כאן אני עומד, איני יכול אחרת

יש מי שמוכנים למות למען רעיונות, למסור את נפשם על עקרונות. מדוע הם עושים זאת? במה הם תורמים לעולם?
X זמן קריאה משוער: 6 דקות

מוסקבה, 7 באוקטובר 2006. אנה פוליטקובסקיה, עיתונאית רוסיה חשובה, פעילת זכויות אדם ומי שהרבתה לבקר את הנשיא ולדימיר פוטין, נמצאה ללא רוח חיים במעלית בבניין הדירות שבו התגוררה. היא נורתה מטווח קצר באופן שהעיד על הוצאה להורג. פוליטקובסקיה קיבלה בעבר איומים על חייה. אבל זה לא הרתיע אותה. היא ידעה תמיד שברוסיה של פוטין היא עלולה להירצח בגלל מעשיה. ״אנשים משלמים לפעמים בחייהם על כך שהם אומרים בקול את מה שהם חושבים״, היא אמרה בשנת 2005 בכנס של ״עיתונאים ללא גבולות״ בווינה.

הם בוודאי ידעו שהעבודה שלהם תגרום לכך שמישהו ירצח אותם, אבל הם לא הניחו לידיעה הזו להשפיע על עבודתם

פריז, 7 בינואר 2015. שני מוסלמים קיצוניים פורצים למשרדי המערכת הפריזאית של השבועון שרלי הבדו ופותחים באש. הם הורגים 12 איש, כולל חמישה קריקטוריסטים חברי מערכת. כתב העת חווה התנכלויות גם בעבר, על משרדיו הושלכה פצצה, האתר שלו נפרץ וחברי המערכת קיבלו איומים. אולם העיתונאים לא נרתעו והחליטו להמשיך כאילו לא קרה דבר. הם בוודאי ידעו שהעבודה שלהם תגרום לכך שמישהו ירצח אותם, אבל הם לא הניחו לידיעה הזו להשפיע על עבודתם. בראיון שנתן שלוש שנים לפני שנורה למוות, סטפן שארבונייה (״שארב״), מנהל העיתון, אמר בנימה מבשרת רעות: ״אני מעדיף למות על רגליי מלחיות על הברכיים״. כשבשנת 2012 נעצר אדם בלה-רושל משום שקרא לערוף את ראשו של שארב, תגובתו הייתה אירונית: ״בואו לא ניכנס לחרדות!״

איש הטנק, כיכר טיאנאנמן, סין, מחאה

"איש הטנק": אזרח סיני שחסם בגופו של הטנקים של צבא סין בכיכר טיאנאנמן בבייג'ינג, 5 ביוני 1989. תצלום: ג'ף ויידנר, AP, דרך WyldKyss ב-Flickr.com

דאקה, בנגלדש, 26 בפברואר 2015. אוויז׳יט רוי, בלוגר אמריקאי-בנגלדשי ופעיל חילוני, נרצח במכות גרזן על ידי שני תוקפים לא ידועים. מיד לאחר מכן, קבוצת פעילים אסלאמיים קיצוניים שיבחה את הרצח. רוי היה המייסד ואחד המנחים של ״מוּקטו מוּנָה״ (״תודעה חופשית״) קהילה מקוונת של הוגים חופשיים, אתאיסטים והומניסטים, שהחלה צוברת השפעה רבה בבנגלדש ומחוצה לה. על אף שפע איומים ברצח שקיבל מפעילים מוסלמים בבנגלדש, כמו גם הטרדות בלתי פוסקות מן הממשלה, ועל אף ההתנקשויות האחרונות בכותבים אחרים בעלי דעות דומות לשלו, רוי לא הפסיק את פעילותו. במאמר על אודות המתקפה על ״שרלי הבדו״ אשר כותרתו הייתה ״וירוס האמונה״ הוא דיבר בפרוטרוט על האיומים שקיבל. הוא כתב בצלו של המוות, אבל ידו, כנראה, לא רעדה מפחד.

העקביות שלהם – הקושרת את העבודה והחיים, את המילה והפעולה, את התיאוריה והמעשה – היא שמעניקה יופי יוצא דופן לסיפורי חייהם של הפילוסופים הללו, אף שמדובר ביופי מבהיל

הדוגמאות הללו, אחדות מרבות, מראות כי לעתים אנשים מסוגלים לבצע את העסקאות המשונות ביותר: הם משלמים בחייהם עבור משהו מופשט ולכאורה חסר השפעה כמו רעיון. אנשים אלה אינם מתים למען משפחתם או חבריהם, עבור המדינה או הדת. מאחר שרבים מהם חילוניים ואפילו אתאיסטים, הם לא מצפים לתגמול שלאחר המוות. מי שמתים למען האמונה, משקיעים השקעה בטוחה: אלוהים, כך הם מאמינים, בוודאי יגמול להם פי עשרה. מחבלים מתאבדים, בקצה האחר של הספקטרום, מתים להרוג אחרים מסיבה פרגמטית ביותר, וכחלק מאסטרטגיה פוליטית. הם מקווים לקבל בונוס בדמות תענוגות בגן העדן. אבל מי שמתים למען רעיון אינם מקבלים פרס דומה. הם מתים לשווא. אם כך, למה הם עושים זאת?

בספרי האחרון Dying for Ideas. The Dangerous Lives of the Philosophers אני בוחן את מסורת ״מות הקדושים הפילוסופית״ במערב. פילוסופים-מרטירים הם הוגים כמו סוקרטס, היפאטיה, ג׳ורדנו ברונו, תומס מור ויאן פטוצ׳קה אשר בעומדם מול הברירה לבגוד בפילוסופיה שלהם ולחיות או למות ולהישאר נאמנים לרעיונותיהם, בחרו תמיד באפשרות האחרונה. הבחירה הזו מעמידה את הפילוסופיה שלהם במבחן החיים, כמו שאומרים. המוות שלהם הפך, לכן, לחלק מן העבודה הפילוסופית שלהם. ואכן, במקרה של סוקרטס, הסוף הדרמטי הוא כמעט מהות העבודה. אלה אנשים חופשיים לחלוטין, הפילוסופים הללו, ועם זאת היה בחייהם כורח עז שהוביל אותם לבחירות מוסריות מסוימות, לחיות חיים מסוג מסוים ולמות מוות כזה ולא אחר. מתוך צורך לחיות על פי הפילוסופיה שלהם עצמם, הם הופכים את חייהם לזירת הניסויים. ובסופו של דבר העקביות שלהם – הקושרת את העבודה והחיים, את המילה והפעולה, את התיאוריה והמעשה – היא שמעניקה יופי יוצא דופן לסיפורי חייהם של הפילוסופים הללו, אף שמדובר ביופי מבהיל.

״אם נולדת אנושית, אינך יכולה להתנהג כמו פטריה״ כתבה פוליטקובסקיה במאמר קצר שכותרתו ״האם אני פוחדת?״

באורח דומה, אנשים כמו אנה פוליטקובסקיה, סטפן שארבונייה ווויז׳יט רוי, אשר בחרו למות במקום לכרוע ברך בפני כוח אכזר, עשו זאת אולי מתוך צורך עז בעקביות אישית. אם מבחן בקרוב את הביוגרפיות שלהם, נגלה שמה שהיה להם במשותף הוא הדאגה שלא ״לבגוד״ בעצמם. כניעה הייתה גוזלת מהם לא רק את הכבוד העצמי, אלא חשוב יותר, את תחושת הזהות העצמית הברורה שלהם. היא הייתה מטשטשת את הגבולות החשובים שהגדירו את עצמם בעיני עצמם. אילו לא עשו את מה שעשו, הם לא היו הם באמת. מבחינה מוסרית, וגם מבחינה קיומית, אנשים אלה בוודאי אינם מסוגלים לשאת עמימות. עבורם לא יכול היה להיות דבר נורא ממצב עכור. ״אם נולדת אנושית, אינך יכולה להתנהג כמו פטריה״ כתבה פוליטקובסקיה במאמר קצר שכותרתו ״האם אני פוחדת?״ ולכן, כדי להתרחק מחוסר בהירות מוסרי או קיומי, הם נוטים לבחור בדרכים המסוכנות ביותר ולעולם לא להתפשר על עמדותיהם.

יאן פטוצ'קה

נאור ואמיץ: יאן פטוצ'קה, 1971. תצלום: Jindřich Přibík - Archív Jana Patočky, ויקיפדיה

הם מונעים בכוח אותה עיקשוּת מקודשת שאפיינה את לותר: ״כאן אני עומד, איני יכול אחרת״. אנשים אלה מתים, בפועל, למען הבהירות, הם ״טהרנים״ לא רק במוסר ובתפישה הפוליטית שלהם, אלא בכל דבר, ואת הטוהר הרב ביותר הם מגשימים בחייהם. התביעות שלהם מעצמם הן כמעט בלתי אנושיות: מתוך חשש שמא ייכשלו שלא בכוונה, הם מחליטים לאמץ סטנדרטים גבוהים ביותר. כדי לוודא שאין במעשיהם שמץ של פחדנות, הם אינם מוכנים להסתפק בפחות מהרואיות. ברדיפת הטוהר שלהם יש משהו כמעט דתי.

הם מפזרים ברוחב יד את מה שאנו אוצרים בקמצנות. וכשאנו עדים לכך, אנחנו נשברים. אנחנו, השקועים עמוקות בענייני החיים, נדהמים מן המחווה שלהם, מן הנדיבות שלהם המביישת את תחשיבינו הקטנוניים

ואצלב האבל, שיותר מפעם אחת כמעט מת למען רעיון, הסביר את התהליך באופן מאיר עיניים. ״האומץ והעמידות לכאורה שלי״, הוא כותב בספרו ״להפר את השלווה״ [באנגלית: Disturbing the Peace] ״נובעים מפחד: פחד מפני המצפון שלי, שנהנה לענות אותי בגין כישלונות אמיתיים ומדומיינים״. אין מה לקנא באדם כזה. כל ״התקופה ההרואית שביליתי בכלא הייתה למעשה כולה עמוס חששות, פחדים ואימה״. הוא חושב שההערצה שאחרים מעריצים אותו אינה במקומה:

״קרוב לוודאי ששרדתי בכלא בצורה גרועה מכפי שמעריציי היו שורדים. בכל פעם ששמעתי את הצעקה מוכרת במסדרונות, ׳האבל!׳ הייתי נתקף חרדה. פעם, אחרי ששמעתי את שמי נצעק כך, זינקתי מהמיטה מבלי לחשוב וסדקתי את הגולגולת בחבטה באדן החלון״.

אבל בלי קשר למה שעובר עליהם ולאופן שבו הם רואים את עצמם, מי שמתים מוות כזה מותירים, בסופו של דבר, חותם עמוק על מי שהם מותירים מאחור. האנשים הללו מתגברים על שבריריות הבשר ועל מגבלות המצב האנושי. בחן, הם רומסים את האינסטינקטים להישרדות ושימור המכתיבים ליתר בני האדם את התנהגותם ומעשיהם. הם מפזרים ברוחב יד את מה שאנו אוצרים בקמצנות. וכשאנו עדים לכך, אנחנו נשברים. אנחנו, השקועים עמוקות בענייני החיים, נדהמים מן המחווה שלהם, מן הנדיבות שלהם המביישת את תחשיבינו הקטנוניים.

וזה בדיוק מה שמוזר בטבעה של העסקה שאנשים אלה עושים – המחיר המופקע שהם משלמים על דבר מה שאינו מוחשי – שצורב את גורלם בתודעה הציבורית. המומים ומבוישים, אנחנו מוצאים את עצמנו מעכלים את מותם במונחים מיתולוגיים ולא רציונליים. במותם, פוליטקובסקיה, שארבונייה ורוי מקבלים הרבה יותר מכפי שקיוו למצוא: הם חיו חיים חילוניים ומתו למען רעיונות חילוניים, אבל המצפון הלא נקי שלנו מקרין אותם אל תוך המיתוס, ואנחנו הופכים אותם לדמויות של קדושים מעונים. וממעבר לקבר, הם מעצבים את חיינו יותר מכפי שעשו כשהיו בחיים. בסופו של דבר, הכלום שלמענו מתו מתברר ככלל לא מעט.

 

אם הגעת עד לכאן....

...יש לנו בקשה קטנה. קוראים רבים נהנים מהתכנים האיכותיים ש'אלכסון' מציע ללא כל תמורה. הפקת כתב העת ברמה כזאת כרוכה בהשקעה רבה של עבודה וכסף: עריכה, תרגום ורכישת זכויות פרסום בחו'ל. אם הערכים והרעיונות ש'אלכסון' מקדם קרובים לליבך ואם יש בך הערכה לעבודתנו אנו מבקשים את תמיכתך כדי להבטיח את הקיימות ארוכת הטווח של כתב העת.

לתמוך באלכסון

קוסטיקה ברדטאן (Costica Bradatan) מלמד מדעי הרוח באוניברסיטת טקסס-טק. ספרו  Dying for Ideas: The Dangerous Lives of the Philosophers ראה אור ב-2015.

תורגם במיוחד לאלכסון על ידי דפנה לוי

המאמר פורסם בוושינגטון פוסט, ותורגם במיוחד ל״אלכסון״ באישורו של המחבר.

תמונה ראשית: דמותה של גרטה תונברג כז'אן ד'ארק בהפגנה למען כדור הארץ. תצלום: ראדו סטנסקו, unsplash.com

מחשבה זו התפרסמה באלכסון ב על־ידי קוסטיקה ברדטאן.


תגובות פייסבוק

תגובה אחת על כאן אני עומד, איני יכול אחרת