לא שכחתי, אבל סלחתי

איך אפשר לסלוח? לפעמים צריך לספר את הסיפור כולו, עד הסוף
X זמן קריאה משוער: 6 דקות

במרבית הימים אני מתעוררת בסביבות ארבע וחצי לפנות בוקר. בלי שעון מעורר. זהו השעון הטבעי של גופי. ושל השלפוחית בת ה-58.

החדר שלי עדיין חשוך. הרחוב ההומה שבחזית הבית שקט. בשעה כזו, בפורטלנד, מיין, אין בחוץ הרבה אנשים. אפילו השחפים אינם מוטרדים, והשינה דוממה את הצווחות החורקניות שלהם.

אני שוכבת לי במיטה רחבת הידיים. ארו, הבולדוג הצרפתי הקטן שלי, נוחר, חמים וצמוד אל רגלי. אני שעונה על מספר כריות ומניחה למחשבותיי לנדוד. למרות הפיתוי, אני מנסה לא לביים את המחשבות. עדיף שמה שמבעבע בתוכי יצוף אל פני השטח בלי שאדחק בו.

תמונות מהילדות, משנות הנעורים, הקולג' והשנים שלאחר מכן. דברים וסיפורים מלפני שני עשורים, שלושה, ארבעה ואפילו חמישה. חלקיקים של רגעים מהותיים בחיי. אני משחזרת אותם שוב ושוב ושוב, ומנסה ליצור איזשהו נרטיב שיאפשר לי לומר: "אה, כן! עכשיו אני מבינה. זה קרה כי ההוא לא קרה", או "אני כזה כעת, כי זה מה שקרה אז".

התוצאה היא תהליך אינסופי שגיליתי לאחרונה. זה כמו משחק פרי מוחו הקודח של לואיס קארול – סיפור שנפרש ומתפתל ללא הרף. הגמול הוא האפשרות ללמוד עוד הודות להתפתלויות האלה. מה שמדכא זה שלעולם אי אפשר להגיע לסוף.

במרבית הבקרים אני מוצאת את עצמי בסביבה מוכּרת. סיפורים ודברים שהפכתי בהם פעמים רבות. שום דבר חדש, אבל זה בכל זאת מעניין. אבל לפעמים אני מוצאת משהו חדש גמרי. כמו ארכיאולוגית, אני מגלה רסיס, או איזו חבלה או סדק שלא זכרתי או לא הכרתי, ואני בוחנת אותם בתשומת לב ומסירות.

חפירות כאלה הן התקדמות מתמשכת לעבר הסליחה.

***

זה מה ששריל סטראייד (Strayed), הסופרת האהובה עליי, אומרת על סליחה. זה הדבר החכם והאמיתי ביותר שקראתי בנושא:

"סליחה פירושה שמצאת דרך להתקדם ולהכיר בנזק ובכאב שנגרמו, בלי להניח לכעס או לכאב שלך לשלוט בחייך או להגדיר את היחסים שלך עם מי שפגע בך".

על אף שאני מנסה לא לבחור את התוכנית האמנותית, ישנם סיפור או שניים שאני מקפידה להימנע מהם. זה פשוט כואב לי מדיי, ועדיין לא הצלחתי אפילו להתקרב לסליחה.

רק סיפור או שניים.

רק אחד.

זה הסיפור.

זה הכאב הגדול ביותר של חיי.

כך מספרים סיפור של סליחה.

***

היו מוכנים לתת לסליחה למצוא אתכם. והיו מוכנים לסלוח לעצמכם

הסיפור מתחיל בפלימות' הישנה של אבא שלי. קראנו למכונית הזו 'הרפתקה בפוסידון', כי היא הייתה עצומה בגודלה ונראתה כמו ספינה טבועה.

אנחנו בסתיו של 1990. אני מתארחת אצל הוריי לסופשבוע. ביום ראשון, אבא שלי מסיע אותי לתחנת הרכבת בהרטפורד. אני חוזרת לניו יורק ולעבודה שלי בניו יורק טיימס. לא מזמן התקבלתי לתכנית ללימודי תואר שני בכתיבה יוצרת באוניברסיטה של מינסוטה. החלטתי להגשים את חלומי. דיברתי על זה בהתרגשות כל סוף השבוע. אבל ההורים שלי לא אמרו הרבה. לכן אני מעלה את הנושא בשיחה עם אבי, שתמיד תמך נלהבות בתוכניות המקצועיות שלי.

"אתה שומר על שתיקה בנושא, אבא", אני אומרת. "מה דעתך?"

הנה זה בא. שימו לב.

"אני אגיד לך מה אני חושב", הוא אומר כעבור רגע, הרגע שבו – כך הגעתי למסקנה – הוא החליט להפגין אהבה קשוחה. ככה הוא לפחות ראה את הדברים.

"אני חושב שזאת התוכנית הכי מטופשת ששמעתי בחיים. את נאחזת בקש. ואת לא תאהבי את מה שיש לי עוד לומר לך", הוא מוסיף.

הוא צודק.

"הבעיה שלך היא שאת מחפשת משהו. את חושבת שלהיות סופרת זה מה שיפתור לך את הבעיות. אבל זה לא. כי הבעיה היא לא ממה את מתפרנסת. הבעיה היא..." וכאן אני כמעט משוכנעת שהוא השתתק לרגע, אבל יכול להיות שהזיכרון שלי מתעתע בי.

"...שאת שמנה מדי ולא מושכת. ולכן את לא מכירה גברים. ולעולם לא תתחתני. השאלה צריכה להיות מה תעשי אם לעולם לא תתחתני".

בזיכרוני, אני מנסה בכול הכוח לא לבכות.

בחיים האמיתיים, כמעט שלושים שנה לאחר מכן, אני מתאמצת להמשיך לנשום ומנסה להבין מה גורם למישהו לומר משהו כזה לאדם שהוא אוהב. מה גורם למישהו – לאבא שלי – לחשוב שזה בסדר.

פרט חדש שבו אני נזכרת בעודי ממשיכה להתיר את פיתולי הסיפור הזה:

"אם היית מתחתנת, לא היה לך זמן לשטויות כאלה כמו כתיבה. הייתה לך משפחה. כמו שיש לאנשים אחרים".

אני לא מגיבה. אני לא מסוגלת.

במבט לאחור, אני זוכרת שהגענו לתחנת הרכבת, אני מיהרתי לקחת את התיק שלי ואיכשהו התרחקתי מהמכונית והלכתי לאולם הנוסעים. אני לא זוכרת פרטים אחרים, או איך הסתיימה השיחה. אני זוכרת את עצמי יושבת ברכבת.

אני זוכרת שאבא שלי התקשר אליי באותו יום, מאוחר יותר. למעשה, אמא שלי התקשרה. היא אמרה: "אבא שלך הוא לפעמים אידיוט גמור", ואז היא נתנה לו את הטלפון.

אני זוכרת את אבא שלי מתנצל. הוא אמר שהוא מרגיש נורא. אני זוכרת שאמרתי שזה בסדר. אני זוכרת שידעתי שזה לא.

***

מעולם לא התחלתי את הלימודים באוניברסיטת מינסוטה. מעולם לא השלמתי את התואר השני, וקרוב לוודאי שלא במקרה, אחרי השיחה הזו, הפסקתי לכתוב למשך המון המון זמן. לכו תבינו.

נעשה נזק. נגרם כאב.

***

סליחה היא בסופו של דבר עניין שלכם. עבורכם.

זה מביא אותי לאופן שבו ניתן לספר סיפור סליחה.

אתם מספרים למישהו שאתם סולחים להם. אתם מספרים להם למה. אתם מיישרים את ההדורים. ולאחר מכן אתם ממשיכים הלאה. אם הם עדיין בחיים כשכל זה קורה, מה טוב. אבל אם הם לא, זה לא הופך את כל העניין לבלתי אפשרי. סליחה היא בסופו של דבר עניין שלכם. עבורכם.

***

לפני מספר ימים התעוררתי ומצאתי את עצמי נזכרת בסיפור הזה – המכונית, הדרך מבית ההורים שלי לתחנת הרכבת בהרטפורד – ומשחזרת אותו בראשי. מגלגלת לאחור, ושוב פורשת את הסיפור.

נזכרתי בסיפור כולו. דיברתי אותו בקול רם, אמרתי את המילים ונזכרתי בקול בחלקים שונים.

אמרתי, "אבא, סלחתי לך. לא שכחתי מה אמרת, אבל הצלחתי לסלוח. יתכן שאתה רוצה לדעת למה. זה משום שאהבתי אותך יותר מכל אדם אחר בעולם, ואני לא מוכנה לוותר על זה.

"אבל אני רוצה גם שתדע שטעית. טעית לגמרי.

"טעית בכול, למעט הדבר הבא: מעולם לא התחתנתי. בעניין הזה צדקת. אבל זה לא בגלל שאני לובשת מידה 12 או מידה 2 או מידה 56. זה משום שמעולם לא האמנתי בעצמי. תמיד חשבתי שאני לא מספיק טובה, ולא משנה איזה השיגים השגתי. מעולם לא האמנתי שמישהו ירצה אותי.

"למען הפרוטוקול, אני כבר לא חושבת ככה. כדי להתגבר על זה, נאלצתי לגייס את כל כוחותיי. אני גאה בעצמי. אני בטוחה שגם אתה הייתה מתגאה בי, מאוד. היית מתגאה גם בכך שיש לי אמת. שאני עומדת על שלי ושאני לא פוחדת.

"פגעת בי – יותר משמישהו פגע בי אי פעם קודם. או מאז. והאמת היא, שאני אוהבת אותך. ואני יודעת שזאת משמעותה של סליחה. ההכרה בכאב והאהבה למרות הכאב. אני לא מאפשרת לכאב להגדיר אותי. וממש באותה מידה, אני לא מאפשרת לכאב להגדיר את מי שאתה עבורי".

***

באפרוריות בוקר אופיינית למדינת מיין, הסליחה מצאה אותי.

היא הפכה אותי לכותבת טובה יותר.

היא הפכה אותי לכותבת כנה.

מהו סוד שמאפשר לספר סיפור של סליחה? היו מוכנים לתת לסליחה למצוא אתכם. והיו מוכנים לסלוח לעצמכם.

 

אם הגעת עד לכאן....

יש לנו בקשה. "אלכסון" ניתן לכם חינם. כתב העת הוא מקום של קריאה שקטה וטיפוח של אנושיות, מפלט מן ההמולה והרעש. לכן החלטנו שלא יהיו ב"אלכסון" פרסומות או הודעות חסות, ובכך ויתרנו על הכנסה שכתבי עת נסמכים עליה לקיומם. אכן, הפקת כתב עת כזה דורשת השקעה רבה של עבודה וכסף. לכן אנו זקוקים לכם: בואו, תמכו באלכסון והבטיחו את הקיימות של כתב העת.

לתמוך באלכסון

איימי סלווין (Amy Selwyn) היא סופרת המגדירה את עצמה כמי שחיה בצומת בין אמת ואהבה

תורגם במיוחד לאלכסון על ידי דפנה לוי

תמונה ראשית: "יד מושטת", תצלום: בריאן מיניר, unsplash.com

Bryan Minear

מחשבה זו התפרסמה באלכסון ב על־ידי איימי סלווין, Medium.


תגובות פייסבוק

> הוספת תגובה

5 תגובות על לא שכחתי, אבל סלחתי

04
אביטל

מקסימה. נשאלת השאלה, האם אבא שלך התבטא כך תמיד? או שזה היה חד פעמי. אני חוקרת את ההישנות.
לפעמים נאמרו אלף משפטים מעודדים, ואחד שהחריב את הסך. למה התעקשנו להפנים דווקא אותו? זה סודו של הזיכרון שמתעקש להפנים את המקרה שחרג, לתת לו נפח מופרז, אם היית מפנימה את הסליחה שלו. את האמירה של אמך, שטענה שאאביך הוא אדיוט, וזו כנראה דרכו להראות אהבה.
או שאולי בזכות אביך התחלת לכתוב וגם הפסקת לכתוב ואז חזרת לכתוב. זה גם סיפור אפשרי.

אבל את כותבת נהדרת.הכשרון כולו שלך, זה בטוח.