אם חשבתם שניתן ללמוד להיות יזם מבריק כמו מייסד אפל, אתם עומדים להתאכזב
X זמן קריאה משוער: 3 דקות
בשלוש השנים שחלפו מאז מותו של סטיב ג'ובס, פרטיהם של הישגיו החלו להישכח מזיכרוננו הקולקטיבי, והדבר הביא לעלייתו של נרטיב מסוים (בחוגים אחדים) בדיון לגבי חשיבותו. בעידן שבו נדמה שחברות טכנולוגיה בשווי מיליארדי דולרים צצות בן לילה, ומובילים טכנולוגיים ממארק צוקרברג ועד ג'ף בזוס ואיילון מוסק נחשבים לדמויות הראויות להערצה, דרך נפוצה להמעיט בערכו של ג'ובס היא לטעון שהוא היה בסך הכול בנזונה חכם ושתלטני, איש מכירות מבריק, אבל שלא היה שונה או טוב מאף אחד ממובילי הטכנולוגיה או כוכבי המדיה החברתית כיום. לא מזמן שמעתי איש עסקים מצליח מצהיר שהוא לא שונה מסטיב ג'ובס, ולכן ג'ובס לא מעניין אותו. זו הייתה הערה אגבית, אבל היא הטרידה אותי, וביליתי די הרבה זמן מאז בתהייה מדוע.
מעולם לא הבנתי באמת את הקיבעון לגבי כישרונו של ג'ובס כפרזנטור וכאיש מכירות. אין ספק שמרתק לצפות בו מציג גרסאות ראשונות של מוצרים חשובים, והכריזמה וכישרון הבמה שלו מוצגים במלואם. אבל קשה לי להאמין שהכישרון הזה תרם יותר מתרומה שולית להצלחת המוצרים שלו. אני חושד שאנשים שמייחסים משקל כה רב לשיווק של מוצרי אפל הם אותם אנשים שמציבים את המפרט הטכני של מוצרי אפל ושל מקביליהם מתוצרת אנדרואיד/ווינדוס זה לצד זה, משווים את המגה-הרצים והג'יגה-בייטים, ומסיקים לפי זאת שהמתחרים משתווים להם או טובים יותר במחיר זול יותר. ההבדל היחיד הוא מגע הקסם השיווקי של אפל, שהומצא על-ידי סטיב ג'ובס ודבק ביורשיו היום.
היכולת להגיש פרזנטציות אלגנטיות ומשכנעות, להשתמש בקסם אישי כדי לסחוף את הקהל, הוא מיומנות נדירה וחשובה, אבל בסופו של דבר אין מחסור באנשים כאלה. אפשר למצוא את התכונות האלה אצל אנשי עסקים, פוליטיקאים, גורואים של עזרה עצמית, יחצני אגרוף, בוסים במאפיה ומוכרי שמן נחשים רבים. אילו כל מה שהיה צריך כדי ליצור חברה דומיננטית, מובילת-תעשייה, היה איש מכירות מבריק בראש, HP הייתה ממנה את ג'ון האם למנכ"ל שלה כבר מזמן, וכולנו היינו שולפים את ה-HP Pavilion PhonePad 12s מכיסנו. מוצרים כושלים אינם זרים גם לאפל. על עברה מאפילים מוצרים לא מוצלחים שהקסם השיווקי של ג'ובס לא היה יכול להציל.
https://www.youtube.com/watch?v=-3gw1XddJuc
החשיבות האמיתית של סטיב ג'ובס, מה שהפך אותו לסמל, היא שהוא הצליח לאחד תכונות שאנחנו מזהים באופן מסורתי עם מנהיגות עסקית – הכרת השוק, חוסר רחמים, ניהול פיננסי, וגם יכולות שיווקיות – עם מסירות חסרת פשרות לאסתטיקה ולחוויית המשתמש במוצריו. ג'ובס היה ידוע בדקדקנותו לגבי הפרטים הקטנטנים ביותר, מציפוף התווים ועד צבע האייקונים, כי הייתה לו אמונה דתית כמעט שהדברים האלה קובעים את איכותה של חוויית המשתמש, ולכן יש להם השפעה על חייו. הגישה שלו לא הסתכמה באוצרות; מדובר באדם שהגה ורשם פטנט על עיצוב מדרגות הזכוכית בחנות הדגל של אפל, לצד תרומות רבות אחרות.
המסירות חסרת-הפשרות הזו לשיפורים מזעריים בעיצוב המוצר הם מה שיצר בסופו של דבר את ההיקשרות הרגשית של מיליונים רבים של "מעריצי אפל". אפל בהנהגתו של סטיב ג'ובס העדיפה באופן עקבי את שיפור המוצרים ולא התפתתה לרווחים בטווח הקצר. מדוע, אפילו כאשר אפל כמעט פשטה את הרגל, מחשבי המק לא התמלאו בתוכנות זבל ממומנות, שבלי ספק היו מספקות תוספת נאה להכנסות? ג'ובס היה מעדיף להרוג את המוצרים שלו מאשר להתפשר על חוויית השימוש בהם.
קשה לדמיין שלמישהו מהמנהיגים העסקיים של היום יש יכולת או רצון לעצב את המוצרים שלו לשלמות כזו. האם אכפת לג'ף בזוס שקינדל נראה כמו חתיכת פלסטיק, שיש לו גופנים מכוערים ואלגוריתמים איומים ליישור שורות? ברור שההצלחה של אמזון עצומה, אבל כמה מלקוחותיה הנאמנים יישארו איתה אם המחירים יעלו או זמני המשלוח יתארכו, אפילו בהדרגה? האם למישהו יש רגשות כלפי אמזון? האם מישהו יכול לומר שפייסבוק תחת מארק צוקרברג השקיעה יותר בחוויית משתמש מאשר בחליבת דולרים מהתוכן האישי של גולשיה?
כאנשים שעוסקים בתחומים יצירתיים, רבים מאיתנו חשים שהכישורים שלנו כמעט מנוגדים למה שדרוש להצליח בעסקים. היינו רוצים שיהיו לנו תכונות כמו קידום עצמי, קפדנות פיננסית, חשיבה ניהולית ותחרותיות, אבל הן זרות לנו לחלוטין. מקרה כזה, שבו כל התכונות האלה מתקיימות אצל אדם אחד ברמה הגבוהה ביותר, לצד יצירתיות מבריקה, חוש עיצובי שאין שני לו ומסירות חסרת-גבולות לאכיפת הסטנדרטים האסתטיים שלו, הוא כמעט חד פעמי. זו תאונה קוסמית, מוטציה נדירה ביותר. ולכן כל מה שאני יכול לומר לאלה שנדמה להם שהם משתווים לכך הוא: אין לכם כזה מזל.
המחשבה פורסמה לראשונה ב-Medium.
תגובות פייסבוק
תגובה אחת על לעולם לא תהיו סטיב ג'ובס
מדויק - רק שאני לא בטוח שזה יותר מזל מקללה
נשבע לך באפליקציה
מירון אמיתמאז הנאורות האדם מצוי בספקנות ותוהה במי ובמה להאמין. האם הטכנולוגיה דווקא...
X 21 דקות
ולאונרדו לא עונה
כמו בעניינים רבים בחיינו, גם בכל הנוגע ללשון יש לטעם האישי מקום מרכזי, ואפילו קובע. אמנם נכון כי בזירה הלשונית, ובוודאי בעברית, מתנהל מאבק מתוח באשר לנורמות, אך דווקא המאבק הזה ממסך את תפקידו של הטעם ואת חשיבותן של ההעדפות האישיות. האם "צריך" להוקיע את מי שאומרים "שתי שקל", או שמא יש להכיר בכך שככל הנראה מדובר בשינוי בלשון המתהווה לנגד עינינו? האם צורות בגוף ראשון יחיד מסוג "אני יחליט" הן "שגיאה" או שמא שוב, מדובר בהתארגנות מחדש של נטיית הפועל בעתיד? דיו רב נשפכת על כך, מקלדות נחבטות בעצבנות ורב הלהט בין בעלי הדעות השונות.
ובכל זאת, עם כל הכבוד לדעות השונות, מוטב להיות ישרים ולהודות שלא פעם הקבלה או ההתנגדות שלנו לתופעה בלשון קשורה למה שנראה לנו יפה, אסתטי, מתאים, נחמד או חמוד. גם מי שחושבים שתקומתה של האומה העברית מאוימת על ידי "שתי שקל" או "אני יגיד לך", טוב יעשו אם יכירו בכך שהצרימה באוזנם אינה נגרמת בגלל סדק בלכידות הלאומית, אלא היא מעידה על התנגשות של התופעות עם הטעם האישי.
כך הוא מצבי נוכח השימוש הרחב ב"להתכתב" בתחום האמנות. הנה: הודיתי בכך, הודיתי בדחייה החדה שהביטוי מעורר בי כשהוא משמש באמירות מסוג "היצירה מתכתבת עם פיקאסו בתקופה הכחולה שלו". תגובתי המיידית, הבלתי נכבשת, למשפט כזה היא לשאול "ומה כתב בחזרה פיקאסו?"
מובן שמדובר בתגובה עוקצנית, במחאה לא שקטה הנובעת מכך שפשוט איני אוהב את "להתכתב" בשימוש הזה. לטעמי – ממש כך – יש יותר מאֵד קל של יומרנות בקביעה שמשהו שאנחנו עושים היום "מתכתב" עם אמנות גדולה מן העבר, עם גדולי התרבות ומורשתם הכלל-אנושית, ואפילו עם עבודתו של אמן דגול בעל מעמד מוכר. יש משהו פרזיטי החושף בעליל התפרצות של אגו בשימוש כזה ב"התכתבות". והרי "להתכתב" בעברית הוא פועל שמביע הדדיות: אני כותב לך ואת כותבת לי בחזרה, בהקשר של לך ושוב חי שמתקיים בינינו. אדם שמניח פתק בכותל הרי אינו "מתכתב עם אלוהים" אלא לכל היותר מנסה לכתוב אליו, ונותר בציפייה פתוחה לתשובה, לתגובה, לסימן בעולם. אפשר בעברית לכתוב למישהו, ואפשר להתכתב עם מישהו, וההבדל ברור לכולנו.
אלא שאין מדובר ב"להתכתב" במובן המוכר לנו, המובן העיקרי של הפועל במילונים. דוברי העברית, אולי אכן אלו בהם העוסקים באמנות עכשווית או בחקר האמנות בכלל, יצרו הומונים לפועל "להתכתב", כלומר הם יצרו פועל נוסף, "להתכתב" (2), זהה בצורה ל"להתכתב" (1) המוכר, אך הוא בעל משמעות אחרת. הדוגמאות מורות על כך ש"להתכתב" באמנות דומה לפועל עברי חדש אחר: "לרפרר", המשמש בתחום מדעי הרוח, בדמיון מסוים, חלקי, לפועל האנגלי to refer to, כלומר "להתייחס ל-", "להצביע על", "לרמוז ל-". היות ש"רפרנס" הוא עניין מוגדר, מוחשי, עניין שאפשר להצביע עליו באורח ברור, "לרפרר" נראה מעט יותר מחויב מאשר "מתכתב". ב"לרפרר" דומה שאפשר על פי רוב למתוח קו ישר בין ההתייחסות המסוימת ובין הדבר שמתייחסים אליו: למשל, ציון המספר "1948" בפרוזה עברית עשוי בהחלט "לרפרר" למלחמת העצמאות, ודמות של איש שאינו צעיר, בעל שער לבן המצמח לו פרא כמו כותנה בשני צדי הראש בעודו ניצב על ראשו בחוף הים "מרפררת" בעליל לתצלום הידוע של בן גוריון. לעומת זאת, "להתכתב" האמנותי מייצר עמימות ושומר עליה, לעתים שומר עליה מכל משמר. אפילו עולה חשד ששאלה תמימה "למה מתייחס הדבר? עם מה בדיוק מתכתבת היצירה?" תזכה לנחירה של בוז. ואילו את הרפרנס אפשר על פי רוב לסמן במרקר צהוב.
מובן שאפשר לבקר את "לרפרר" שנגזר ממלה אנגלית ואף לומר שהוא לא יצר שורש עברי "ר.פ.ר." ולכן הוא נותר כסרח עודף מלאכותי. ולא פחות מכך אפשר לבקר את "להתכתב" של עולם האמנות העברי על יומרנותו, יהירותו ועמימותו של הפועל שהשימוש בו הפך כמעט לחובה. בשני העניינים יהיו טענות בעד ונגד. אך גם נכון וצריך לומר שבשני המקרים מדובר בשאלות של טעם.
והם בקצה המזרח
אביהו זכאיעל שני חוקרים גדולים שחשבו שההיסטוריה מתנהלת על פי חוקיות והיגיון פנימי:...
X 9 דקות