שקרים מהחיים חלום צנוע

מפגשים מהסוג המחליא
X זמן קריאה משוער: 5 דקות

יש לי חלום צנוע: להיות בנזונה. מניאק, חרא של בנאדם. אחד שעוקף בתור וצועק על מלצריות ולא עושה טובות, גם לא לחברים. טיפוס כזה שלא עוזר לאף אחד לעבור דירה, או להזיז ספה, לא מפרגן ובא להופעה, לא אומר מילה טובה. אל תבינו לא נכון, אני לא טלית שכולה תכלת; את כל הדברים המגעילים האלה כבר עשיתי. לפעמים גם אני פוגע, דורס ורומס, אבל מהר מאוד אני מרגיש רע ובפה עולה לי טעם מר, לא כמו של בירה קרה ומרווה, אלא כמו של תרופה מחמיצת-פנים מהילדות. את הטעם הזה אני רוצה לסלק מהתפריט, לצלות את המצפון שלי עד שיהפוך לגוש מפויח ובלתי לעיס. ואת כל הזמן שאני משקיע במחשבות מיוסרות, אם כן העלבתי או לא העלבתי, אוכל להשקיע בטיפוח עצמי. כשאהיה בנזונה, החיים יהיו מתוקים מתמיד.

במשך זמן רב בעבעה בי התשוקה הזו על אש קטנה. אולי חששתי לגלות מה יקרה אם אגדיל את הלהבות. ואולי כלל לא הייתי מסוגל לנקוט את הצעד הזה באופן יזום ומודע. הרי זה התחיל כשעשוע. אני עומד מול המראה ואומר לבבואה שמולי את מה שחלמתי לומר לקופאית בשופרסל רבע שעה לפני כן: "לא מעניין אותי שהבת שלך התקשרה בוכה, סגרי את הטלפון ותעשי את העבודה שלך כדי שאני אוכל לעוף מהמקום הזה עם כל הלקוחות המדכאים האלה והפריכיות היבשות שלהם". ההרגשה טובה, טבעית כמעט.

רוברט-פאקינג-דה-נירו. הפוטנציאל ברור ומרתק, ואני ממשיך להתנסות כי יש מגוון של משפטים ונוסחאות לחקור ולשכלל: "סתום את הפה שלך, מה אתה מתערב?!"; "מי שאל אותך?"; "לא, זה לא היה התור שלך, ואת יודעת את זה טוב מאוד, גברת, אז את השקרים שלך את יכולה לדחוף לתחת"; וכיוצא באלה. כך הופך תרגיל קטן לשבוע שלם של אימונים קשוחים, וביום שישי בערב אני מרגיש שהגיע הזמן, כי את תקרת הזכוכית של האדיבות אי אפשר לנפץ על יבש. בבת אחת, בתנועה אחת, אני ניתק מהמראה, מתלבש במיטב מחלצותיי ומסתער אל חדר המדרגות בידיעה מלאה שאני עומד לנהוג בעולם כבשלי ולחולל סוג חדש של אינטראקציה עם כל הטיפוסים היהירים והעלובים של העיר הזאת. אני מדלג במדרגות, שלוש בכל פעם, ויודע בדיוק איפה להתחיל, בבר השכונתי, שם המלצרים חושבים שאני טיפוס עדין ומנומס שיחכה בשקט בשעה שהם מבכרים לקוחות קולניים יותר. ובעודי צולח את הקומות במהירות ובקלילות אני כבר מרגיש איך החזה שלי מתנפח ואני הולך ותופס נפח גדול יותר בעולם. אני שקוע כל כך במחשבות מפוארות שאני כמעט מצליח להתעלם מקריאתה של הנערה העומדת בדלת הפתוחה של דירה מספר שתיים.

"הי, חכה רגע", היא קוראת לעברי, ואני מרים את היד כדי לסמן לה ללא התנצלות שאין לי פנאי, אני בדרכי לכבוש את העולם, וכל שנייה שאתעכב פה היא בזבוז משווע של זמן. אני חולף על פני הדירה ועומד לרדת בגרם המדרגות האחרון, אך אז עושה טעות מרה ומגניב מבט לאחור. הנערה עומדת לצד סבתה, הקשישה הכפופה והמבולבלת של הבניין. אני כמעט שואל: "הכול בסדר?", אבל בשבוע האחרון למדתי שאמפתיה היא כניעה, וכניעה היא ההפך מניצחון, וניצחון הוא המטרה, ולכן הפה שלי נשאר סגור ופניי חתומות ואלמלא היו רגליי נשארות נטועות במקומן סביר להניח שכבר הייתי המלך של גוש דן, או לפחות הדוכס של הצפון הישן. שבריר שנייה של היסוס טומן בחובו אסון.

"אני חייבת לקפוץ לסופר פארם להביא דברים לסבתא שלי, יש מצב שתישאר איתה כמה דקות?".

"כמה דקות?" אני שואל באינטונציה מוזרה, כמו אדם המנסה לחזור על משפט בשפה זרה.

"כן, ממש חצי שנייה", היא עונה, ופתאום אני מתרתח, כי להטוטים כאלה, ניסיונות תחמניים להפיל אותי בפח ולנצל את טוב לבי, הם בדיוק הדבר שמפניו חיסנתי את עצמי במסכת האימונים המפרכת שזה עתה השלמתי.

"חצי שנייה, מה?" אני מטיח בה.

"כן, גג עשר דקות, מבטיחה".

“לא הבנתי", אני מיתמם, וחיוך דק עולה על שפתיי, כי אני מבין שהיא עשתה טעות מרה ונפלה בעצמה בבור שכרתה לי, "חצי שנייה או עשר דקות? אם תחליטי אני אוכל לקבל החלטה מושכלת".

הנערה בוהה בי ללא מילה. בית הספר לא הכין אותה לעימותים מהסוג הזה. בחיים האמתיים אנשים לא ישתטחו על הרצפה וייתנו לך לדרוך עליהם, בובה. את לא מרכז העולם.

"נו?" אני שואל ומושך את התנועה, כי אין טעם למהר לצאת לרחוב אם הטרנספורמציה יכולה להתחיל ממש כאן במגרש הביתי. הגורל לצדי, והוא זימן לי הזדמנות פז לתדלק עוד לפני שהמסיבה האמיתית מתחילה. הנכדה התחמנית מחשבת משהו בראש ומתחילה לומר, "אהמ, נדמה לי שחמש דקות, תלוי אם…" אבל היא לא מספיקה לסיים את המשפט, כי כל הרשעות שהצטברה בי לאורך שנים ארוכות, רשעות שמנעתי מעצמי באצילות נפש אדירה, מתפרצת החוצה ללא רחם.

"את יודעת משהו? כל החיים טיפוסים שפלים כמוך מסתכלים עליי וחושבים לעצמם, 'הופה, הנה טרף קל, כאן אפשר לעשות קופה'. אבל נמאס לי לשתף פעולה עם הסיפור הזה. את חושבת שהפרצופים המסכנים שלכן עושים עליי רושם? את חושבת שאני אעשה 'פאוז' על החיים בגלל איזו ילדה שאני בכלל לא מכיר? אני בדרך לעשות דברים חשובים לא פחות מהבריאות של סבתא שלך. לא אכפת לי מהסופר פארם, ולא אכפת לי משום דבר. מצדי אתן שתיכן יכולות לחכות לי בקבר".

הדממה שהשתלטה לרגע על חדר המדרגות מתנפצת כשהקשישה מועדת בפתאומיות. "סבתא!", קוראת הנכדה ותומכת בה. וסבתהּ, שכאילו שואבת מרץ מהידיים הצעירות, מתיישרת כמו בובת ראווה שקמה לתחייה ומסתערת לעברי במכות נמרצות. "חצוף אחד!", היא צועקת, "איך אתה מדבר! אתה חצוף, אתה חצוף!".

נכדתה מנסה לאחוז בה ולהרגיע אותה בזמן שאני מרים את ידיי כדי להתגונן מפני מתקפת הזעם.

"סבתא, די!".

באותה פתאומיות שבה ניעורה הקשישה היא קוראת בכאב ואוחזת בגבה כאילו ספגה מהלומה כבדה, ואני מנצל את ההזדמנות כדי לברוח, להימלט מזירת הפשע. אני טס למטה, פורץ אל הרחוב וממשיך לרוץ במשך דקה או שתיים עד שאני עוצר בהתנשפות וקורס למדרכה כמו סופלה שצנח. בחילה נוראית אוחזת בי ואני מתקפל לתוך עצמי ועושה מאמיצים כבירים לא להקיא את הנשמה. זוג חתולים זחוחי הבעה מציצים מתוך פח זבל סמוך ובוהים בי בעניין. נבלות.

"אתה בסדר?", פונה אליי קול מהוסס, וכשאני מרים את המבט אני רואה זוג צעיר בטרנינגים עם שקיות זבל ביד. "להביא לך מים?" שואל הבחור. כנראה נראיתי חיוור. הוא מושיט יד כדי לעזור לי לקום, ואני ממלמל ששנים לא הקאתי ואני לא מתכוון להתחיל עכשיו, והוא ובת זוגו צוחקים צחוק חם שאני לא מצליח לעכל.

בסופו של דבר אני מתייצב על רגליי. חבריי החדשים משליכים את שקיות הזבל שלהם לפח והבחורה מבררת, "אתה גר קרוב?", ואני אומר שכן, לא הספקתי להתרחק יותר מדי. "יופי", היא אומרת, "אני במקומך הייתי נכנסת למיטה ולא יוצאת עד מחר", ואני מסכים איתה שזה רעיון מצוין.

מחשבה זו התפרסמה באלכסון ב


תגובות פייסבוק

תגובה אחת על חלום צנוע