חוכמת העצים

עצים הם יצורים חיים, אבל הם שונים מאיתנו מאוד. רק אם נבין זאת, נוכל ללמוד מהם על עצמנו ועל החיים
X זמן קריאה משוער: 6 דקות

באמצע המהפכות הפוליטיות והחבריות העצומות שהתחוללו השנה, העיירה בסקינג רידג', ניו ג'רזי, מצאה זמן להתאבל בשקט. אחד העצים המפורסמים ביותר בחוף המזרחי של ארצות הברית, אלון לבן עצום בן מאות שנים, שפרש את ענפיו המתפתלים מעל בית הקברות שליד הכנסייה הפרסביטריאנית של העיירה, עמד למות. באוקטובר, הוכרז מותו של העץ. חודש לאחר מכן, תושבים נסערים קיימו טקס זיכרון.

אפשר להבין כיצד מתאבלים על עץ כאילו היה אדם, וזה אפילו טבעי. אחרי הכול, ישנם מובנים שבהם עצים הם ממש כמונו. נדמה שאנחנו חולקים את הצורה הבסיסית של גופנו, עם המבנים העבים המעניקים לנו יציבות על הקרקע ואיברים דקים יותר המשתרגים למרחב. האקולוג פיטר ווהלֶבֶּן (Wohlleben) כתב אפילו בחיבורו The Hidden Life of Trees, משנת 2016 – ששאב השראה ממחקרים אחרונים על תקשורת בין צמחים ועל שיתוף בחומרי מזון באמצעות רשתות שורשים תת קרקעיות – על עצים כחלק מרשתות משפחתיות וחברתיות. מאפיינים עציים כאלה מופיעים גם במיתולוגיה, החל בדפנה (שהפיכתה לצמח סייעה לה להימלט מפני אפולו) וכלה באנטים ("עצנים") ב"שר הטבעות".

עץ אלון, בסקינג רידג'

עץ האלון בן 600 שנה, בסקינג רידג', ניו ג'רזי, יוני 2016. תצלום: Ekem, ויקיפדיה

 

עצים אכן דומים לנו במובנים רבים אבל הם לא מזדקנים כמונו ולא מתים כמונו

אבל כשאנחנו מייחסים לעץ תכונות שלנו, עלינו להבין שאנחנו מטעים את עצמנו. אנחנו רואים את העץ אבל לא כעץ, אלא, באופן עקרוני, כאדם. חוקר הטבע הנודע ג'ון מיור נזף בבני תקופתנו משום שהניחו שעצים "מקוננים בשל כליאת שורשיהם באדמה". בכ-13 עשורים שחלפו מאז נכתבו המילים הללו, לא חסרו דוגמאות להאנשה של עצים, אבל זו לא סייעה להבנה עמוקה יותר של עצים אמיתיים. להפך, אנחנו מנענו מעצמנו לראות את המציאות לעומק, בראייה יותר שיכלה לסייע לנו להעריך טוב יותר את מקומנו שלנו בטבע.

עצים אכן דומים לנו במובנים רבים: הם צומחים, הם נושמים, יש להם חילוף חומרים, הם מעבירים את החומר הגנטי שלהם באמצעות די אן איי. אבל במובנים רבים לא פחות הם שונים מאיתנו. הם אינם מסוגלים לנוע מהמקום שבו הם מכים שורשים, והם צריכים להשיג את כל הדרוש למחייתם, בהתחשב במגבלה זו. הם מייצרים את המזון שלהם בעצמם מאור שמש, פחמן דו חמצני ומים. הם מגיבים לסביבה שלהם בקצב איטי בהרבה. והכי חשוב, בעיניי, הם לא מזדקנים כמונו ולא מתים כמונו.

כל עץ ישן משיר חלקים מעצמו במהלך השנים. האלון של בסקינג רידג', למשל, איבד איברים וחלק מהפנימיות שלו, ובסופו של דבר לא קרס – הודות לתומכות של בטון וכבלים. למרות זאת, מדי שנה, הוא יצר בעליו סוכר ושתה מים מן האדמה. בספרו Wild Trees (2007) מתאר ריצ'ארד פרסטון (Preston) עצי סקויה בקליפורניה שהצמרת שלהם נשברה לפני מאות שנים אולי. למרות זאת, העצים הללו ממשיכים לחיות, ובין ענפיהם בגובה של למעלה ממאה מטרים, מתקיימת מערכת אקולוגית שלמה.

ככל שהם מזדקנים, כך הם משתפרים בתפקודם כעצים

עבור בני האדם, ההזדקנות מובילה תמיד גם לירידה בתפקוד ובסופו של דבר למוות. כשאנחנו מאבדים איבר, זהו אובדן משמעותי מאוד. במקרה הנורא שבו אנחנו מאבדים את הראש, המשחק נגמר. אצל העצים מתרחש כמעט ההפך המוחלט: ככל שהם מזדקנים, כך הם משתפרים בתפקודם כעצים. הקצב שבו הם מנצלים את החמצן גובר מדי שנה, ובאותה מידה גדלה כמות החיים שבה הם מסוגלים לתמוך. מדענים אינם מכירים כל סיבה מהותית שבגללה העצים חייבים בסופו של דבר למות, ולעתים קרובות מצליח נצר זהה מבחינה גנטית לגדול במקום שבו ניצב בעבר עץ בוגר. אין כל מקבילה להתחדשות כזו בעולם האנושי.

אפילו כשעץ מת, הוא ממשיך להעניק חיים. בתחילה הוא מזין חרקים שנוברים בעץ שלו וציפורים שאוכלות אותם. בסופו של דבר הוא צונח, נרקב והופך למצע שבו צומחים עצים וצמחים חדשים, והופך לתלולית שאת זהותה המקורית מסוגל לגלות רק צופה מנוסה מאוד. "עץ מעביר את מחצית מחייו כעץ חי ואז הוא חי חיים נוספים כבול עץ מרקיב", כך תאר זאת באוזניי האקולוג דון וולר (Waller) מאוניברסיטת ויסקונסין-מדיסון. במילים אחרות, כל עוד אתם ביער, אין צורך להתאבל על עץ שנפל.

כשאדם אהוב הולך לעולמו, אנחנו מתאבלים משום שאנחנו מבינים שבקרב 7.4 מיליארד האנשים החיים כיום, או מבין כל מי שיוולדו בעתיד, האדם שאהבנו הוא יחיד ומיוחד. אין אדם אחד שיישא בדיוק את הגנים והאפיגנום הללו, ויותר מזה, לאיש לא תהיה תערובת תכונות האישיות הייחודיות, האינטליגנציה והכישרונות הזו בדיוק. אבל כשאנו משליכים ייחודיות אישית כזו על עצים אנחנו מסתכנים בגלישה לדמיונות שטותיים. עצים הופכים למיוחדים אך ורק כשההקשר האקולוגי שלהם מוסר – כשהם לא מממשים לגמרי את מהותם הטבעית.

מה שהפך את האלון של בסקינג רידג' לסלבריטאי היו גילו, הצורה שלו והנגיעה שלו בהיסטוריה האנושית. האדמה שסביבו נוכשה על ידי המתיישבים הלבנים בארה"ב, מה שאפשר לעץ לצמוח לרוחב במקום לגובה ולפתח תצורת ענפים מעוקלים דמוית מדוזה, שהפכה אותו קל לזיהוי בתמונות אפילו כאלה שלא נראו בהם מאפיינים בולטים אחרים של המקום. הוא ניצב ליד כנסייה שהוקמה בשנת 1717, ושימש מקום שבו הושמעו דרשות במהלך ההתעוררות הפרוטסטנטית הגדולה, הוא העניק צל לג'ורג' וושינגטון ולמרקיז דה לאפייט ביחד עם חייליהם, ובסופו של דבר הפך לסמלה של העיירה.

ועם זאת, מנקודת מבט אקולוגית, לאלון של בסקינג רידג' היו חיים עלובים למדי. הוא בוודאי עשה חלק מהדברים הפשוטים שעצים נוהגים לעשות, כמו לייצר זרעים ולהעניק מחסה לציפורים ויונקים, אבל הוא יכול היה לחלוק חומרי מזון עם עצים אחרים, מתחת לקרקע. מאחר שהיה מוקף במבנים מעשי-אדם שצריך היה להגן עליהם מענפים נופלים, גם לא ניתנה לו האפשרות לחיים שניים. במקום זאת, הוא ייחטב ויסולק, ולעולם לא יזין את הדור הבא.

למושג האנושי של האינדיבידואליזם, המקושר בצורה עזה כל כך לאלון של בסקינג רידג', ישנה משמעות דלה בהרבה בביתו האמיתי של העץ. עצים בחורש מן השורה חיים בדרך כלל בין מאות או אלפי בני אותו מין. הם אולי שונים מהם מעט מבחינה גנטית, אבל תפקודם זהה. מטע של כמעט 50 אלף עצי צפצפה ביוטה חולק כנראה מערכת שורשים יחידה, ומוגדר כמושבה יחידה, בת עשרות ואולי אלפי שנים ואולי אפילו עתיקה יותר. אובדן כל אחד מעצי הצפצפה הללו היא טריוויאלית, כמו קיצוץ של ציפורן.

כבני מין שמקווה לחיות בשגשוג גם בעתיד, כדאי לנו אולי ללמוד מההצלחה האקולוגית שנחלו העצים כשבחרו את החיים הקהילתיים במקום האישיים. למרות ברוא יערות מקיף שהתרחש בארה"ב באמצע המאה העשרים, מעטים בלבד מבין מאות זני העצים הטבעיים שם אבדו מן הטבע. בעולם כולו, יערות עדיין מכסים 30 אחוזים מאדמות כדור הארץ. כשחווה או חלקת גידול ננטשת, מלבד במקומות שבהם הקור או היובש קיצוניים, העצים חוזרים לצמוח – ובמהירות. אם אי פעם נגרום לכדור הארץ להיות מקום שלא נוכל יותר לחיות– בגלל התחממות כדור הארץ, מלחמה גרעינית או כל דרך אחרת – העצים עדיין יהיו כאן.

אז תרגישו חופשיים להתאבל על האלון של בסקינג רידג', או על כל עץ אהוב אחר, כאובדן – אובדן של צל, של סמל, של דבר מה המסמל כוח ועמידות, או פשוט של יופי. אבל אל תתאבלו על אובדן החיים. מבחינת האלון של בסקינג רידג' אין לזה שום משמעות.

 

אם הגעת עד לכאן....

...יש לנו בקשה קטנה. קוראים רבים נהנים מהתכנים האיכותיים ש'אלכסון' מציע ללא כל תמורה. הפקת כתב העת ברמה כזאת כרוכה בהשקעה רבה של עבודה וכסף: עריכה, תרגום ורכישת זכויות פרסום בחו'ל. אם הערכים והרעיונות ש'אלכסון' מקדם קרובים לליבך ואם יש בך הערכה לעבודתנו אנו מבקשים את תמיכתך כדי להבטיח את הקיימות ארוכת הטווח של כתב העת.

לתמוך באלכסון

גבריאל פופקין (Popkin) הוא כתב עצמאי בנושאי מדע ואיכות הסביבה. כתבותיו מתפרסמות בניו יורק טיימס, נייצ'ר, סייאנס, הוושינגטון פוסט, קוונטה, דיסקבר, סלייט וכתבי עת רבים נוספים. הוא מתגורר במאונט ריינר, מרילנד.

AEON Magazine. Published on Alaxon by special permission. For more articles by AEON, follow us on Twitter.

תורגם במיוחד לאלכסון על ידי דפנה לוי

תמונה ראשית: "בשורת סתיו": בלוט של עץ אלון. תצלום: ריקרדו גומס אנחל, unsplash.com

Photo by Ricardo Gomez Angel on Unsplash

מחשבה זו התפרסמה באלכסון ב על־ידי גבריאל פופקין, AEON.


תגובות פייסבוק

2 תגובות על חוכמת העצים

02
נינה

ומה אנו מקבלים מן העצים
ושתדעו הם מתבוננים בבני אנוש ותוהים
תובנה ורגישות אנושית
צל והצללה
מרגוע ושלווה (תראו לי מישהו שלא רוצה לחבק עץ..)
ועלים וענפים ופירות וגזעים
הכל יש בו בעץ
לו הייתי עץ לקצת זמן