ככה שווה לחיות

האם החיים האנושיים הם חיים ראויים? ואם כן, האם ראוי לחיות אותם בכל תנאי – או שישנם לכך תנאים? לוויכוח הפילוסופי בשאלות העמוקות והמטרידות הללו יש היסטוריה ארוכה, שמגיעה עד הפילוסופיה של יוון ורומי העתיקות. הרבה ממה שהקדמונים אמרו על הנושאים הללו בוודאי יעורר תחושת ניכור בקהל המודרני. ועם זאת, על ידי התמודדות עם דעותיהם בנוגע לחיים שראוי לחיות, נוכל לא רק להבין טוב יותר את תפישת העולם שלהם, אלא גם למצוא זווית שדרכה נוכל לחקור את האינטואיציות המודרניות שלנו בנוגע לשאלות שנויות במחלוקת אלה.

פשר לשאול אם החיים האנושיים הם בעלי ערך במובן של היותם בעלי מעמד מוסרי מקודש: החיים תמיד ראויים שנחיה אותם, ללא תנאי

ראשית, כדאי להבחין בין שתי רמות של דיון פילוסופי בנוגע לערכם של החיים. ברמה האחת, אפשר לשאול אם החיים האנושיים הם בעלי ערך במובן של היותם בעלי מעמד מוסרי מקודש: החיים תמיד ראויים שנחיה אותם, ללא תנאי. הטענה שישנו מעמד כזו מועלית לעתים תכופות על ידי מתנגדי ההפלות או המתנגדים לעונש מוות. ברמה אחרת, אפשר לשאול אם, או מתי, החיים ראויים שיחיו אותם מבחינתו של האדם החי אותם (או האמור לחיות אותם): מתי אדם מרגיש שלא ראוי להמשיך את חייו שלו? אלה שתי נקודות מבט בלתי תלויות על החיים. הן יכולות להסכים או לחלוק זו על זו. ניתן להאמין שחולים סופניים צריכים להישאר בחיים ועם זאת לחשוב – מבלי שתתעורר סתירה פנימית – שחייהם אינם בעלי ערך עבורם.

רבים יאמרו כיום שלא קשה במיוחד להגיע למצב שבו החיים ראויים, איכשהו, שנחיה אותם

באשר לנקודת המבט המעריכה האחרונה – השאלה אם לחיים יש ערך – רבים יאמרו כיום שלא קשה במיוחד להגיע למצב שבו החיים ראויים, איכשהו, שנחיה אותם. החיים אינם חייבים להיות נפלאים; יתכן שדי בכך שהם אינם גרועים במיוחד. על פי הדעה רבת ההשפעה באתיקה הרפואית, המשך הקיום הוא בעל ערך עבור החולה רק עם ברצונו להמשיך לחיות. התפישה שלפיה הקריטריון לחיים שראוי לחיות אותם מקורו בהעדפות הסובייקטיביות של האדם שחי את החיים הללו תוארה באורח בלתי נשכח על ידי ויליאם ג׳יימס: ״אל תפחדו מן החיים. האמינו שהחיים ראויים שנחייה אותם, ואמונתכם תסייע ליצור עובדות״.

על פי הדעה הרווחת בקרב ההוגים מהעולם העתיק, חיים הופכים לראויים בזכות רמת המושלמות האובייקטיביות שלהם

אבל עבור הפילוסופים העתיקים, ובכללם סוקרטס, אפלטון, אריסטו והסטואיקנים, זוהי לא יותר משאיפה חסרת ביסוס. על פי הדעה הרווחת בקרב ההוגים מהעולם העתיק, חיים הופכים לראויים בזכות רמת המושלמות האובייקטיביות שלהם. זוהי תפישה זו מנוגדת כנראה לאינטואיציות המודרניות. זוהי השקפת עולם שעומדת בבסיס הצהרתו של סוקרטס ב״אפולוגיאה״ כי ״חיים שאין בהם חקירה, לא טוב לו לאדם לחיותם״ (כך בתרגום יוסף ג. ליבס). חיי אדם אינם חייבים להיות מצוינים, ואינם חייבים להיות חיי פילוסוף, אבל חייבת להיות בהם מידה של הרהור בדבר אופן שבו עלינו לחיות ומדוע.

הוא היה מוכן לדון על כל דבר עם כל אדם: "הדיון של סוקרטס עם אספסיה" (1800), ניקולא-אנדרה מונסיו, מוזיאון פושקין. תצלום: ויקיפדיה

הצהרה קיצונית יותר הנובעת מתוך השקפה פרפקציוניסטית אפשר למצוא בנקודת המבט האריסטוטלית אשר לפיה ״בני אדם טובים צריכים להישאר בחיים גם כשגורלם מר, ואילו בני אדם רעים צריכים להימלט מן החיים אף אם גורלם שפר״. אם אופייכם ותבונתכם מושחתים מן היסוד, עליכם לשקול יציאה מן החיים גם אם במקרה בורכתם בתכונות טובות אחרות ובכלל זה בריאות הגוף. הסיבה אינה שאינכם ראויים לחיות, מבחינה משפטית או מוסרית, אלא שחיים כאלה רעים לכם – בין אם אתם מודעים לכך ובין אם לאו. אין ספק כי רוב בני האדם הרעים שמזלם שפר בטוחים כי ראוי שיחיו את חייהם. אבל העובדה שכך הם סבורים אינה הופכת את אמונתם לעובדה.

ישנם פילוסופים בני ימינו שביקרו את טענתו של סוקרטס כחמורה ואליטיסטית. למה ההרהור הפילוסופי, ולא עצם הסיפוק מן החיים, הוא שצריך להיות הקריטריון המכריע לערכם של החיים?

לאוזן המודרנית, הדעות הללו והשקפותיהן נשמעות בעייתיות ואפילו הזויות. ישנם פילוסופים בני ימינו שביקרו את טענתו של סוקרטס כחמורה ואליטיסטית. למה ההרהור הפילוסופי, ולא עצם הסיפוק מן החיים, הוא שצריך להיות הקריטריון המכריע לערכם של החיים? האם עלינו באמת ללדת רק ילדים שיש להם סיכוי של ממש לעסוק בהרהורים על אופן התנהלות חייהם? קשה לדמיין כיצד תפישה כזו יכולה לשמש בסיס למדיניות ממשלתית אפשרית כלשהי בנושא הפריון. ההשלכות של הטענה השנייה שהזכרתי מדאיגות אפילו יותר. תארו לכם צוות רפואי שנמנע מלבצע התערבות מצילת חיים מאדם שפרט לכך הוא בריא, משום שהוא מושחת מוסרית. לנו הרי ברור שאופיו של אדם אינו צריך להילקח בחשבון בשום צורה בהחלטות ביו-מוסריות מסוג זה.

אם כך, על פי הפילוסופים העתיקים, כדי שחיים יהיו ראויים נדרש יותר מכפי שאנשים כיום, ובכללם פילוסופים, נוטים לחשוב. תגובה אפשרית לראיית העולם העתיקה הזו היא לבטל אותה כנובעת מן המאפיינים המיוחדים של התרבות והחברה ההן. ניתן גם לציין את הפסימיות הכללית בנוגע לחיים, שאפיינה את התרבות היוונית הקדומה, כפי שמדגים סופוקלס:

״לא להיוולד הוא המצב הטוב מעל לכל מצב אחר; אבל מרגע שראה אדם אור יום, אין ספק שטוב ביותר אם יחזור במהירות האפשרית למקום שממנו בא״.

גישה פסימית: סופוקלס, פסל במוזיאון פושקין, מוסקבה. תצלום: shakko, ויקיפדיה

הפסימיות הזו, בתורה, עשויה לשקף תפישות דתיות נפוצות או את רמת הטיפול הרפואי שהיה זמין באותה עת. האם המאפיינים יוצאי הדופן הללו אינם מגבילים מאוד את המידה שבה יכולות התפישות העתיקות הללו לשמש אפשרויות פילוסופיות תקפות עבורנו כיום? אבל ישנה גם אפשרות תגובה מושכת יותר: להתמקד בטיעונים של התאוריות העתיקות שיש להם תוקף פילוסופי כללי יותר. במקרה האידיאלי, הטיעונים הללו מאפשרים לנו ללמוד לקחים חשובים מן הפילוסופיה העתיקה, אשר יתכן כי יעוררו בנו סקפטיות בריאה כלפי כמה מן המוסדות המודרניים המבוצרים.

המקרים שבהם חייבת להיות בחיים מידה של שלמות אינטלקטואלית ומוסרית מובילים לתפישה שלפיה אין לחיים ערך אלא אם הם מאפשרים לנו להגשים את התפקודים הטבעיים שלנו

המפתח להערכה מפוכחת של התפישות העתיקות היא ההבנה שמושלמות מובנת במונחים של הגשמת התפקוד. המקרים שבהם חייבת להיות בחיים מידה של שלמות אינטלקטואלית ומוסרית מובילים לתפישה שלפיה אין לחיים ערך אלא אם הם מאפשרים לנו להגשים את התפקודים הטבעיים שלנו, מבחינה ביולוגית וחברתית כאחד, ובמובן זה הם מאפשרים לנו להגשים את מי או מה שאנחנו. מנקודת מבט כזו, בני אדם אינם שונים מכל יצור חי אחר. תארו לכם נשר בכלוב שמקבל תזונה טובה אבל אינו יכול לעוף ולצוד בחופשיות. רבים יסכימו שעבור ציפור, אלא אינם חיים בעלי ערך, משום שהקיום שלו דל ואפילו משפיל. הנשר אולי רוצה להישאר בחיים, כל עוד הוא מקבל די מזון; אבל הדבר אינו הופך את חייו לראויים.

מה שמייחד את בני האדם כמין ביולוגי הוא מגוון רחב של יכולות פסיכולוגיות המכונסות תחת הכותרת ׳רציונליות׳, החל ביכולת לדבר ועד ליכולת להרהר באורח אינטלקטואלי או לעשות מעשים טובים רק בשל טוּב

המחשבה הפילוסופית והמוסר הם עבור בני אדם מה שהתעופה והצייד הם עבור הנשר. מה שמייחד את בני האדם כמין ביולוגי הוא מגוון רחב של יכולות פסיכולוגיות המכונסות תחת הכותרת ״רציונליות״, החל ביכולת לדבר ועד ליכולת להרהר באורח אינטלקטואלי או לעשות מעשים טובים רק בשל טוּבם. ולכן, אותם אנשים שלעולם אינם בוחנים את אורח חייהם, או מי שהם מושחתים, דומים לנשר בכלוב: חייהם הם כה דלים, שראוי לרחם עליהם. העובדה שהם אינם מודעים לאומללותם אינה מקטינה אלא מעצימה את הרחמים כלפיהם. הערכת ערכם של החיים היא תמיד יחסית לתפקוד הטבעי. חיי השבי אינם חיים ראויים עבור נשר, אבל הם עשויים להיות ראויים עבור זוג ציפורי הבני. בדומה לכך, לדברי סוקרטס, חיים שאין בהם חקירה אינם חיים ראויים עבור בני אדם, אבל אולי יהיו ראויים עבור מדוזה.

מה עושה דיה בכלוב בגן חיות? היא בוודאי אינה מממשת את תפקידה בחיים. תצלום: Anuradha Dissanyake

האם הדגש הזה על התפקוד הוא בדיוק מה שגורם לנו כיום להסתייג? מנקודת מבט פונקציונליסטית, ערכם של החיים נראה אינסטרומנטלי מדי. הדבר מדאיג עוד יותר כשאנו עוברים מן הביולוגיה לתפקוד החברתי. בהקשר העתיק, התפקודים החברתיים נראו לעתים קרובות כנובעים מן התפקוד הביולוגי: אנו מטבענו יצורים חברתיים, ולכן טבעי לנו לאמץ תפקידים חברתיים ולתרום לקהילה. ב״המדינה״, אפלטון מדגים את הגישה הזו לערכם של החיים באמצעות עמדתו של נגר חולה. הנגר ילך לרופא רק כדי להחלים ולהמשיך בעבודתו במהירות האפשרית. אבל אם הטיפול ימנע ממנו לעבוד, הוא יעדיף לומר שלום לרופא במקום להאריך את חייו. כשהנגר אומד את ערכם של חייו, הוא מעניק עדיפות ליכולתו לתרום לפוליס. עיקרון כללי כזה הוא מדאיג: האם עלינו לאמוד את ערכם של חיינו על פי יכולתנו לשמש יצרנים מועילים?

אולי הלקח אינו שלחיים האנושיים אין ערך ללא תנאי, אלא שישנם בחיים דברים החשובים יותר מן החיים עצמם

קל לבטל את ההשלכות של תפישתו של אפלטון כציניות, חסרות אנושיות ומתנגדות לחיים. אבל אולי הלקח אינו שלחיים האנושיים אין ערך ללא תנאי, אלא שישנם בחיים דברים החשובים יותר מן החיים עצמם. עבור הנגר, מדובר בעבודתו – ייעודו – שהוא מקור עיקרי למשמעות החיים. הוא אוהב את עבודתו ומבצע אותה היטב; היא הגדירה את חייו במידה שהוא כלל אינו מסוגל לדמיין את עצמו ממשיך להתקיים בלעדיה. תפקידו כנגר הוא גם האופן שבו חייו מוטעמים במבנים החברתיים, והתרומה למבנים הללו היא שמעניקה לחייו משמעות. לכן ניתן לראות את התפקוד לא ככלי לאינסטרומנטליזציה אלא לאינטגרציה. התפקוד מגדיר את האופן שבו חיי האינדיבידואל משתלבים במרקם המציאות, וכך הופך את החיים למשמעותיים. ממש כפי שתפקודים חברתיים משלבים אותנו בהקשר החברתי, כך התפקודים הביולוגיים משלבים אותנו בהקשר הרחב יותר של הטבע והיקום. בדומה לצמחים ובעלי חיים, שתורמים בדרכם הייחודית לסדר הקוסמי, גם לבני האדם יש תפקיד שעליהם למלא.

לחיי האדם יש סיכוי סביר להיות בעלי משמעת, ולכן ראויים שנחיה אותם. כדי להיות ראויים, חיי האדם אינם צריכים להיות נעימים או מושלמים: די שלא יהיו מנוגדים באורח בוטה למקומו של האדם בחברה וביקום בכלל

עבור בני העולם העתיק, איכות החיים – במובן של היכולת למלא את התפקודים הביולוגיים והחברתיים – היא שקובעת אם החיים ראויים שנחיה אותם. היבטים מסוימים של תפישת העולם העתיקה עשויים להיראות לנו קיצוניים. אבל בהשוואה למבחר העמדות בשיח הפילוסופי הנוכחי, הפילוסופים העתיקים היו למעשה מודרניים. מצד אחד, שום פילוסוף עתיק לא חשב שלכל חיי אדם יש ערך ללא תנאי. בני העולם העתיק היו רואים בחיוב החיים ללא תנאי ביטוי לנטייה אנושית שאינה בריאה להיאחז בחיים בכל מחיר. מצד שני, ולמרות הגישות הברורות מאוד בספרות היוונית שאינן מחייבות חיים, הפילוסופים העתיקים לא פיתחו אג׳נדה המתנגדת להולדה. לחיי האדם יש סיכוי סביר להיות בעלי משמעת, ולכן ראויים שנחיה אותם. כדי להיות ראויים, חיי האדם אינם צריכים להיות נעימים או מושלמים: די שלא יהיו מנוגדים באורח בוטה למקומו של האדם בחברה וביקום בכלל.

דייוויד מאצ׳ק (Machek) הוא עמית פוסט-דוקטורט במחלקה לפילוסופיה באוניברסיטה של ברן, בשוויץ. הוא מומחה למחשבה יוונית-רומית ולמחשבה סינית קדומה, והוא מחבר הספר The Life Worth Living in Ancient Greek and Roman Philosophy שעתיד לראות אור בשנת 2023.

AEON Magazine. Published on Alaxon by special permission. For more articles by AEON, follow us on Twitter.

תורגם במיוחד לאלכסון על ידי דפנה לוי

תמונה ראשית: דמות של גבר בציור קיר בעיר פומפיי (62 לספירה). תצלום: Heleen Kwant