היודעים את הסוף

המוזיקה עשירה ברעיונות ובתובנות, שפה שאי-אפשר לבטא במלים
X זמן קריאה משוער: 9 דקות

המגפה הנוכחית קירבה אותנו לעצמנו. ישנו דיסוננס. המקצבים אקראיים. אנחנו נתקלים תנועות מנוגדות של מנגינות קופצניות. נדמה שאנחנו חיים במבוך של סולמות מינוריים וקדנצות פתוחות. אנחנו נעים באופן חדגוני, צעד אחר צעד. הצרימות הרבות מאתגרות אותנו. אנחנו מחפשים פתרון.

אם מכלול המבעים הזה נשמע מוכר, אתם צודקים. אלה אבני הבניין של המוזיקה. יכול להיות שאיננו נוהגים לומר לעצמנו לשנות אפנון, או להחליף סולם, אבל מדי יום אנחנו - בלי להיות מודעים לכך - אנחנו מנצחים על חיינו כעל יצירה מוזיקלית, יצירת מופת סימפונית, מזמור, או קטע היפ-הופ.

מוזיקה אינה ניתנת לתיאור במילים ולכן היא משגרת אותנו אל מעבר לשגרתי, מעציבה, מעוררת צחוק, גורמת לנו לדמוע ומביאה אותנו להתאחד

אנחנו רגילים לחברתה של המוזיקה. אנחנו משתמשים בה כהיכל תענוגות ומזור לכל מכאוב: ״מוזיקה היא תקציר הרגשות״, כותרת המשנה של המחזה ״הגווייה החיה״ של טולסטוי (משנת 1911). מוזיקה אינה ניתנת לתיאור במילים ולכן היא משגרת אותנו אל מעבר לשגרתי, מעציבה, מעוררת צחוק, גורמת לנו לדמוע ומביאה אותנו להתאחד. היא מציגה את הפחדים והשאיפות שלנו. כשהסקסופוניסט צ׳רלי פרקר אמר: ״מוזיקה היא החוויה שלך, המחשבות שלך, החוכמה שלך. אם אינך חי אותה, היא לא תבקע מתוך כלי הנגינה שלך״, הוא לא דיבר רק על ביטוי החיוּת בג׳אז, אלא על המוזיקה כביטוי לחיים.

צ'רלי פרקר, סקסופון

החיים עצמם בקעו ממנו, והוא דיבר עם האלים: הסקסופון של צ'רלי פרקר, אוסף הסמית'סוניאן, וושינגטון. תצלום: ויקיפדיה

מה אם דפי הלקחים של החיים נובעים מתוך עטו של המלחין? אם נאזין לשתיקה ולהפסקות במוזיקה, לדיסוננסים, להרמוניות, לשינויי הסולמות ולמקצבים, מה נוכל ללמוד? אם החיים שלכם היו לחן מוזיקלי, איך הם היו נשמעים? האם הם היו להיט שיש בו בתים ופזמון חוזר, או אוברטורה וגנריאנית, איטית וכרומטית? אולי אתם מאלתרים את ימיכם. אולי אתם מקדמים בשמחה דיסוננסים, כזרים שאת פניהם אתם מוכנים לקדם. האם אתם משלימים עם השקט? אילו הייתם מלחינים את חייכם, באילו תווים הייתם משתמשים?

מה שחשוב הוא המרווח שבין התווים, והדבר נכון לא רק במוזיקה

בחיפוש אחר כללים לחיות על פיהם, אנחנו מחפשים ישירות וגשמיות – חיזוקים מעוררי השראה שצצים על צג הסמרטפון שלנו: פודקסטים חכמים של אנשים חכמים. אנחנו קונים מדריכים שאומרים לנו ללכת בעקבות מרסל פרוסט או לאו טסה;מחפשים דרכים לעורר את תחושת האיזון שלנו באמצעות התעמקות בכתביו של הנרי דייוויד ת׳ורו; מתבוננים בציורים או מתפעלים מפרספקטיבה. והמוזיקה, לעומת זאת, אינה מוחשית. איננו יכולים לאחוז בה בידינו; כפי העיר לאונרדו דה וינצ׳י: ״למוזיקה ניתן לקרוא אחותו של הציור, משום שהיא תלויה בשמיעה שלנו, החוש השני במעלתו... הציור מצטיין... כי הוא אינו מתפוגג ברגע שהוא נולד״.

אני אינסיידרית (זמרת אופרה, וחוקרת מוזיקה), והתחלתי ליהנות מחשיבה מוזיקלית כבר בראשית הקריירה שלי, כשהוצעה לי אפשרות ללמוד אצל נגנית העוגב המנוחה ג׳נין רייס, שהייתה אשת סודה וגם מורתה של זמרת הסופרנו מריה קאלאס. רייס היא שליבתה את סקרנותי לחקור את הלחנים כמדריכים לחיים. בכל שיעור, מורתי הייתה חוזרת אט אט ובהדגשה, בשילוב שתיקות מדודות: ״מה שחשוב הוא... המרווח... שבין התווים״.  העצה שלה משמשת מנטרה למרבית המלחינים, אם כי היא קיבלה אותה מלא אחר מאשר פרנסיס פולנק. אבל ממש כפי שאני לא חייבים לעסוק בבוטניקה כדי להתפעל מהאיזון והחזרות שניתן ללמוד מן היופי בטבע, איננו צריכים להיות מוזיקאים מקצוענים או מרצים לתיאוריה כדי לעסוק באמנות החשיבה המוזיקלית.

המערכת האקולוגית של המוזיקה, העשויה הרמוניות, מקצבים, הפסקות וצלילים המשתנים ללא הרף, נעה במהירות. קשה לספוג את הניגודים שבה

בעוד השפה מפעילה מספר תכונות בו זמנית, המערכת האקולוגית של המוזיקה, העשויה הרמוניות, מקצבים, הפסקות וצלילים המשתנים ללא הרף, נעה במהירות. קשה לספוג את הניגודים שבה. לכן איננו מסוגלים להאזין לאימפרוביזציות של מיילס דייוויס או לסימפוניה של פייר בולז כמוזיקת רקע – עומס המידע גדול מדי – אבל אנחנו יכולים למדוט לצלילי מוזיקת ניו–אייג׳ מינימליסטית, בלי שדעתנו תוסח. חוקר המוח והמוזיקאי דניאל לויטין מסביר זאת היטב בספרו This Is Your Brain on Music (משנת 2006). המוח שלנו נכנס לעומס יתר. יותר ממאה נוירו-כימיקלים מעורבים בתהליכי ההאזנה לגובההצלילים, למשכם, לעצמתם ולגיוון שלהם, וכפי שלויטין מסביר, המוזיקה מגרה נוירונים באזורים רבים יותר במוח מכל פעילות אחרת כמעט.

מאחר שהמוח שלנו מסנתז את כלל החוויה המוזיקלית, אנחנו צריכים ללמד את עצמנו לבודד, לברר ולנתח כל רכיב מורכב במיוחד משפת המוזיקה, בזה אחר זה. במילים אחרות, לחשוב כמו מלחינים. ״כשלומדים להלחין, לומדים להאזין״, אמר המלחין לואיס אנדריסן. אנחנו מתחילים בתמונת-מטא. בהרצאה שנתן בשנת 1939, המלחין איגור סטרווינסקי אמר: ״יש לנו חובה כלפי המוזיקה, והיא להמציא אותה״. יש לנו חובה דומה לבניית חיינו מתוך כוונה, מאחר שעומדת לרשותנו תקופת חיים מוגבלת בלבד, הנמדדת בפעימות. בשיר פופ שנמשך שלוש דקות, המלחין יכול להשתמש רק בכ-324 פעימות. אימפרוביזציה של קית׳ ג׳ארט או פוגה של באך יכולות להשפיע עלינו עמוקות כי שני המלחינים מעניקים משמעות לכל פעימה.

 

בהתנהלות היומיומית שלנו מבעד לפרספקטיבה מוזיקלית, אנחנו יכולים לבצע כיוונונים – לרכך את הקול שלנו כדי שיתאים לנימה מרגיעה של שיר ערש כשאנו מדברים עם ילדינו, או לזמן את ההמנון הפנימי שלנו כדי להשרות בקרב עמיתינו לעבודה רוח צוות

חשבו עכשיו של מצלול. בהתנהלות היומיומית שלנו מבעד לפרספקטיבה מוזיקלית, אנחנו יכולים לבצע כיוונונים – לרכך את הקול שלנו כדי שיתאים לנימה מרגיעה של שיר ערש כשאנו מדברים עם ילדינו, או לזמן את ההמנון הפנימי שלנו כדי להשרות בקרב עמיתינו לעבודה רוח צוות – ואנו לומדים להכיר לקסיקון שלם של אפשרויות: המגוון האינסופי של זמנים, קצבים, עוצמות קול ושתיקות העומדים לרשותנו כדי להתנסות בדיוק מוזיקלי.

בואו נחזור אל מדאם רייס, פולנק והשקט שבאמצע. עבור רבים, שקט הוא המרכיב שממנו חוששים יותר מכל. שקט הוא כאב ההמתנה או האות המסמן את ההיעדר והסופיות. אבל בחשיבה מוזיקלית, השתיקות מפיחות גופניות. הן יכולות לשפוע ציפייה, ולעתים קרובות גם חיוביוּת. האמנית לואיז בורז׳ואה אמרה בראיון בשנת 1983:

״שקט הוא נושא שמעניין אותי במיוחד. משך השקט, עומק השקט, האירוניה שבשקט, תזמון השקט. העוינות של השקט. הזוהר והאהבה שבשקט״.

דבריה חושפים ומעצימים את התפישה האסתטית שלנו את השקט, ודוחקים בנו לכוונן מחדש את ההפסקות במגעינו עם אחרים.

כשאנו מאזינים לדממה המשמעותית ביצירותיו של המלחין טורו טאקמיצוּ – בעיקר ליצירה התזמורתית שלנו The Dorian Horizon (משנת 1966) – אנו נתקלים ב״מא״, התפישה האסתטית היפנית העוסקת בפער, בחלל השלילי או בהפסקה שבין שני מבנים. טאקמיצו מלמד אותנו כי החלל הריק (השקט) אינו חלל ריק, אלא ישות, מלאה באנרגיה וכוונה. ביצירה הקאמרית של המלחין הגיאורגי הספיריטואליסט גיה קנצ׳לי Abii ne Viderem (משנת 1992), השקט הוא פרסונה טעונה על סף פיצוץ ומלאת חיוּת, המעידה על כוח סמכותי וחכם, מלא אושר והגותי. ההאזנה לשקט מלמדת אותנו לשים לב למה שאינו מדובר. מלחינים קוראים לזה שקט סיפי. במערכה האחרונה באופרה ״לה בוהם״ (משנת 1896), ג׳אקומו פוצ׳יני מצייר שקט בר חלוף. לרגע קצר אחד, שום קול, מנגינה או מילים, אינם נשמעים. במקומם, מצילת התוף זוכה ללטיפה אחת עדינה. כך מכריזים על מותה של מימי (ולאחר מכן עולה זעקתו המיוסרת של המאהב שלה). הרומזנוּת אומרת הרבה מאוד: כפי שכתבה סוזן סונטאג בספרה  Styles of Radical Will (משנת 1969): ״השקט נותר, בעיקר, סוג של דיבור״.

 

בין אם מדובר ברטט חולף בצליל מושהה או במבוך של צלילים כרומטיים, הדיסוננס מבלבל, מתסכל. הוא בונה מתח, מכריח אותנו לשים לב, במוזיקה, וגם בחיים

הדואליות המוצגת על ידי הצליל והשקט משקפת פילוסופיות שאנו מכירים: עקרונות הין והיינג של הקוסמולוגיה הסינית, או תיאוריות הדואליזם האוניברסלי של אפלטון. חלוקות בינאריות כאלה מלמדות אותנו איך לקבל ערכים מנוגדים בחיפוש אחר שלמות. מה שמוביל אותנו לדיסוננס, איכות שבחברות מערביות נחשבת כמקור השליליות, הקונפליקט ואי ההסכמה – להבדיל מהרמוניה, הנתפשת כגיבורה החיובית שתשיב את האיזון והקונצנזוס. אולם הדיסוננס הוא חלק מהותי במוזיקה לא פחות מההרמוניה: בין אם מדובר ברטט חולף בצליל מושהה או במבוך של צלילים כרומטיים, הדיסוננס מבלבל, מתסכל. הוא בונה מתח, מכריח אותנו לשים לב. במוזיקה, וגם בחיים: ״דיסוננס (אם תרצו לדעת) מוביל לתגליות״, כתב ויליאם קרלוס ויליאמס בשירו האפי ״פטרסון״ (שנכתב בין השנים 1946-1958).

ביופי הרב של התנועה בעת נגינת סולמות מנוגדים על הפסנתר, אפשר להתפעל מן הדיסוננס. התהליך, מבחינת מבנה וקול, הוא צנוע, אבל מוחשי: שתי ידיים נעות בכיוונים מנוגדים, עד שהן מתרחקות ככל האפשר, ואז חוזרות ומתלכדות בצליל אחד. אנחנו יכולים לציין לעצמנו את המסע הזה כמטפורה לדברים רבים״ אות לכך שאנו צריכים לבטוח בנקודת המבט השונה שלנו, לכבד את ההתנגדות שבנו ובאחרים או להבין כי הקונפליקט שלנו עם אחרים הוא בעצם תנועה מנוגדת של קולות מובחנים, שבסופו של דבר יגיעו לקונצנזוס.

סירה, דייג, מים, שקט, ברווז

השקט על המים, רוחש מכל עבר. תצלום: יוהנס פלניו.

אמנות המחשבה המוזיקלית מציעה לנו נקודת מבט והקשר כדי להרכיב את חוויותינו. היא מעניקה לצליל ולשקט את התפקידים הראשיים בדמוקרטיה, שבה ההבנה כי מקרים של דואליות כמו זה שבין מתח וקונצנזוס מסוגלים לדו קיום, היא תנאי עיקרי לחיים המוגשמים במלוא עוצמתם

המוזיקה היא מורה סוקרטית. המנגינות שלה, ומנגנוני הקריאה-תגובה שלה, ביחד עם הווריאציות והמקצבים השונים, דוחקים בנו להימנע מחשיבה לינארית ולשים לב לניואנסים. כשאנחנו מקשיבים לאימפרוביזציה, עוקבים אחר מסעו של קול בכל אחד מן הפרלודים של באך, או עוקבים אחר כלי בודד בתוך סימפוניה – האבוב בסימפוניה השלישית (משנת 1971) של ארבו פראט, או הקלרנית ברפסודיה בכחול של ג׳ורג׳ גרשווין (משנת 1924) – באמצעות טכניקת הניתוח שלנו, אנחנו יכולים להטמיע את היצירתיות הצורנית של המוזיקה בגישה שלנו לאמנות שאילת השאלות בחיים, לזקק את האופן שבו אנחנו חוקרים ולהפיק תשובות יצירתיות יותר. הסופר זוכה פרס הנובל נגיב מחפוז אמר פעם: ״אפשר לדעת אם אדם הוא חכם על פי תשובותיו. אפשר לדעת אם אדם הוא פיקח על פי שאלותיו״. המוזיקה מלמדת אותנו שהשאלות שלנו מוגבלות על ידי הסקרנות והדמיון שלנו בלבד.

אמנות המחשבה המוזיקלית מציעה לנו נקודת מבט והקשר כדי להרכיב את חוויותינו. היא מספקת לנו בסיס פילוסופי הפתוח לדיסוננס לצד הרמוניה, ומעניקה לצליל ולשקט את התפקידים הראשיים בדמוקרטיה, שבה ההבנה כי מקרים של דואליות כמו זה שבין מתח וקונצנזוס מסוגלים לדו קיום, היא תנאי עיקרי לחיים המוגשמים במלוא עוצמתם. אם נלמד להכיל את הצלילים הבלתי מוסברים של הרגע ההיסטורי שלנו, ניפתח נתיב בלתי צפוי של חקר העצמי, ונתרום לשאלה ולהגדרה מחדש של החברה שאנחנו יוצרים. האמנות הזו הולכת בנתיב ההוליסטי שאותו חורשים מלחינים המבקשים לגבש את המגוון הרחב של יכולותיהם הצליליות. למלחינים יש יתרון אחד. הם שולטים בסיום.

קסניה האנוסיאק (Xenia Hanusiak) היא מבקרת תרבות ומסאית. רשימותיה התפרסמו בין השאר ב- Financial Times, Music & Literatureובניו יורק טיימס. כזמרת סופרנו, מחזאית ואוצרת אמנות היא לקחה חלק בפסטיבלים ובהם National Sawdust, BAM, ופסטיבל המוזיקה של בייג׳ין.

AEON Magazine. Published on Alaxon by special permission. For more articles by AEON, follow us on Twitter.

תורגם במיוחד לאלכסון על ידי דפנה לוי

תמונה ראשית: יודע דבר או שניים. תצלום: אלכסנדר סן-לואי, unsplash.com

Photo by Alexandre St-Louis on Unsplash

מחשבה זו התפרסמה באלכסון ב על־ידי קסניה האנוסיאק, AEON.


תגובות פייסבוק