הרווארד יוצאת לבדוק לאן נושבת הרוח

מה תעשה האנושות עם דעיכתם של מדעי הרוח? בין אם שאלה זו נשאלת במשיכת כתף אדישה או בהזדעקות ודאגה לתחומי ידע בסכנת הכחדה, הרוב מסכימים כי מדעי הרוח בצרות, אם לשפוט לפי מגמת העשורים האחרונים. קיצוצי תקציב בישראל, צניחת שיעור בוגרי התארים הראשונים (כ- 7.5%, כיום), מיעוט תלמידי תואר-שני הבוחרים במסלול מחקרי (כשליש בלבד)- כל אלה ועוד מטילים צל על עתידם של תחומים כספרות, בלשנות, למודי דתות, מוסיקולוגיה ועוד.

עלו כמובן הסברים שונים והופנו גם אצבעות מאשימות (התנערות מכוונת של המדינה יחסית לתמיכה לה זוכות אוניברסיטאות באירופה וארה"ב, אופייה התועלתני והחומרני של התרבות הישראלית ועוד). אך בעשור האחרון מתקיים דיון רציני ומעמיק כיצד להפיח רוח במפרשי הפקולטות. פורומים רבים, דוחות ושלל המלצות העלו על סדר היום הצעות שונות ויצירתיות: השקעה ביחסי ציבור טובים יותר, הקמת קרנות חדשות עם מלגות לחוקרים ומצטיינים, חיוב סטודנטים מתחומים אחרים ללמוד קורס העשרה במדעי הרוח, פיתוי מרצים מוכשרים לחזור מחו"ל, שילוב כוחות בין אוניברסיטאות כדי להחיות תחומים שהתייבשו (כמו לימודי אפריקה). לאחרונה נדמה שהעיסוק הקדחתני בהצלת מדעי הרוח מעייף אפילו את העוסקים במלאכה עצמם. שניים מתוך שלושת הדוברים בפורום להשכלה גבוהה שהוקדש לנושא באפריל והתקיים באוניברסיטת תל-אביב, למשל, טענו כי כלל אין משבר ובאמת שאין שום סיבה לדאגה.

אך מגמת התרוקנות הכיתות במדעי הרוח היא בעיה עולמית, בעיה לה נדרשו לאחרונה חוקרים בהרווארד. לפני כשבוע, הגישו 40 חברי הוועדה את הדוח המקיף שהוכן במשך 18 החודשים האחרונים, המנסה למפות את העתיד ומעלה הצעות לפתרון "דלדולה של הרוח באמריקה". האצבע המאשימה העיקרית שהרווארד מפנה, היא כלפי עצמה ואופיין של תכניות הלימודים.

מצבה של הרווארד – צניחה מ- 36% ל- 20% של בוגרי תואר ראשון במדעי הרוח בשישים השנה האחרונות – הוא מצב טוב יחסית לאוניברסיטאות אחרות בארה"ב (שם שיעור הבוגרים עומד על 7.6%, בדומה לישראל). ובכל זאת, הדאגה היא מעצם המגמה העקבית ומהעובדה כי 57% מהסטודנטים במדעי הרוח עוברים לפקולטות אחרות לפני שהם מסיימים את התואר הראשון. החוקרים מעלים שתי נקודות מעניינות במיוחד: ראשית, מתברר כי הזרמת כספים והגדלת תקציבים, בהרווארד ובאוניברסיטאות מובילות אחרות, כמעט ולא הצליחו במהלך השנים להשפיע על מגמות אלה. הנקודה השניה, היא כי בסקרי שביעות רצון מתברר כי בוגרי מדעי הרוח שבעי רצון יותר מבוגרי רוב הפקולטות האחרות. בכך ראתה הוועדה תקווה והזדמנות.

בניסיון לחשוב מה ניתן לעשות כדי למשוך סטודנטים, חזרו חברי הוועדה לשאלות הגדולות של מדעי הרוח, השאלות הגדולות של האנושות על משמעות, דמיון, אהבה, ספק, אמנות וכו'- אלה השאלות המעניינות סטודנטים המגיעים למדעי הרוח והן אלה שצריכות להנחות את תכניות הלימודים. החוקרים הציעו, כי ייתכן שרמת הספציפיות הגבוהה והאוריינטציה המחקרית הן פחות רלוונטיות בתחילת הלימודים. ומכאן, הועלו שני רעיונות אופרטיביים מרכזיים לשינוי הלימודים: ראשית, יש לארגן מחדש את הקורסים בשנת הלימודים הראשונה תחת שלוש מסגרות נושאיות: אמנות ההקשבה, אמנות הקריאה, ואמנות הראיה. קורסים אלה מיועדים לערוך לסטודנטים היכרות עם ההיסטוריות, הגישות הביקורתיות והבעיות הבסיסיות בתרבות, והם יעשו זאת באמצעות שילוב בין טקסטים מרכזיים, מוסיקה, תמונות וחפצים. בהמשך ישיר, הרעיון השני הוא להעביר קורסים אלה בראיה אינטר-דיסציפלינרית: "על המרצים ללמד גם מעבר לתחום המידי של מומחיותם ואף מעבר לדיסציפלינה המוגדרת של החוג שלהם".

ההגנה על מקומם של מדעי הרוח אינה תופעה חדשה וגם עמנואל קאנט לפני כמאתיים חמישים שנה ניסה להסביר מדוע הם חיוניים למדינה. בשלושת העשורים האחרונים מתחמם שוב הוויכוח על נחיצותם ומהותם של מדעי הרוח וחוקרים והוגים יוצאים להגן על מה שנראה להם מובן מאליו בתרבות האנושית. מעבר לטענה כי לא כל הדברים המשמעותיים בעולם צריכים להיות פרקטיים (אהבה, למשל, או יופי, שאינם שימושיים במובן הישיר) עולות גם טענות כבדות משקל אחרות. בספרה "Not for Profit" הפילוסופית מרתה נוסבאום מסבירה מדוע מדעי הרוח הם נשמת אפה של הדמוקרטיה והחשיבה הביקורתית באופן כללי. המוזיקולוגית רות הכהן-פינצ'ובר טוענת כי בעצם כל חקירה עמוקה של פעולה אנושית ותהליכי שינוי בחברה (מבנים פוליטיים, שיטות כלכליות, צורות אמנות...), היא חקירה שמצריכה שני אופני חשיבה המתפתחים במדעי הרוח: חשיבה מטאפורית וסימבולית מצד אחד, וחשיבה היסטורית-תרבותית מצד שני. מדעי הרוח עשויים אף לסייע בבניית פרדיגמות במדעים המעשיים, למשל בשיתוף פעולה בין מוזיקולוגים לבין חוקרי מוח הרואים במוסיקה כלי יעיל לחקר רגשות, בשל הניואנסים הדקים והרגישות הגבוהה שמוסיקה מסוגלת לעורר.

אך מניסוח מטרות הדוח של הרווארד, הציפיות מסטודנטים בתחילת דרכם במדעי הרוח נדמות צנועות הרבה יותר: פיתוח הרגלי חשיבה ביקורתית, חידוד רעיונות והיכולת לנמקם ולנסחם באופן בהיר ומושך, ובאופן כללי צבירת כלים מחשבתיים בהתמודדות עם בעיות מורכבות. מבלי להתפשר על סטנדרטים ועל דרישות פדגוגיות, הרחבת הספקטרום הדיסציפלינארי עשויה להשיב למדעי הרוח את כוח משיכתם וללכוד בו את הסטודנטים.

מקורותהדוח של הרווארד עתיד מדעי הרוח: The Teaching of the Arts and Humanities at Harvard College- Mapping the Future.כתבה על הדוח במגזין הרווארדהדוח הישראלי המקיף האחרון שראה אור (נובמבר 2011): מהלך לאומי לקידום לימודי מדעי הרוח בחברה הישראלית.ספרה של מרתה נוסבאום: Not for Profit: Why Democracy Needs the Humanities