קיצור תולדות הזום

מהירות, נסיקה לגבהים ויכולת, אבל גם שליטה, מעקב ודיכוי: סיפורה של תופעה בעולם משתנה
X זמן קריאה משוער: 12 דקות

שלוש פעמים במאה השנים האחרונות פרץ הזום בעוצמה אל העולם: בראשית המאה ה-20, באמצעה, ובתחילת המאה ה-21. בכל פעם ייצג את הקידמה הטכנולוגית החדישה ביותר, ולצידה מנעד אפשרויות קוסמות שלא ניתן לחשוב עליהן כזמינות קודם. המושג ״זום״ קיבל איכות מטונימית – די לומר ״זום״ וכבר נפרש עולם של דימויים, בעל פואטיקה מובהקת.

בסוף המאה ה-19 נרשם המופע הראשון של השימוש בפועל zoom בשפה האנגלית, במשמעות של קול זמזום נמוך ומתמשך. זהו מונח אונומטופאי – המילה משמשת כסוג של מימזיס, כניסיון לחקות צליל הנפוץ במציאות. בשפה העברית שורשיו של הניסיון המימטי הזה עמוקים הרבה יותר, וניתן לאתרם ב״קלא דזמזומי״ הארמי, במסכת עירובין בתלמוד. מהתחלה צנועה זו המריא הזום לעבר מרחבים חדשים, כשהוא מייצר אטימולוגיה הנעה מהנשמע, אל הנראה, אל הדיגיטלי.

המושג "זום" שימש כתיאור סלנג לפעולת פתיחתה המלאה של המצערת במטוס, ונסיקה מהירה כלפי מעלה, תוך אִתגור יכולותיו הטכניות של המטוס, ושימוש בו עד הקצה, עד מעבר לגבול הסכנה

עד היום מסמן המונח "נסיקת זום" (zoom climb) יכולות מסעירות של מטוסי קרב מתקדמים. אולם השימוש הראשון ב-״זום״ בהקשר זה הגיע לארצות הברית משדות הקרב של אירופה, עם טייסי מלחמת העולם הראשונה. המושג שימש כתיאור סלנג לפעולת פתיחתה המלאה של המצערת במטוס, ונסיקה מהירה כלפי מעלה, תוך אִתגור יכולותיו הטכניות של המטוס, ושימוש בו עד הקצה, עד מעבר לגבול הסכנה. ב״שנות העשרים הרועמות״, הפוטוריסטיות, היה ה״זום״ נוכח בכל. הטייסים והטייסות אלופי ה״זום״, היו גיבורי על, שההערצה אליהם מזכירה את זו האופפת כוכבי רוק של זמננו. כפי שהראה לנו פיליפ רות׳ ב״קנוניה נגד אמריקה״, המשרטטת מציאות אלטרנטיבית שבה הטייס הנערץ (ואוהד הנאצים) צ׳רלס לינדברג נבחר לנשיאות ארה״ב, היה להערצה זו גם צד אפל.

מבער אחורי

עכשיו המטוס יעשה זום. תצלום: Mr Hasgaha

אם קודם להמצאתו של הזום הייתה נחוצה, לשם צילום נושאים מסוימים, קרבה פיזית אל נושא הצילום, הרי שעתה יכלה הצלמת לעמוד במקומה ולקרב את מושא הצילום אליה. החידוש הפך לשימושי בהקשרים רבים

הזום השני הגיע בשנות החמישים והשישים. הממציא האוסטרי פרנק ג. באק, שהיגר בשנות מלחמת העולם השנייה לארה״ב, המציא סוג חדש של עדשה. אם קודם להמצאתו של באק הייתה נחוצה, לשם צילום נושאים מסוימים, קרבה פיזית אל נושא הצילום, הרי שעתה יכלה הצלמת לעמוד במקומה ולקרב את מושא הצילום אליה. החידוש הפך לשימושי בהקשרים רבים. בתחום הספורט, למשל, נרשם שכלול חשוב. הצלמת יכלה עתה לעמוד עם מצלמה על הקווים (באופן שתועד בצורה מושלמת בסרטו של בילי ויילדר, "הפרקליט הגיס והכיס" משנת 1960), ולתעד דברים שהצופים בבית (באמצעות המכשיר החדש והמופלא ״טלוויזיה״) יכולים היו עד עתה רק לנחש – הבעת פני שחקן הפוטבול כשהוא נתקל בשחקן היריב; אגלי הזיעה על מצחו של החובט במשחק הבייסבול, כשהוא מתכונן לחבטה השלישית, המכרעת; חרדתו של השוער בבעיטת ה-11. הצופה דומה היה לאנתוני ואן לבנהוק, המביט בטיפת המים מבעד למיקרוסקופ שזה עתה המציא, ורואה אותה לראשונה רוחשת מיליוני יצורים. עולם חדש נפתח. גם הפעם רכש ה״זום״ (ובניו – זום-אין וזום-אאוט) ערך מטונימי, ונקשר לעולם של דימויים, תמונות וקולות. השימוש בזום מצא את מקומו הטבעי בקולנוע, אך היו גם מי שראו בו ביטוי לעשייה עצלנית ומקצרת דרך. כך, לדוגמא, ניקולאוס גיירהאלטר, יוצר קולנוע תיעודי חשוב, מצהיר בראיון כי הוא לעולם אינו עושה שימוש בזום-אין בסרטים שלו, משום שאינו מוכן לוותר על פריים רחב ומלא שרישומו נותר זמן רב. יעד כזה מצריך שימוש בתנועות מצלמה מורכבות ויצירתיות יותר.

זום, עדשה

לעמוד רחוק ולראות קרוב: זום. תצלום: סטיבן קראקמו

את הזום השלישי פגשנו כולנו בתחילת 2020. גם מי שהכירו את אחת התוכנות שהציעו שירותי ועידות וידאו מוקלטות בענן לפני שפרצה הקורונה אל חיינו, לא חשבו שדווקא שירות זה יהפוך למרכזי כל כך. כשם שנגיף ה-Covid19 הדיח את כל מגוון ההדהודים הקודמים של המילה ״קורונה״, כמו הבירה המקסיקנית הפופולרית, או השכונה בניו יורק, שהונצחה בשירם של סיימון וגרפונקל ״אני וחוליו בחצר בית הספר״ בדמותה של ״רוזי, מלכת קורונה״, כך הפך הזום החדש ל-זום בהא הידיעה. הוא נוכח היום בכל. בסיועו אפשר ללמוד, ללמד, לחגוג, לבקר הורים קשישים ולבצע כמעט את כל מגוון הפעולות התקשורתיות שאינן מחיבות מגע פיזי עם הזולת. ההכרח, ולצידו היצירתיות, חוגגים. בעקבות השימוש הנפוץ בתוכנה להפקת מסיבות מין וירטואליות בעידן של ריחוק גופני כפוי, מצאה הנהלת חברת ״זום״ לנכון להדגיש כי שימוש זה חורג ממה שמכונה "הסכם המשתמש".

גם מאחורי הזום העכשווי, מאחורי הטכנולוגיה המיטיבה, המאפשרת לנו ללמד, להיפגש, לעשות מין, קניות ושירות מילואים, וכל זאת מבלי לחשוש לבריאותנו או לבריאות זולתנו, רוחש צל

אם קול נסיקת המטוס הוא ״זום״ ברור, אונומטופיאה של ממש, מסמן הקרוב בקשר הדוק למסומן ויוצר אחדות סמיוטית ברורה ומופגנת, מתבקשת כמעט, הרי שה״זום״ של המצלמה מקושר למקור מעורפל יותר. פרנק באק רכש מפעל עדשות גרמני לאחר מלחמת העולם השנייה, ורשם פטנט על ״עדשת זוּמׇר״. אין לדעת אם מדובר בצליל גרמני מובהק, שחמק מן התודעה בעת המעבר לעולם האנגלו-סקסי שמעבר לאוקיאנוס, או שמא יש כאן הומאז״ של באק לאלופי הטיס שהעריץ בנעוריו. ה״זוּמׇר״, מכל מקום, קוצר ל״זום״. הקשר בין המסמן והמסומן התרופף, אך במעט דמיון, אפשר עדיין לקשר בין הזום לרחש תנועתה של העדשה המתוחכמת. בזום השלישי, זה החולש על חיינו כעת, אבד הקשר בין המסמן והמסומן. זהו תוצר סינתטי של אמני שיווק יפנים, שכל קשר מהותי בינו לבין דבר מה ב״עולם האמיתי״ – צליל, מראה, תחושה, אינו קיים עוד.

גם מאחורי הזום העכשווי, מאחורי הטכנולוגיה המיטיבה, המאפשרת לנו ללמד, להיפגש, לעשות מין, קניות ושירות מילואים, וכל זאת מבלי לחשוש לבריאותנו או לבריאות זולתנו, רוחש צל.

לא מדובר בסוג של ״תסביך פרנקנשטיין״. הטכנולוגיה אינה פורצת דרך, וככל טכנולוגיה, היא לכשעצמה אינה מפחידה. היא קיימת מזה שנים, וכולנו השתמשנו בצורה זו או אחרת של שיחות וידאו בלי להתרגש יתר על המידה. זום אורזת את הטכנולוגיה הקיימת באריזה זמינה יותר, נוחה יותר, זולה יותר ופתיינית יותר. אולי היא הייתה שם פשוט ברגע הנכון. ואולי היא, וגם הנגיף, ידעכו לתוך קיום מצומצם הרבה יותר. האם נזכור בעוד עשרים שנה את הזום במעורפל, כמו שהיום זוכרים את ״נטסקייפ״ – ומה הייתה נטסקייפ? דפדפן? פורטל? מערכת הפעלה? קשה לדעת. אבל כדאי לשים לב כבר עתה לכך שהזום רתום לשירותם של מבני כוח. מופעל עלינו כוח – עדין, מרומז, אבל ברוטלי בדרכו הוא. כמו הלחץ האטמוספרי, עשרות קילומטרים של אוויר קל, מולקולות נעות, נטולות משקל כמעט, אך רק כמעט, שמשקלן המצטבר לוחץ עלינו, מבלי שנרגיש, ומארגן מחדש את חיינו. העובדה ששעות הערות של כולנו כוללות שלוש או ארבע שיחות זום שונות ביום, שאין כיום טלפון סלולרי או מחשב נייד שהתכנה אינה מותקנת בו, מעידה על כך.

בעבר, היה הכוח למשטר את החיים של בני ובנות החברה גלוי, מופגן לראווה. במיוחד בשעות שהוגדרו כעת חרום. "הנה, על פי נוהל מסוף המאה ה-17, הצעדים שיש לנקוט כאשר פורץ דבר בעיר. קודם כל, רישות מרחבי מדוקדק: סגירה, כמובן, של העיר וסביבתה, איסור יציאה ממנה שהעובר עליו דינו מוות... קיטוע העיר לרבעים נבדלים וכינון כוח של ממונה בכל אחד מהם. כל רחוב מוכפף למרותו של מורשה; זה יפקח עליו; אם יעזוב אותו, דינו מוות. ביום שנקבע, מצווים הכול להיסגר בביתם; היציאה מהבית אסורה ודינה מוות. המורשה עצמו בא לנעול, מבחוץ, את דלתו של כל בית." כך מתחיל מישל פוקו את הפרק העוסק בפנאופטיות בספרו ״לפקח ולהעניש״. כוחו של המורשה הוא הכוח הברוטלי, הנגלה, של הרשות, שמבטה עומד על המשמר בכל מקום. במאה ה-17 התבטא כוח זה ב-"יחידת מיליציה גדולה בפיקודם של קצינים טובים ואנשים ראויים", וב-"יחידות משמר בשערים, בבית העירייה ובכל הרבעים כדי לזרז את האנשים לציית".

המאה ה-21 הולידה מנגנוני פיקוח סובטיליים, פנאופטיים, שאותם אנו מפעילים על עצמנו כמעט מרצוננו. כזה הוא הזום. הפנאופטיקון החדש, הממשמע הווירטואלי שאליו אנו נכפפים מרצון, נכנעים למבטה המלטף של העין הממשטרת

כוח זה קיים גם בימינו. המשטרה עודה אוכפת את החוק, ועושה זאת ביד רמה, באלימות – סימבולית ופיזית – מופגנת. הרשתות החברתיות מוצפות בסרטוני אכיפה של תקנות בידוד חברתי שפרצו לחיינו במרץ 2020. שוטרים עוצרים אישה הנושאת ספרים בטענה שקנתה אותם בניגוד לתקנות. שוטרים מוּטסים במסוק עוקבים אחרי גולש גלים, ממתינים לרגע שבו הוא ירד לחוף. אך המאה ה-21 הולידה גם מנגנוני פיקוח סובטיליים יותר, פנאופטיים, שאותם אנו מפעילים על עצמנו כמעט מרצוננו. כזה הוא הזום. הפנאופטיקון החדש, הממשמע הווירטואלי שאליו אנו נכפפים מרצון, נכנעים למבטה המלטף של העין הממשטרת.

הפנאופטיקון, אותו מתקן משמוע מטאפורי שהגה ג׳רמי בנת׳ם במאה ה-,18 הוא מתקן כליאה מושלם, אידיאלי, שבו אסירים מצויים תחת צפייה בלתי פוסקת של מגדל שמירה עגול, כשתאיהם נמצאים במעגל מסביב למגדל השמירה. התאים בנויים כך שהסוהר במגדל המרכזי יכול לדעת תמיד האם האסיר נמצא בתאו, אך האסיר אינו יכול לדעת לעולם מתי יצפו בו, ומבחינתו הוא נמצא תחת צפייה מתמדת. הפנאופטיקון של בנת׳ם הוא גלוי. האסירים רואים את המגדל. אם המגדל יקרוס, הם ידעו שהעין הממשטרת אינה פעילה יותר. אבל כל עוד המגדל עומד על מכונו ופעיל, הם יודעים כי סיכון העין הממשטרת מרחף מעל לראשם. אולם, כפי שפוקו מסביר לנו, בשלב מסוים, אין עוד צורך בקיומו של הסוהר. די בצילו של מגדל השמירה. כך גם אנו, החיים בחברה הליברלית בישראל של המאה ה-21, שבה המִשטור הוא עניין פנימי. אנו יודעים כי צופים בנו בכל רגע, לא רק בתוכנת האיכון הסלולרי המופעלת בשעת החירום בלבד, אלא באלפי דרכים אחרות, זעירות.

פנאופטיקון, כלא, הרלם

לראות הכול, לשלוט בכל, לעקוב תמיד: מודל הפנאופטיקון מיושם בכלא בהרלם, הולנד. תצלום: מתיס

הזום הוא הסמן של הציות. אם את שם, סימן שאת לא בחוץ, שאינך מסכנת את סביבתך. אינך נושאת את הספרים האסורים, שבין דפיהם, חבוי, נחבא ברסיסי הרוק של שיעולה של המוכרת בחנות, המוות הנורא במגיפה

הזום הוא הסמן של הציות. אם את שם, סימן שאת לא בחוץ, שאינך מסכנת את סביבתך. אינך נושאת את הספרים האסורים, שבין דפיהם, חבוי, נחבא ברסיסי הרוק של שיעולה של המוכרת בחנות, המוות הנורא במגיפה. אינך שוברת את הבידוד, לא ממך תצא המגיפה. אם אתה בשיעור זום בבוקר, ביוגה זום בצהריים, ומלמד כתיבה יוצרת בזום בערב, הרי ששלוש פעמים הראית כי אתה מציית לכללים הטובים. כי אינך פורע את החוק. גם אם תצטרף לאורגיית זום בערב, אולי בניגוד להסכם המשתמש, עדיין נמצא שציית לסדר המוכתב, לדרישה המשתמעת של מנגנוני הכוח.

אבל גם מעבר לקשר המעורפל במקצת, שכנראה אינו פרי תכנון, בין התכנה השייכת ליזם הפרטי, לבין כוחה הכופה של המדינה, נמצאים מנגנונים עדינים בהרבה המפעילים כוח כופה שאינו פחוּת בעוצמתו מזה שמפעילה המדינה בגלוי. לכאורה, כל אחת מאיתנו שולטת בזום שלה. היא יכולה לבחור "לשלוח זימון". היא יכולה לבחור להיענות לזימון שנשלח אליה, והיא יכולה גם לא להיענות. אבל כל פעולה כזו נרשמת, מקוטלגת ונשמרת לעד בארכיב, שלא ברור למי יש גישה אליו ואיזה עתיד מצפה לשלל הדימויים, הצלילים, המילים והתמונות המגובבים בו. אולי התחושה העמומה, המודחקת הזו, של היותנו יצרני נתונים בעל-כורחנו היא הטעם העמוק לתוצאות מחקר עכשווי שפורסמו בניו-יורק טיימס, המתאר את מפגש הזום, בקרב רבים ורבות, כמייצר מותשות, ערפול וניכור?

ועוד הכפפה עצמית שאין מנוס ממנה קשורה לאסתטיקה שפיתח הזום עבורנו. הזום מעמיד לרשותנו מספר רקעים מוצעים, כחוף ים נאה או מרחבי הגלקסיה. אפשר גם לקשט את המלבן "שלנו" בכל תמונה מהמבחר האישי. האסתטיקה של הרקעים לשיחה – מרהיבים, פרועים, או מונוכרומטיים – נתונה אם כך לבחירתנו. כך גם האופציה ל״טאץ׳-אפ״ המאפשרת לנו להגיע לזימון במיטבנו, כאילו עמדנו זה עתה מול המראה עם ערכת איפור ומיומנות מקצועית. אבל עצם קיומן של האופציות האלה מעלה עוד ספקות. אתן וסביבתכן, רומז לנו הזום, מושא למבט מתמיד. מוטב שתתרגלו, ומוטב שתתכוננו. עומדת לרשותכן האפשרות להשיל את המראה הטבעי ולעטות את מסכת הטאץ׳-אפ, ולייצר רקע מוקפד. לשאר ענייני האסתטיקה ידאגו אדוני הזום.

זום, וידאו, פגישה

זום: פגישה, חצי פגישה, וגם פיקוח ושעבוד. תצלום: Visuals

האם נשוב לעולם שבו אנו מביטים בפניו של האחר, הניצב מולנו, לא בהיפר-מציאות אלא במציאות עצמה, במרחק נגיעה? או שמא הזום, שהפך לזומאופטיקון, יישאר איתנו תמיד, כתחליף שיהפוך יותר ויותר מובן מאליו לבית הספר, לאוניברסיטה, למרצה, למאמנת, למאהב?

האסתטיקה של הזום היא מלבן גדול שבתוכו מלבנים סדורים קטנים. זהו הקְשר העל. המלבנים משתפים פעולה בתסריט של שיחה. תחילת התסריט היא לרוב ביטוי מילולי וויזואלי לקשיים טכניים להתחבר לתכנה. בכל שרשרת יש את החוליה החלשה, אשר כשלֵי ההתחברות שלה דוחה את תחילת המפגש. תמיד ישנו מי שתינוקו בוכה ומפריע לשטף השיחה/השיעור/היוגה/המילואים/האורגיה. חלק מ״קסמו״ של הזום הן ההפרעות. הפאוזות הכפויות. גם הן מתועדות לנצח, כמו כל השאר. התקשורת מוקלטת ומקודדת דיגיטלית, ומועברת דרך פילטר של קפיצות קטנות, סינונים מסינונים שונים, רצוניים ושאינם רצוניים. הבעות פנים, אלו שלנו ואלו של בנות ובני שיחנו, מעוותות, קופאות לפרקים או אף נעלמות כליל.

המפגש מתחיל. מבט העל שתכנן את הפואטיקה שלו ומכתיב את כלליו הוא חיצוני. אותו כוח חיצוני כתב את התסריט. כוח שמאפשר לעשות דברים מסוימים ומונע אחרים. הכוח הזה יוצר מפגש מוגבל באפשרויותיו, שבהתאם לחוקיו נפעל מספר פעמים ביום, כאילו אנו כפיפים ממושמעים על לוח משחק ענק, שלא ברור מי מנהל אותו. אין יותר פרטי מול ציבורי. מיטשטשות קואורדינטות החלל והזמן. כל הספירות הופכות לממלכת הזום, שעלינו לציית לציוויה, ובראש ובראשונה – הצו להופיע. להיראות. ״לדפוק נוכחות״, גם אם היא מוסתרת מאחורי מצלמה כבויה. לנתק מגע רק כשהגורם המוסמך המופקד על המפגש מכריז על סיום המפגש.

האם נוכל להשאיר חלק משמעותי מכל זה מאחור? הנוכל לחזור לאותו עולם שלפני הזום, לפני הנגיף? לאותו ריקוד תקשורת עדין ומורכב, חופשי מכללים מוכתבים, מפיקוח ומעין ממשטרת? האם נשוב לעולם שבו אנו מביטים בפניו של האחר, הניצב מולנו, לא בהיפר-מציאות אלא במציאות עצמה, במרחק נגיעה? או שמא הזום, שהפך לזומאופטיקון, יישאר איתנו תמיד, כתחליף שיהפוך יותר ויותר מובן מאליו לבית הספר, לאוניברסיטה, למרצה, למאמנת, למאהב?

שולמית אלמוג היא פרופסור למשפטים עם דוקטורט בספרות. חלוצת חקר התחום שלמשפט וספרות בישראל.  מאמריה וספריה עוסקים גם במשפט וקולנוע ובזכויות של נשים ושל ילדים.ות. במקביל לעבודתה האקדמית היא פעילה בהקשר למספר נושאים בעלי חשיבות ציבורית, מופיעה לפני ועדות הכנסת העוסקות במעמד נשים וילדים ומסייעת בניסוח הצעות חוק. 

גל אמיר הוא סופר, שפירסם מספר ספרי פרוזה, רובם בז'אנר המותחן הבלשי. לאחר סיום התואר השלישי הוא עובד כעמית מחקר והוראה בפקולטה למשפטים באוניברסיטת חיפה, ומחקריו מתמקדים בהיסטוריה של המשפט הישראלי. 

תמונה ראשית: שמיניות זום באוויר. תצלום: בפטיסט אזה, unsplash.com

Photo by Baptiste Azais on Unsplash

מחשבה זו התפרסמה באלכסון ב על־ידי שולמית אלמוג וגל אמיר.


תגובות פייסבוק