סקירת ספר סיפורה של עיר

בניגוד לתפיסה הקיימת כיום, תוכל עיר העתיד להיות מקום שמבוסס על שוויון, קיימות, ומעל לכול – אמון בין אנשים
X זמן קריאה משוער: 12 דקות

ג'יין ג'ייקובס, עיתונאית ופעילה חשובה בתחום התכנון העירוני בארצות הברית, התגוררה בשנות ה-60 בגריניץ' וילג' שבניו יורק. וכשהיא הביטה על המתחולל ברחוב שלה, רחוב הדסון, היא ראתה ריקוד. כפי שתיארה בשנת 1962, בספרה The Death and Life of Great American Cities: "הבלט של מדרכה עירונית טובה תמיד יהיה שונה ממקום למקום, וגם באותו מקום, הוא חוזר על עצמו באלתורים שונים..." היא הוקסמה על-ידי פעולותיהם הקטנות של האנשים השונים: עובד המעדנייה שמעמיס ארגזים, הספר על הכיסא המתקפל, קהל ארוחת הצהריים. מבחינתה, העיר היא האנשים שמשתמשים בה, ולא תוכנית מרשימה שהנחית מלמעלה אדריכל-על.

גישה זו הובילה את ג'ייקובס להתנגשות ישירה עם רוברט מוזס, עובד מדינה מוכשר, אידיאליסט בעל דוקטורט במדע המדינה מאוניברסיטת קולומביה. מוזס צבר במאה ה-20 הצלחה אחר הצלחה במחלקות שונות בעיריית ניו יורק, כולל הכפלת כמות הריאות הירוקות בעיר משנות העשרים ועד שנות השישים. בסגנון כוחני, הוא צלל לתחום הכבישים (אחת מהצלחותיו היא מנהרת ברוקלין בטרי) ולא היסס לסלול אותם על חשבון שכונות ישנות, הכול כדי לאפשר זרימה חופשית של תנועה. לאחר מלחמת העולם השנייה, צבר חזון העיר הממונעת שלו תאוצה. אבל ג'יין ג'ייקובס סלדה מהחזון הזה, ובמאמרה "מרכז העיר שייך לאנשים", היא טענה שהעיר העתידית תהיה מעין פארק עצום נטול אנשים, סימטרי ומסודר, "יהיו לה כל התכונות של בית קברות מכובד ושמור היטב".

ג'יין ג'ייקובס בניו יורק ב-1961. צילום: ספריית הקונגרס

ג'יין ג'ייקובס בניו יורק ב-1961. צילום: ספריית הקונגרס

לאחר כמה התנגשויות ציבוריות בין ג'ייקובס למוזס בגין תוכניותיו השונות של זה האחרון לסלילת כבישים מהירים, הגיעה בתחילת שנות ה-60 ההתנגשות הגדולה, לאחר שמוזס הציע לסלול את כביש מנהטן התחתית, שהיה מיועד לעבור בקרבת ביתה של ג'ייקובס, ואיים על 2,200 משפחות ומספר לא מבוטל של עסקים ומבנים היסטוריים (מוזס ראה לנגד עיניו רק את ערך המבנים המדרדר). המאבק תפס תאוצה לאורך שנות ה-60, אבל ג'ייקובס סחפה אחריה עוד ועוד תומכים, בעיקר בזכות אותו ספר שהזכרתי בתחילת סקירה זו, ובו היא טוענת שיש לבנות את העיר מלמטה למעלה, ולא להיפך, ושאת הדגש יש לשים על האנשים והרחוב והמקומות הציבוריים. עד שנות ה-70 כבר ירד הפרויקט מהפרק, ומוזס איבד את מעמדו הכל-יכול.

התנגשות אידיאלים זו מראה עד כמה העיר היא נושא שנוי במחלוקת. אבל בהגנתה על השכונה שלה, מייצגת ג'ייקובס את קו המחשבה הבסיסי של ליאו הוליס בספר זה: תכנון ערים (ומוזס הוא רק האחרון בשורה של אנשי חזון שסיפורי עלייתם ונפילתם מובאים בתחילת ספר זה) נוטה להתעלם מהמרכיב האנושי, ולפגוע בקהילתיות במקום לטפח אותה. כמו ג'ייקובס, גם הוליס טוען שאין צורך לרסק את העיר ולבנות אותה מחדש כדי ליצור עתיד טוב יותר. לחילופין, יש להשתמש במשאבים האנושיים הקיימים כדי לבנות על גבי הבסיס הקיים וליצור עתיד עירוני טוב יותר. בניגוד לדימוי המקובל של העיר, היא אינה, לדידו של הוליס, מקום של ניכור, אלא מקום של אינספור קשרים רופפים שיוצרים את "הבלט של הרחוב", בלט שאפשר לטפח.

כדי את הבלט הזה וגם חיי קהילה עשירים שהתושבים ייהנו מהם, יש לבנות ראשית אמון בין ראשות העיר לתושביה. המהומות בלונדון בשנת 2011 הן הוכחה למה שעלול לקרות כשהאמון הזה לא קיים, וכשתחושה של אי-שוויון שולטת ברחוב. את העיר יש להקביל לכוורת: יש בה מלכה, אבל על פעילות הכוורת מפקחים כל העובדים יחד.

עטיפת הספר

עטיפת הספר

כבר במאה ה-17 כתב ג'ון לוק שבמסגרת החוזה החברתי שבין השליט לאזרחים יש מחויבות הדדית. ערים הובסיאניות, כאלה שמנוהלות ביד רמה ובפיקוח הדוק של השלטון, דוגמת בייג'ינג או עיר המדינה סינגפור, לעד יראו מרשימות יותר מאשר ערים ברוח ג'ון לוק. אבל קיימות גם דוגמאות מבטיחות לערים מסוג זה, כמו ניוארק של ראש העיר קורי בוקר. בוקר הביא לתחייתה של העיר, שנחשבה בשנות ה-90 לעיר המסוכנת ביותר באמריקה. והוא מחויב לה: בשנת 2008 הוא סירב להצעתו של אובמה להצטרף לצוותו, כי העדיף לרוץ לכהונה שנייה ולהמשיך את עבודת שיקום העיר. באפריל 2012 רץ לתוך בניין בוער בשכונה שלו. אחר כך אמר: "אני שכן שעשה מה שרוב השכנים היו עושים." האישיות הכובשת של בוקר היא רק בסיס להצלחתו כראש עירו של ג'ון לוק.

בוקר הוא גם דוגמה ומופת לתקשורת בין ראש עיר לתושביה ומבין שתקשורת ומידע הם הדם בעורקיה של העיר. על העירייה להיות בדיאלוג מתמיד עם התושבים, ובימינו, הטכנולוגיה המודרנית והרשתות החברתיות מאפשרות לראש עיר כמו בוקר לקיים את הדיאלוג הזה ביעילות. לא זו בלבד שהוא נוכח בפייסבוק, יוטיוב וטוויטר, הוא גם מניע לפעולה בעזרתן; בדצמבר 2010, כשסופת שלגים כיסתה את ניוארק בלבן, בקשות עזרה החלו לזרום לטוויטר שלו, ובעזרתן הוא הקצה משאבים ואף יצא בעצמו לשטח כדי לפנות שלג עם את חפירה.

אמנם קורי בוקר מייצג את ההזדמנות שהטכנולוגיה מעניקה לקשר אישי עם התושבים, אבל היא בהחלט מסוגלת לייעל גם תהליכים רחבים יותר. בלונדון, למשל, התעקשו ראשי העיר האחרונים, קן ליווינגסטון ובוריס ג'ונסון, לשחרר נתונים לציבור הרחב. הרשויות הציבוריות לא התלהבו מהחשיפה לביקורת, אבל הנתונים ששוחררו הצליחו להניב יצירתיות רבה.

ערים רבות מנסות למתג את עצמן כ"עיר יצירתית", חלקן בעקבות מה שמכונה "אפקט בילבאו"

למשל: יישום שמאפשר לך לשרטט צורות על מפה בעזרת מסלול הריצה שלך ברחבי העיר. תהליכים מסוג זה מגדירים מחדש את הקשר בין העירייה לתושבים. המהומות בלונדון בשנת 2011 מוכיחות שהדרך לבניית אמון עדיין ארוכה, אבל גם בתוך הקושי אפשר למצוא נקודות אור בזכות הטכנולוגיה: מכשירי בלקברי אמנם עזרו בארגון המהומות וההפגנות, אבל בה בעת, אזרחים השתמשו בטוויטר כדי לארגן קבוצות ניקיון ספונטניות להתמודדות עם ההרס שהשאירו המהומות.

יצירתיות אנושית היא אכן מצרך חשוב כיום, ואחד המניעים הגדולים של הכלכלה העולמית. וערים רבות מנסות למתג את עצמן כ"עיר יצירתית", חלקן בעקבות מה שמכונה "אפקט בילבאו". בשנות ה-80 בילבאו הבסקית לא נחשבה כלל וכלל לעיר יצירתית, עיר שמושכת תיירים בזכות תרבותה. אבל בזכות נחישות רבה הצליחה העיר לשכנע את קרן גוגנהיים לתרום חלק מהאוסף, והביאה את האדריכל פרנק גרי לבנות את הגוגנהיים בילבאו, מבנה ייחודי ואחד המוזיאונים האטרקטיביים באירופה. בילבאו הפכה ליעד תיירותי משגשג, גם בפני המשבר הכלכלי האחרון. ערים רבות ניסו לשחזר את סיפור ההצלחה המהונדס הזה, ללא הצלחה.

לעומת זאת, נדמה שבנגלור שבהודו נועדה להפוך לעיר יצירתית מזה זמן רב. בנגלור היא אחד ממרכזי ההיי טק הגדולים בעולם, ואולי אף מתחרה בעמק הסיליקון עצמו. לבנגלור יצא שם של מצוינות בזכות מתכנתיה המקצועיים שסיפקו תחליף זול למתכנתים המערביים בביצוע משימות שגרתיות. ועם הזמן פיתחה העיר תרבות היי טק משל עצמה ומשכה חברות מערביות רבות אליה.

בנגלור שבהודו. צילום: סעד פארוק

בנגלור שבהודו. צילום: סעד פארוק

לבנגלור יש סיכו י טוב יותר להצליח כעיר יצירתית מאשר ערים אחרים שמחליטות לפתע לחקות את בילבאו. מדוע? מכיוון שפריחת ההיי טק שלה מתבססת על אופייה רב השנים של העיר. עוד לפני הכרזת העצמאות של הודו בשנת 1947 שימשה בנגלור אתר פרישה לבריטים מדושנים. אבל לאחר הכרזת העצמאות נשאר בה משהו מהמורשת הבריטית והוקמו בה אוניברסיטאות ומכוני מחקר שונים. הצלחתה הנוכחית בונה על הרקע הזה. עם זאת, ישנם גם קשיים. בשעה שהיצירתיות מזינה את העיר, גם העיר צריכה להזין את היצירתיות. בניית שדה תעופה חדיש להכלת זרם העובדים המגיע אל המדינה התעכבה זמן רב בעשור הקודם, וגם כעת כשהוא בנוי, הדרכים המובילות ממנו לתוך העיר עדיין לא הושלמו. בנוסף, הביורוקרטיה של הקמת עסק בהודו עדיין סבוכה ביותר; בסינגפור ההובסיאנית עסק נרשם תוך 24 יום. בבנגלור תיעד בלוגר 110 ימים נוראים.

עוד בבנגלור אנחנו מוצאים את קבוצת "ההודי המכוער" (theuglyindian.com). מדובר בקבוצה של אנשים מתחומי השירותים הפיננסיים והטכנולוגיים שנשבר להם, ולכן הם מתכנסים, מפעם לפעם, עם כלי עבודה, ומפנים אשפה שהצטברה ברחוב. כפי שאמר אחד המשתתפים, עצם פינוי האשפה, העבודה הפיזית בשכונה, מגבירה את רגישות חברי הקבוצה למתרחש בה. הוליס שם דגש רב על חשיבות השטח הציבורי והקהילתיות בבניית עיר. מפתיע לגלות שאחד הגורמים שמגבירים את תחושת הקהילתיות הוא צפיפות. החוכמה המקובלת אומרת שצפיפות, והעיר בכלל, מעודדים חוסר נימוס. אבל דו"ח של קרן יאנג משנת 2011 מראה את ההפך: 3 קהילות ברמות צפיפות שונות נבדקו: אמירות שלום, כנות, עמידה מסודרת בתור ועוד. הסתבר שדווקא בצפופה שבהן רמות הנימוס היו הגבוהות ביותר. מחקר אחר, זה של אלינור אוסטרום, מדגים את חשיבותה של השיתופיות בקהילה, ואת הצורך שלנו בשיתופיות.

אלינור אוסטרום. צילום: הולגר מוצקאו

אלינור אוסטרום. צילום: הולגר מוצקאו

אוסטרום היא האשה היחידה שזכתה בפרס נובל לכלכלה (2009). היא בנתה מודל לניהול קהילה עם מאגר מוגבל של משאבים, על בסיס מחקרים ברחבי העולם. בכל המקומות שבחנה, היא גילתה שהקהילה מטפלת במשאבים המשותפים בתשומת לב לא פחותה מזו שהם מקדישים לרכושם הפרטי. הקהילה, היא הראתה, מפתחת אסטרטגיות ארוכות טווח כדי לשמר את קיימותם של משאביה. "ההודי המכוער" היא דוגמה לזה.

בינתיים, במקום אחר בהודו, נמצא מוקד שונה לגמרי שמחבר בין צפיפות ליצירתיות. דהרבי, השוכנת במומביי, היא אחת משכונות המצוקה הקשות ביותר בעולם: יותר ממיליון איש ב-2.4 ק"מ רבוע. אבל דו"ח של המרכז לטכנולוגיה ותכנון סביבתיים באחמדאבאד חושף את הפעלתנות הכלכלית שקיימת גם במקום כזה: 5,000 יחידות תעשייתיות קטנות שמייצרות ביגוד, כלי חרס וכולי, לצד 15,000 "מפעילם של חדר בודד." בסך הכול, כמעט 500 מיליון דולר בהכנסות לשנה. זוהי מערכת כלכלית שהעיתונאי רוברט ניווירת' מכנה "System D" – פעילו כלכלית שאינה מוכרת על-ידי גורמים רשמיים, כלכלה של אלתור ומקוריות, וכוללת, לפי הערכות, כ-1.8 מיליארד אנשים ברחבי העולם. למרות זאת, כבר עשרות שנים שעולות שוב ושוב תוכניות לפיתוח מחדש של דהרבי, תוכניות שמתעלמות מצרכיהם הבסיסיים של התושבים ואף מנסות להשתלט על השטח.

האסטרטג העירוני סקוט ברנהם מאמין שהאמון שלנו בפוליטיקאים אזל, אבל לא התאדה מהעולם

לפני חמש שנים שלחו ארגונים מקומיים מכתב הדורש הכרה בזכותם של תושבי השכונה להיות מעורבים בתהליך התכנון מחדש. ברוחו של הפילוסוף הצרפתי אנרי לפבר, הם רוצים לקבל את "הזכות לעיר", זכות שמגיעה להם, או לכל תושב שהוא, בלי קשר לכמות הנכסים שברשותו (גישה שלדידו של דייוויד הארווי, מפרשניו של לפבר, הייתה חסרה במשבר הדיור של 2008 בארצות הברית, שנגרם בין השאר בגלל כניעה מוחלטת לרצונותיהם של בעלי הבתים). נראה שהפוליטיקאים לא שואלים את עצמם, ברוחה של ג'יין ג'ייקובס, אם יש בכלל צורך לבנות מחדש שכונה כמו דהרבי, ובה פעילות כלכלית ענפה. אולי כל מה שצריך הוא לבנות על הבסיס הקיים: לשדרג את תנאי המחייה הבסיסיים שלה ולאפשר לתושבים לשמור על אופייה הייחודי של השכונה.

האסטרטג העירוני סקוט ברנהם מאמין שהאמון שלנו בפוליטיקאים אזל, אבל לא התאדה מהעולם. לדידו, אמון הוא משחק סכום אפס; יש לנו כמות מוגבלת של אמון, ומכיוון שאנחנו כבר לא מעניקים אותו לפוליטיקאים, הוא עבר לתוך מה שהוא מכנה "הקהילה השיתופית". המעבר הזה לשיתופיות, אומר ברנהם, משפיע גם על תפקודה של העיר, והאנשים לומדים להשתמש בה בצורות חדשות. בשנת 2008, למשל, הוא יצר פרויקט בשכונה שליד נהר האיי באמסטרדם, שבאותו זמן הומרה מאזור תעשייתי לאזור מגורים. הפרויקט ניסה לשפר גם את המקומות הציבוריים. ברנהם וצוות מקומי הפכו את האזור, לדבריו, ל"מגרש משחקים יצירתי". למשל, באמצע הרחוב הושארה ערמה של לבני בטון וכשברנהם השקיף מחלון דירתו שהייתה ממול למיצג, ראה כיצד קבוצת נערים עובדת במשך שעות כדי לעצב פנים של פיל בעזרת הלבנים. שימוש חכם ויצירתי בשטחים ציבוריים יאפשר לנו לשתף פעולה ולפתח אמון בתוך הקהילה העירונית.

נדמה שחלק גדול מהרעיונות שמעלה הוליס בספרו מגולמים בסיפור של בוגוטה, בירת קולומביה, שם חולל ראש העיר מהפכה בתחום התחבורה הציבורית כדרך להתמודד עם בעיות של אי-שוויון

נדמה שחלק גדול מהרעיונות שמעלה הוליס בספרו מגולמים בסיפור של בוגוטה, בירת קולומביה, שם חולל ראש העיר בין השנים 1998-2001, אנריקה פנלוסה, מהפכה בתחום התחבורה הציבורית כדרך להתמודד עם בעיות של אי-שוויון וכך לבנות אמון בין התושבים למערכת. בעיות של תנועה הן עניין חמור מבחינתה של עיר. הערכות מדברות על הפסדים של מיליארדי דולרים בניו יורק בגלל פקקים, ומכוניות אחראיות ל-50 אחוז מפליטות הפחמן בארצות הברית. נראה שגם מכוניות ירוקות יותר אינן פתרון מוחלט לבעיה, כפי שמסביר פרדוקס ג'בון: הכלכלן הוויקטוריאני ויליאם סטנלי ג'בון טען שככל שהשימוש באנרגיה מתייעל, כך אנו משתמשים בה יותר. מנועים נקיים יותר יובילו למכוניות רבות יותר על הכביש, ובעיות פליטת הפחמן ופקקי התנועה לא יפתרו. אבל פנלוסה ניגש לנושא התחבורה בצורה שונה. בשנות ה-90 הלכה בוגוטה והתמלאה בכמות עצומה של מכוניות.

רחוב ראשי בבוגוטה, בירת קולומביה. צילום: נטי פ.ג.

רחוב ראשי בבוגוטה, בירת קולומביה. צילום: נטי פ.ג.

פנלוסה עשה כמה דברים: הוא הקים אזורי הליכה רבים בעיר, כולל המדרחוב הגדול בעולם – 17 קילומטרים; אסר חניית מכוניות על המדרכה (בעיניו היה זה סמל לאי-שוויון); העלה את המס על הדלק; קרא לרכיבה על אופניים (כדי למנוע בידוד של אנשים ולעודד אינטגרציה); והקים מערכת של תחבורה ציבורית בשם TransMilenio. במסגרת המערכת החדשה התקצר זמן הנסיעות ונוספו תחנות בשכונות העניות. בנוסף, פליטות הפחמן פוחתות ב-1,000 טון מדי שנה. TransMilenio מראה שיש תשובה לפרדוקס ג'בון, והיא אינה התקדמות טכנולוגית, אלא שינוי גישה.

העיר יכולה להיות מקום שמעודד קיימות. בשנת 2009 הראה העיתונאי דייוויד אואן שסגנון החיים הניו יורקי ידידותי מאוד לסביבה. לכל מטר מרובע מייצרת ניו יורק יותר גזי חממה ואשפה מאשר כל מקום אחר באמריקה, אבל זה עניין של צפיפות; הניו יורקי הממוצע מזהם פחות מאשר הלא-עירוני הממוצע. דרך אחת להסביר זאת היא המודל של הפיזיקאי התיאורטי ג'פרי ווסט, בנוגע לחילוף החומרים של העיר: העיר הולכת ומתייעלת ככל שהיא גדלה. למשל, כשעיר מכפילה את גודלה, טביעת הרגל הפחמנית שלה עולה רק ב-85 אחוזים. אבל ההתייעלות לבדה לא מספיקה. עיר ירוקה באמת צריכה אזרחים ירוקים. בעשור האחרון מעודדת העירייה את אזרחי ניו יורק לבנות פנלים סולריים וגגות ירוקים על בתיהם שלהם, והירידה בפליטות הפחמן ניכרת. בנוסף, הקו הירוק תורם לפעילות קהילתית. בניו יורק קיימים 640 גנים קהילתיים, שרבים מהם טופחו על-ידי הקהילות עצמן, במקומות שהיו עזובים קודם לכן.

ספרו של ליאו הוליס מלא בסיפורים קטנים כגדולים על כישלונות והצלחות בבניית ערים. כמה מהם הבאתי בסקירה זו, בניסיון לייצג את גישתו של הספר: עיר טובה נבנית מלמטה למעלה בעזרת האנשים ולמענם. בעיניו של הוליס, ייתכן שמושג העיר יהיה חשוב הרבה יותר בעתיד מאשר מושג המדינה. עד שנת 2050 יהיו בעולם קרוב ל-9 מיליארד אנשים, ו-70 אחוז מהם יחיו בעיר. אבל תהליך הנהירה לעיר יסייע בהתמודדות עם פיצוץ האוכלוסין, אם נשכיל לנצל את היתרונות של החיים בצפיפות גבוהה. מעבר לכך, תהליך ההתייעלות של העיר, שמתאר ג'פרי ווסט, יביא ליצירת "מגה-אזורים", מקבצים של ערים גדולות שיפעלו בפועל בתיאום.

יותר ויותר ערים מפתחות אופי משלהן במנותק מהמדינה שבה הן נמצאות. החיים בעיר מספקים לנו מערך של נורמות, ואנחנו מרגישים תחושת שותפות עם חברינו לעיר; בזכות הגלובליזציה, יותר ויותר אנשים מסוגלים לבחור איפה לגור, וכמונו, גם הם בחרו לגור בעיר הזו. הוליס בעצמו מכריז: "כשאנשים שואלים אותי מאיפה אני, סביר יותר שאומר 'לונדון' מאשר 'בריטניה'. האם אנחנו תושבים כעת, ולא פטריוטים?"

מחשבה זו התפרסמה באלכסון ב


תגובות פייסבוק

2 תגובות על סיפורה של עיר

01
זאב פוזנר

הספר של גייקובס היה טוב לזמנו, שנות ה-60 של המאה הקודמת; אז שלטה בכיפה התפיסה שניתן לנתח התנהגות של מערכות חיות (כמו עיר, לשון, גוף האדם וכיו"ב) באופן סינכרוני. את הספר של הוליס לא קראתי, אבל אם הוא ממשיך בגישה זו, אזי הוא פספס את זמנו בלפחות 40 שנה. מה שאפיין את אופן החשיבה הזה היא השאלה: מהו אותו מספר קטן של עקרונות שעל פיו רצוי לארגן התנהגות של עיר. אחת למספר עשורים ובעקבות ויכוח מהסוג שמתואר במאמר, התחלפה קבוצת השאלות השלטת, ויחד עמה שורה של מערכות נגזרות החליפו את תוכנן (למשל, תכנון הערים בפועל). כיום, עם ההתפתחויות שהתרחשו במדע האינפורמציה, למדנו לעקוב ולהתערב באבולוציות (ובכללן בדינאמיקה של עיר מסויימת) בכלים מעודנים יותר. ויכוחים מסוג זה עברו מן העולם ומקומם בהיסטוריה.