פרויקט המחילה התוקף ישב בשולחן מולי

ג'ף תומפסון גדל בקובנטרי, בשכונה של מעמד הפועלים. בגיל 12 התעלל בו מבוגר שהוא בטח בו. התקרית ניפצה את הערכתו העצמית והובילו לעשור של אלימות. תומפסון הצליח להפוך למדריך אומנויות לחימה ומורה וחיבר 34 ספרים. הסרט הקצר  Romans 12:20 מספר את סיפורו של ג'ף, המחזה האוטוביוגרפי שלו Fragile ("שברירי") בוחן את הסיבה והתוצאה של הטראומה בפרטי פרטים. מידע נוסף על אודותיו ניתן למצוא באתר שלו.

 

אמי המקסימה אמרה תמיד שירשתי את עצביה הרופפים. הייתי, כמובן, ילד רגיש, ומגיל צעיר חוויתי דיכאונות. המפגש הראשון שלי עם הדיכאון התרחש כשהתחלתי את הלימודים בחטיבת הביניים. המעבר המם אותי וחשתי איום בלתי פוסק. בניסיון לגייס אומץ התחלתי להתאמן באומנויות לחימה.

המדריך שלי לאומנויות לחימה היה גבר כריזמטי, שלקח אותי תחת חסותו. הערצתי אותו ואחרי תקופה קצרה של טיפוח והכנה זדוניים, הוא ביקש ממני ומעוד מספר ילדים להישאר לישון במועדון, כדי לעזור לו לתקן את מזרוני האייקידו. באותו לילה התעוררתי וחשתי יד מונחת על רגלי העירומה. הניצול המיני שחוויתי לא היה קיצוני, לא נאנסתי, אבל עוצמת הבגידה התבררה כקטסטרופלית. רוב אירועי הלילה ההוא אבדו בזיכרוני, אבל אני זוכר שהתעוררתי למחרת בבוקר, וידעתי שהילדות שלי תמה.

ביקרתי את המקום במחשבותיי פעמים רבות, אבל השעות האלה עדיין אלומות בעיניי. אני זוכר רק שהתעוררתי למחרת בבוקר וחשתי דיכאון אפל ועמוק ממלא את החזה שלי. במשך זמן רב לא סיפרתי לאיש – במיוחד לא לאמא שלי. היא תמיד הזהיר אותנו שלעולם לא נגרום לה בושות, ואני הייתי נחוש כל כולי שלא לגרום לה כאב.

המתעלל הזה לימד אותי במעשיו, שלא ניתן לבטוח באיש, אפילו לא במי שאוהב אותך. זה, כמובן, השפיע השפעה מכרעת על נפשי, שטרם התגבשה סופית. בגיל 12, די בתקרית שמסיטה אותך הצדה ולו במעט, כדי שבגיל 30 תמצא את עצמך לגמרי בשוליים. בגיל 14 נישקתי נערה בשדה, ופניה התעוותו ונראו לי כמו פניו של האיש ההוא. בגיל 15 (וגם במהלך שנים רבות לאחר מכן) היו לו פנטזיות בלתי נשלטות ולא רצוניות על אירוע התקיפה. זה עורר בי אשמה רבה ובושה. רק לאחר שנים רבות, אחרי שלמדתי פסיכולוגיה, הבנתי שכך ניסה המוח שלי לשלוט בפחדים שלי, על ידי שחזור בדמיון של התקיפה כחוויה נעימה. כאדם בוגר, פיתחתי קינאה פסיכוטית, ודמיינתי שכל בחורה שאתה יצאתי בוגדת בי.

בגיל 28 עבדתי כשומר סף במועדון לילה, בניסיון להתקשח קצת. היה בתוכי המון זעם והפניתי אותו בטעות כלפי כל מי שחלף בדרכי. רק אחרי עשור של אלימות קיצונית הבנתי שיצאתי משליטה. כשכמעט הרגתי מישהו במגרש חניה, בקטטה של אחרי משחק כדורגל, הבנתי שהגיע הזמן לעזוב. כתבתי ספר על כל מה שקרה לי, עזבתי את העבודה במועדון והחלטתי לחדול מאלימות.

בתקופה האלימה של חיי, חשבתי שמחילה היא אות לחולשה ושלסלוח זה לאפשר לאנשים לחמוק מעונש. הדבר השתנה כשהתחלתי ללמד את תלמידי אומנויות הלחימה שלי כיצד לסלוח. הבנתי את הסליחה מבחינה אינטלקטואלית, כמובן, אבל לא הבנתי אותה באופן מעשי עד שיום אחד, כשישבתי בבית קפה, ראיתי את האיש שתקף אותי יושב בשולחן מולי. לחלקיק שנייה חזרתי להיות ילד בן 12, ורעדתי מפחד.

אבל אז ניגשתי אליו. הצגתי את עצמי וסיפרתי לו מה הוא עשה לי כילד ואיך זה השפיע עליי. הוא היה איש גדול, והוא ניסה לקום כדי למחות. הושטתי את ידי והוריתי לו לשבת. הוא ציית מיד. אמרתי לו שלמרות מה שהוא עשה, אני מתכוון לסלוח לו. אמרתי לו את זה שוב. הוא נראה שבור לגמרי. הסליחה שלי, היא שריסקה אותו. כשעמדתי לצאת משם, הוא הושיט את ידו. היססתי. רציתי להיות חופשי מזכר האיש הזה, וידעתי שהדרך היחידה להשתחרר היא לסלוח לו כראוי. לכן לחצתי את ידו הרועדת. כשיצאתי מהקפה, הרגשתי שאני האיש החזק בעולם. לקחתי ממנו בחזרה את כל כוחי.

שנים לאחר מכן, שמעתי שהוא התאבד. חטאי העבר חזרו לרדוף אותו. המשטרה סוף סוף עלתה על עקבותיו, אחרי שלושים שנה. לא חגגתי. הרגשתי רק עצב. אי אפשר להצדיק את פשעיו המחרידים, אבל חשתי כלפיו חמלה רבה. היה לו פוטנציאל, והוא בזבז את חייו.

הבנתי שאם מישהו התעלל בי לפני עשרים שנה ואני לא סולח לו, הוא ממשיך להתעלל בי גם היום. למעשה, מישהו כזה אוחז בי במקום. הסליחה מעניקה כוח לא רק בהווה אלא גם בעתיד, היא אינה מניחה לעבר להמשיך לפגוע בך. היא ממש מאפשרת לך לפוגג את הטראומה של העבר.

אחרי פרשת ג'ימי סאביל, אנשים הפכו חשדנים – ובצדק – ואפילו הפגינו כעס אם ניסית לדבר אתם על סליחה בהקשר לפדופילים. האם באמת סלחתי לאיש שתקף אותי, או שרק נתתי לו לחמוק מעונש, ובכך השלמתי, באופן עקיף, עם מעשיו ואפשרתי לו להמשיך להתעלל באחרים? אלה שאלות לא נדיבות, שמובלע בהם שיפוט נחרץ. זהו הסכנה בנאיביות ובתחושת של הצופה מהצד שלכאורה יודע הכול, ויש בעיניו רק שתי אפשרויות בכל הקשור לתקיפה מינית: הבאת התוקף למשפט או נקמה אלימה. סליחה אפילו לא כלולה בלקסיקון. אנשים נוטים להתעלם מעוצמתה. אם ניסית ומערכת המשפט אכזבה אותך ותאוות הנקם הופכת אותך למפלצת, מה נותר לך? סליחה היא עניין פרגמטי. היא מציעה תגמול אמיתי ומתמשך.

 

© The Forgiveness Project

״פרויקט המחילה״ הוא ארגון עטור פרסים ללא מטרות רווח שאוסף סיפורים אמיתיים על סליחה ומחילה כדי לעודד הבנה והתבוננות ולאפשר לאנשים להשלים עם כאב ולהתגבר על טראומות בחייהם.

תורגם במיוחד לאלכסון על ידי דפנה לוי

תצלום ראשי: © Steve Ullathorne, The Forgıveness Project

 

מחשבה זו התפרסמה באלכסון ב על־ידי The Forgivness Project.


תגובות פייסבוק