתבים שנונים למאהבה, ויליאם טמפל, שבהם לגלגה על מחזריה היהירים ועל הסמכותיות הגברית שהפגינו. אחד מהם, שאותו היא כינתה בלעג ״הקיסר יוסטינוס״ היה ״הכסיל היהיר, החצוף, הרברבן והמלומד ביותר שראיתי מימיי״. היא ונשים אחרות נהגו להתבדח על פגמים נשיים לכאורה כמו מרדנות ודברנות. הן חשבו שאלה רעיונות מגוחכים.

אז אם אין מדובר ברעיון ישן נושן, מתי צץ הרעיון שלפניו לנשים אין הומור? יתכן כי התשובה אינה מפתיעה: כאשר גברים החלו לייחס ערך רב להומור, הם החליטו שנשים אינן מצחיקות.

הכנסייה בימי הביניים לא התלהבה במיוחד מבדיחות וצחוק, שנחשדו בעיניה כמעשה לצים. אפילו הוגה חילוני בן המאה ה-17 כמו תומס הובס ראה בצחוק מעשה אלים, המפאר את עליונותו של הצוחק. אבל הרצון הגובר בקומדיה – על הבמה ובדפוס – בשילוב האופטימיות של הנאורות בכל הקשור לטבע האדם, הביאו לשינוי מהותי: ההומור הפך מחשוד לנערץ.

צוחקת פעמיים: ״נערה מחייכת, קורטזנית עם תמונה מגונה״ (1625), חריט ון הונטהורסט. תצלום: ויקיפדיה

אנשים אהבו לצחוק, כמובן, גם בימי הביניים, אבל אז אי אפשר היה להרוויח מכך כסף. במאה ה-18, הקומדיה הפכה לעסק רווחי, ובמאה ה-19 כבר היה שוק עצום לצחוקים. הומור הפך לסחורה – שנקשרה במחשבותיהם של אנשים לבדיחות שניתן לשווק שוב ושוב במופעים בפני קהל, בדיחות עם פאנץ׳ ליין. סוג המופעים ההומוריסטיים הללו, שהיה בהם תמיד משהו תוקפני, התאימו בקלות למוסכמות הקשורות בגבריות, אבל סתרו לגמרי את מושגי העידון והנימוס הנשיים.

ישנם מחקרים מודרניים שמהם עולה כי נשים מספרות פחות בדיחות מגברים, בעיקר בקבוצות מעורבות מגדרית. אבל ההומור של נשים נוטה להתבטא בצורות אחרות, כמו הערות שונות שהופכות רגע שגרתי לרגע מצחיק

ישנם מחקרים מודרניים שמהם עולה כי נשים מספרות פחות בדיחות מגברים, בעיקר בקבוצות מעורבות מגדרית. אבל בדיחות עם פאנץ׳ ליין הן חלק זעיר מאוד מעולם ההומור, ממש כפי שמופעים קומיים הם חלק קטן מחוויית הצחוק שלנו. ההומור של נשים נוטה להתבטא בצורות אחרות, כמו הערות שונות שהופכות רגע שגרתי לרגע מצחיק.

האופן שבו הגברים הלכו וטענו למונופולין על ההומור מזכיר את הדפוס שניתן למצוא בתחומים אחרים בהיסטוריה. ייצור בירה, למשל, היה עיסוק נשי בימי הביניים. המבשלת ניהלה את המבשלה, כמו שהתופרת ניהלה את המתפרה – אלה היו נשים שביצעו מטלות נשיות. אבל כשמבשלות הבירה הפכו לעסקים גדולים, הן עברו לידיים גבריות. ריפוי ומיילדוּת היו גם הם במשך מאות בשנים עיסוקים נשיים, עד שהופיעה התביעה להתמקצעות (גברית) בראשית העידן המודרני.

השוק המודרני למשפטים שנונים וקצרים טיפח סגנון התבדחות שהפך לדומיננטי בתפישת ההומור שלנו. התפתחות זו גם הולידה סטריאוטיפ מגדרי חדש, שהגיע מצויד בהיסטוריה מומצאת משלו. בואו לא ניתן לה להטעות אותנו.

ג׳וי וילטנבורג (Wiltenburg) היא פרופסור אמריטה להיסטוריה באוניברסיטת רואן בניו ג׳רזי. ספרה האחרון Laughing Histories: From the Renaissance Man to the Woman of Wit ראה אור בשנת 2022.

AEON Magazine. Published on Alaxon by special permission. For more articles by AEON, follow us on Twitter.

תורגם במיוחד לאלכסון על ידי דפנה לוי

תמונה ראשית: מתוך ״השדכנית״ (1625), חריט ון הונטהורסט: שדכנית זקנה מתווכת בין גבר ונערה צוחקת, הנושאת לאוטה, סמל ארוטי מובהק. צחוק נשי? צחוק גברי? תצלום: Google Art Project, ויקיפדיה