מלכות האהבה

החירות נמצאת בקשיים, השוויון קטן והולך, אבל מה עם האחווה? בלעדיה, קשה לחשוב על משטר דמוקרטי
X זמן קריאה משוער: 9 דקות

נוכח מערבולת האירועים שאנו נתונים בהם מדי יום, נוכח העומס העצום על תודעתנו, נוכח הרעש הבלתי פוסק, הן ברמה ההיסטורית, הן מבחינת האירועים הפוליטיים – במציאות ובמהדורות החדשות - והן בחיינו המתנהלים בין עבודה לבין תביעות שונות לנתחים מזמננו ומתשומת לבנו, אני מציע לדבוק במושג עתיק ימים וחשוב מאין כמוהו: שלוות הנפש.

באמצע היום או בסופו, יוחד זמן ויוחדה תשומת לב לעיסוק ממוקד במציאת שלווה. מדובר בעיקר בשלווה של הנפש, שאפשר לראות בה נטייה שחוצה זמנים ותרבויות, המאפיינת את השדרות המרכזיות של המין האנושי

אפשר לקרוא לה רוגע, אפשר לבחור במושג "נחת רוח", שקט ושלווה בוודאי יתאימו כאן. אתם יודעים למה כוונתי, שהרי לא המצאתי דבר. מדובר בדבר שמאחד בין הוגים ואנשים רציונליים בכל רחבי ההיסטוריה. אנשים כאלו, על אף היותם שקועים בטרדות היומיות, במאבקים, אפילו בהתמודדות עם רעב, מזג אוויר קשה, או גם עודף של נוחות וכיבודים, שבאים לא פעם יחד עם תהפוכות פוליטיות וצבאיות לעת מצוא, שאפו תמיד למצוא שעה של שלווה פנימית. באמצע היום או בסופו, יוחד זמן ויוחדה תשומת לב לעיסוק ממוקד במציאת שלווה. מדובר בעיקר בשלווה של הנפש, שאפשר לראות בה נטייה שחוצה זמנים ותרבויות, המאפיינת את השדרות המרכזיות של המין האנושי, שהרי איני מדבר כאן על חסרי השליטה העצמית או על המכורים חסרי התקנה לפעילות יתר קדחתנית, או על אלו העסוקים בפגיעה בחבריהם וברקימת מזימות שכל מטרתן שלילית.

מנעוריי אומרים לי שכשאדם מוצא את עצמו בוויכוח עליו לדאוג "לא לאבד את מתיקות האופי". ותמיד תהיתי האם מתיקות כזאת אכן מאפיינת את האדם המתווכח בלהט, או שמא מדובר בתכונה שיש להשיג אותה באמצעות הפעלת משמעת פנימית. לדעתי, סוקרטס הטוב הצליח לכבוש את ההתנשאות שהייתה בו בהשפעת הקשרים שלו עם הסופיסטים בראשית דרכו, בכוחה של משמעת פנימית, עד שהגיע לענווה אמיתית, ממותנת, באשר לאפשרויות שלו ולגבולותיו האינטלקטואליים, כאיש שהיה בן זמנו, בן התקופה שבה נעשו הניסיונות הראשונים בהפעלתו של משטר דמוקרטי.

יחד עם זאת, ברשות הרבים, ובוודאי ב"אגורה" של אתונה, היה קשה עד מאוד לשמור על שלוות הנפש, על "מתיקות האופי", שכן המקום רחש מחרחרי ריב בלתי צפויים, ולא פחות מכך גם כל מיני פדנטים שהעמידו פנים שהם יודעים הכול, ובעיקר התהלכו מפה לשם בחיפוש אחר קטטה מילולית או אחרת. אני מתאר לעצמי שהם תמיד עסקו בניסיונות להפר את הרוגע והשלווה של סוקרטס, מחפש הדרך – ואת זאת אני אומר בלי לשכוח שהפילוסוף גם ידע לחולל מחלוקות ולעורר יריבים, אף מבלי דעת, בשל השיטה הפילוסופית החדה שלו, גם אם הוא מעולם לא שיחר אחר יריבויות אישיות. סוקרטס הלך לעולמו בשל מה שאפשר לכנות "רצח עממי". כתוצאה מכך, אפלטון ואריסטו, התרחקו מהאגורה רווית השערוריות.

האקדמיה של אתונה, רפאל

מתוך "האקדמיה של אתונה" (1509-1510) מאת רפאל, ארמון האפיפיור, קרית הוותיקן, תצלום: ויקיפדיה

והנה, בהיותי איש בן יותר מששים שנה, איש שחייו היו מלווים בשפע של אי-ודאויות וחוסר ביטחון חומרי, למדתי סוף סוף דברים אחדים. ואולי כעת, בסתיו חיי, במקום שכוח יחסית על פני כדור הארץ הטוב, אוכל לחלוק עם הקוראים מעט מהם.

למדתי גם לקרוא בתשומת לב את הכתבים שאני אוהב, ואפילו, לעתים, את אלו שמעוררים בי דחייה, כי קריאה נמהרת גורמת לעיוותים ולעתים אף למעשים מסוכנים

אחד הדברים החשובים שלמדתי הוא הצורך להקשיב לאחרים בהתפעלות ובדממה. לצעירים, לבוגרים ולזקנים, בני כל הדורות. כל עוד הם מבקשים שיקשיבו להם, ואולי אף שיבינו אותם. למדתי גם לקרוא בתשומת לב את הכתבים שאני אוהב, ואפילו, לעתים, את אלו שמעוררים בי דחייה, כי קריאה נמהרת גורמת לעיוותים ולעתים אף למעשים מסוכנים.

מתוך כך הבנתי שאחת הבעיות הקשות של ימינו היא שאיש אינו רוצה להקשיב לזולתו. בדרך כלל, בני-אדם מקשיבים לעצמם בלבד, ודומני שכל אדם שמסוגל למידה של כנות עם עצמו, יסכים שהנגע הרע הזה פשה גם בו, אם אינו אורב לפתחו כסכנה מיידית. רבים קוראים פיסקה או שתיים, רק כדי לגלות כיצד יצליחו לקטול את מי שחיבר מאמר ארוך או ספר שלם.

כך קורה שאנו חיים בלבה של חברה של חירשים, של אנשים אנוכיים, הנצמדים לקו אחד בלבד והלוהטים בזעף האחד והיחיד שלהם. לכן המשורר היווני יורגוס ספריס נהג לומר שצריך "להצמיד את האוזן לחול" כדי להתקרב לקולם של האחרים.

איני מגלה כאן שום דבר חדש, וטוב שכך. אריך פרום הרי כבר כתב ספר בשם "אמנות ההקשבה", ספר הראוי להיקרא ולהיקרא שוב. אך בין הקריאה ובין ההטמעה העמוקה וההפיכה לחוויה אינטימית יש מרחק רב. ואני אומר זאת כמי שנתקל מדי שבוע במישהו שקוטע את שתיקתי כדי להקים בינינו ויכוח שכולו קביעות נחרצות ותשובות סגורות. הנה רק לפני ימים אחדים ניגש אלי פרוטסטנטי מאמין כדי לשאול אותי, מיד בתחילת הדברים: "אתה חושב שתגיע לשמיים או לגיהינום?" ואני השבתי לו שאני מתאר לעצמי שבידיו כבר מצויה תשובה מוכנה משלו. סבתי מצד אמי לימדה אותה שהדרך לשמיים צרה וקשה, ושבדרך רבים המכשולים. אלא שהאדון הזה כלל לא היה מעונין להקשיב לי. כל רצונו היה להתגרות בי, להאשים אותי ועד מהרה גם להרשיע אותי. האם אין זה בדיוק מה שקורה בפוליטיקה ברבות מהפינות בעולמנו?

לדעת להקשיב באדיבות. הנה לכם העניין. מכאן כמיהתם של רבים, ואני ביניהם, יחד עם יורגוס ספריס, המבוטאת במילותיו הידועות: "לו רק ניתן לי ים כחול ושליו בלב הסערה".

משלושת העקרונות של המהפכה הצרפתית, העיקרון המושפל ביותר בימינו, מושפל עד עפר, הוא עיקרון האחווה

אבל לא בחלומות אנו עוסקים, גם אם ברמה האישית יש מי שיוכל למצוא לו מפלט כזה בלב הסערה. בעודי חושב על הדברים במבט מקיף יותר מאותו אי ים תיכוני מהחלומות, עולה בדעתי שמשלושת העקרונות של המהפכה הצרפתית, העיקרון המושפל ביותר בימינו, מושפל עד עפר, הוא עיקרון האחווה. כבר אנשי המהפכה, בוודאי יורשיהם בהגות ובמעש, הפכו את האחווה למושג מופשט, ריק לחלוטין, במה שהיה גט מוקדם בין סובייקטיביות ואובייקטיביות. כלומר, בין הפרט והמין האנושי. אחד ההסברים האפשריים לכך הוא שלעיקרון היו יסודות יהודיים-נוצרים אל-זמניים חזקים, שיתכן שגרמו לדחייה רגשית בקרב אנשי הנאורות (ובוודאי בקרב הפחות נאורים שבהם), אנשי המאה ה-18 וה-19. עקרונות החירות והשוויון היו ברורים, בוודאי כל עוד אותה "חירות" היא הבסיס שעליו ניצב במידה רבה מנגנון הפעולה של הקפיטליזם הקלסי וגם קרוב משפחתו, הקפיטליזם שאנו עדים לו היום. באשר ל"שוויון" הרי שכמושג, מקורו בתקופות הקדומות ביותר בתולדות הדתות, שבהן דיברו על שוויון בפני האל. והרי גם אנשי השוויון בעלי הנטיות הטוטליטריות ידעו לעשות שימוש במושג השוויון למטרותיהם האידאולוגיות והמוחשיות.

המהפכה הצרפתית, טריקולור,

דגל הטריקולור של המהפכה הצרפתית בידיו של איש המעמד הנמוך, sans-culotte, ציור של Louis-Léopold Boilly, תצלום: ויקיפדיה

רבים מניפים זרועותיהם מעלה אל האל, אך מעטים מביטים הצדה אל אחיהם, אלו היושבים לצדם בבתי התפילה ומניפים זרועותיהם כמוהם. שלא לדבר על מבט חטוף שהם יכלו להפנות למי שנמצאים מחוץ לבית התפילה, בני אדם, אחים, שלא פעם סובלים, מתקשים, נאנקים תחת נסיבות החיים

אך "אחווה" היא עיקרון שמעלה קשיים חריפים בכל מעגלי החברה. החל באותם מהפכנים נעדרי אחווה שרצחו אלו את אלו, והמשיכו לרצוח גם אחרים, בשל הבדלים דקים ומחלוקות קטנות בפרשנות תאורטית או ביישום של מושגיהם. או שהם רצחו ורוצחים אלו את אלו בשל פולחן אלילים, יוהרה, התנשאות, חשבון פוליטי או שפלות רוח ונבזיות. היום קוראים לכך, בין השאר, "מגלומניה", מושג שהשתרש היטב נוכח מאורעות המאה ה-20 וחוסר הוודאות החריף של המאה הצעירה שלנו, ה-21.לעתים רחוקות למדי יש מי שמוכן לחשוב על חברו לפלג הפוליטי כעל "אח", אך גם אדם כזה אינו נוטה לראות ביריבו "אח", עם או בלי מירכאות. לאדם כזה היריב נראה כעובר ושב חסר חשיבות בשעת ערב ערפילית, מי שאפשר לבזותו בלי לשלם על כך מחיר כלשהו, לומר עליו כל דבר העולה על הדעת, אולי עד שהנסיבות "יסתובבו" במאה ושמונים מעלות, בשל התמורות והגלים השוטפים לרגע או יותר את העולם או את הארץ שהם חולקים, עד לפעם הבאה.

והדבר אינו קורה רק בפוליטיקה. הוא נפוץ גם בחוגים דתיים, שבהם היחסים הבין-אישיים מתרוקנים מתוכן. כך מתגלה הקליפה הריקה של עיקרון האחווה. למדתי בחיי, על אף שאני איש פילוסופיה והיסטוריה ולא איש דתי, כי רבים מניפים זרועותיהם מעלה אל האל, אך מעטים מביטים הצדה אל אחיהם, אלו היושבים לצדם בבתי התפילה ומניפים זרועותיהם כמוהם. שלא לדבר על מבט חטוף שהם יכלו להפנות למי שנמצאים מחוץ לבית התפילה, בני אדם, אחים, שלא פעם סובלים, מתקשים, נאנקים תחת נסיבות החיים.

אהבת הזולת, העיקרון העתיק הבא אלינו מימיה הקדומים של היהדות, ומראשית הנצרות, עבר פיחות חריף, וערכו מצוי כיום בתחתית המדרגה. בוודאי שאין אוהבים את מי שדתו שונה, מי שלשונו שונה, מי שצבע עורו שונה, מי שתמונת העולם שלו שונה, מי שחושב אחרת.

דמוקרטיה ללא אהבה לזולת היא אנטי-דמוקרטיה. אפשר לחפש תירוצים מתירוצים שונים לצורך הצדקה עצמית, אך דמוקרטיה ללא אהבה לזולת היא חסרת משמעות, שכן אין בה אחווה

אבל באורח משונה, אנו מדברים על "דמוקרטיה". כל אחד משתמש במושג לצרכיו הפוליטיים והאידאולוגיים, או על פי השיטה הכלכלית המועדפת לדעתו או בעיניו. אבל בתוך כך הכול שוכחים שהדמוקרטיה באה לעולם וגם בגרה והבשילה, עם כל המגבלות שיש בה לאורך חייה הארוכים, החל בימיה באתונה ובערים הקרובות לה, כדי להעשיר את בני האדם, עושר רוחני וחומרי כאחד, ללא מגבלות מופרזות על החירות. אולי לא מאוחר להזכיר שבאותה דמוקרטיה, עם כל ההבדלים שהיו כבר אז בין פילוסופים, הוגי דעות ואנשי חינוך, חיפשו את "טובת הכלל". כן, טובת הכלל, כקטגוריה אוטופית לתועלת מספר רב ככל האפשר של אזרחים. כלומר, לטובתם העליונה של האחים בעיר-המדינה.

מעולם לא חשבו על הדמוקרטיה ככלי להזיק לזולת. גם לא בימי קדם, ובוודאי לא בתקופה המודרנית. הרצח של סוקרטס והרדיפות נגד אריסטו היו כשלים אינסטינקטיביים של דמוקרטים-כביכול, מאלו שתמיד ערוכים לפגוע בשכניהם המבריקים. גם בימינו לא חסרים כאלו. מה שקרה הוא שבעידן המודרני, עם הפגיעה בעיקרון האחווה, הדמוקרטיה איבדה את אחד מעמודי התווך שלה.

אי-אפשר להיות דמוקרט אמיתי מתוך היעדר אהבה, מתוך אדישות לטובת הכלל, ובוודאי לא מתוך גישה של זלזול בזולת. עם הפגיעה באינטרסים החיוניים של מעמד הביניים ושל העניים יותר, נפגעת הדמוקרטיה המערבית ונפגע גם עיקרון האחווה. מי שמובילים את העולם היום עוינים את האחווה, והם יושבים בנקודות רבות ושונות על פני כדור הארץ, הגם שיש יוצאים מן הכלל חשובים מאוד למה שמסתמן ככלל של תקופתנו.

דמוקרטיה ללא אהבה לזולת היא אנטי-דמוקרטיה. אפשר לחפש תירוצים מתירוצים שונים לצורך הצדקה עצמית, אך דמוקרטיה ללא אהבה לזולת היא חסרת משמעות, שכן אין בה אחווה, לא ברמת הפרט ולא ברמה הקולקטיבית של המין האנושי.

לכן, בדיוק לכן, חשוב כל כך לחפש את השלווה, את נחת הרוח, את הרוגע, כקטגוריות פילוסופיות וגם הלכה למעשה. כך נוכל לפתח את יכולת ההקשבה, הקשבה מלאת אהבה, כדי לנסות להתקרב אל אחינו, כאן, איתנו תמיד.

 

סחיספרדו אינפנטס (Segisfredo Infantez) הוא משורר, פילוסוף והיסטוריון יליד הונדורס. היה מנהל בית ההוצאה האקדמי של האוניברסיטה הלאומית האוטונומית של הונדורס, ומזה שנים הוא כותב בעיתון La Tribuna ומנחה תוכנית ראיונות טלוויזיונית העוסק בכלכלה וחברה. אינפנטס הוא גם חבר האקדמית הלאומית לשפה הספרדית בארצו.

תרגם במיוחד ל"אלכסון": יורם מלצר

תמונה ראשית: המגוון ביחד, תצלום: ג'ורדן מקדונלד, unsplash.com

Photo by Jordan McDonald on Unsplash

מחשבה זו התפרסמה באלכסון ב על־ידי סחיספרדו אינפנטס.


תגובות פייסבוק

תגובה אחת על מלכות האהבה

01
שירה

רלוונטי מתמיד. כמה חשוב שנדע שלמרות שהפוליטיקאים שאחראים על דור העתיד מונעים מהם להיות מי שהם, אנחנו נמשיך להיות ליברלים ונדע להתקדם ולהבין שאנחנו כבר בעשור השלישי של המאה ה-21