שיחות טובות עם ילדים

בסדרת המחקרים המפורסמים שנערכו בשנות השמונים, הפסיכולוגים בטי הארט וטוד ריזלי (Riseley) העניקו להורים גורם נוסף לדאגה: מספר המילים שמשמש אותם בשיחות עם ילדיהם. על פי הארט וריזלי, עושרה של השפה המדוברת בבית עשוי לנבא את תוצאות מבחני האיי-קיו של הילדים, את היקפו של אוצר המילים ואת מידת ההצלחה שלהם בלימודים. פער השפה אפילו מתחיל להסביר הבדלים בהצלחה בלימודים בין שכבות סוציו-אקונומיות שונות, משום שהורים בני המעמד הגבוה מדברים אל ילדיהם פי 3.5 יותר בממוצע מהורים עניים יותר. הארט וריזלי כינו את היעדר המילה המדוברת בבתים עניים "האסון המוקדם".

אלא שבשנים האחרונות מתברר כי לא רק מספר המילים חשוב. חוקרים מצאו כי לשיחות מסוג מסוים יש השפעה גדולה בהרבה מאחרות, בתרומתן להתפתחות הנפשית והרגשית. בעוד שכל ההורים משוחחים עם הילדים מספר זהה, פחות או יותר, של שיחות "ענייניות" – אינטראקציות שבהן ההורה נותן הוראות, כמו "תן לי יד" או "תפסיק להתבכיין!" – ישנה שונות גדולה בהרבה בכול מה שקשור למה שהארט וריזלי כינו "ריקוד לשוני", או שיחות שבהן ההורה והילד עוסקים בדיאלוג של ממש. על פי מחקר משנת 2009, של חוקרים בבית הספר לבריאות הציבור של אוניברסיטת קליפורניה, דיאלוגים בין הורים לילדים אפקטיביים פי שישה בקידום ההתפתחות של כישורי השפה, משיחות שבהן ההורים הם הדוברים היחידים.

אז דיאלוגים טובים יותר ממתן הוראות, דיאלוגים עדיפים על מונולוגים. אבל זה מוביל לשאלה המעשית הבאה: מהי השיחה שהכי כדאי לקיים עם ילדים? אם הזמן שאנחנו מסוגלים להקדיש ל"ריקוד לשוני" מדי יום מוגבל – הילדים שלי בדרך כלל מתחילים את המשא ומתן על הקינוחים בערך חמש דקות אחרי תחילת הארוחה – איזה נושאי שיחה כדאי לנו לבחור? וזה לא נושא שמטריד רק 'הורי הליקופטר'. להפך, הנושא הזה רלוונטי לחוקרים המנסים לתכנן התערבות לטובת ילדים בסיכון, כשהם מנסים לתת למטפלים כלים שיבטיחו את התפתחותם המוצלחת של הילדים.

תשובה חדשה הולכת ומתגבשת. על פי מאמר שפרסמו לאחרונה הפסיכולוגים קארן סלמון (Salmon)  ואיליין רייס (Rees), אחד הנושאים המוצלחים ביותר לשיחות בין הורים לילדים הוא העבר, או מה שהן מכנות בשם "העלאת זיכרונות מפורטים". לראייה, סלמון וריס מצטטות מבחר מאמרים, מלמעלה משלושה עשורים של מחקר על ילדים בני 18 חודשים עד חמש שנים, וכולם מגיעים לאותן מסקנות: שיחה על זיכרונות היא דרך יעילה במיוחד לעידוד צמיחה קוגניטיבית ורגשית. אירועים שהתרחשו בחופשה המשפחתית האחרונה או דיווח על מה שקרה באותו יום בבית הספר, או שיחה על הפעם ההיא, שבה נעלתי את המפתחות בטעות בתוך המכונית – מסתבר שלא כל כך משנה אילו זיכרונות תעלו. מה שמשנה הוא העובדה שאתם זוכרים ביחד.

הנה דוגמא להעלאת זיכרונות יומיומית שעליה ממליצים המדענים:

אימא: "מה היה הדבר הראשון שהוא [הסַפָּר] עשה?"

ילד: "בזזז" (מחליק את ידו על הראש)

אימא: "הוא השתמש במכונת גילוח ואני חושבת שזה מצא חן בעינייך. אתה יודע איך אני יודעת? כי חייכת".

ילד: "כי זה דגדג לי".

אימא: "ואחרי הגילוח, במה הוא השתמש?"

ילד: "הוא התיז מים".

אימא: "כן. למה הוא התיז מים?"

ילד: (שותק).

אימא: "הוא התיז מים כדי לנקות את השיער שלך. ושמתי לב שעצמת את העיניים, וחשבתי 'ג'סי קצת מפחד עכשיו', אבל לא זזת ולא בכית וחשבתי שאתה מאוד אמיץ".

זאת שיחה שגרתית לגמרי, אבל סלמון וריס מציינות שיש לה יתרונות רבים. קודם כל, השאלות מובילות את הילד לאורך חוויית התספורת. הוא לומד איך לזכור, איך לפרק את ההתרחשות ואיך להפוך את העבר לסיפור. במשך הזמן, הכישורים האלה ימלאו תפקיד גדול מאוד בהתפתחות השפה ולכן ילדים שלוקחים חלק בהעלאת זיכרונות מפורטים יותר עם הוריהם, הם לעתים קרובות בעלי אוצר מילים יותר מפותח, רוכשים יכולות קריאה וכתיבה מהר יותר ויש להם יכולת משופרת ליצור נראטיב. למעשה, מחקר אחד גילה כי כשמלמדים אימהות בעלות הכנסה נמוכה "להעלות זיכרונות בדרך מפורטת יותר" נצפה שיפור ביכולות של הילדים לספר ולהבין סיפורים – שיפור גדול מזה שהתרחש בעקבות תכנית אינטראקטיבית לקריאת ספרים.

אבל שיחות על העבר לא אמורות רק להפוך את ילדינו למספרי סיפורים טובים יותר. הן אמורות לשפר גם את האינטליגנציה הרגשית שלהם, ללמד אותם איך להתמודד עם רגשות שהיו מעדיפים לשכוח. בספר About Love כתבתי על מחקר שהראה כי ילדים שגדלו בבתים שבהם עסקו יותר בשיתוף בזיכרונות, מעידים על מצב רגשי משופר ותחושה עזה יותר של זהות אישית. היחידה המשפחתית כולה מתחזקת, משום שהילדים וההורים האלה, שיודעים יותר על העבר, מתפקדים טוב יותר על פי מדד מקובל המבוסס על עדויותיהם, של 'תפקוד משפחתי'. סלמון וריס  מדווחות על ממצאים אלה בהרחבה ומצטטות מחקר המצביע על כך שהעלאת זיכרונות רגשיים קשורה לשיפור ארוך טווח ביכולתם של ילדים לשלוט ברגשות שליליים, להתמודד עם מצבים קשים ולזהות את הרגשות שלהם ושל אחרים.

חשבו על שיחת התספורת שהזכרנו. שימו לב איך האם מזהה את רגשותיו של הילד: הנאה, דגדוג, פחד. היא מצביעה על מה שעורר את הרגשות האלה – מכונת הגילוח, המים שהותזו על ראשו של הילד – ועוזרת לבנה להבין את טבעם של הרגשות. (משום שהרגשות כבר לא נוכחים, אפשר לדון בהם בשלווה. משום כך שיחה על זיכרונות של רגש מועילה לעתים קרובות יותר מדיבור על רגשות בלהט הרגע). יתרונם של דיאלוגים כאלה הוא שהם מלמדים את הילדים איך להתמודד עם רגשותיהם, אפילו כשהם חשים זעם או פחד. כפי שסלמון וריס מציינות, אלה כישורים חשובים במיוחד לאימהות שנחשפו לחוויות שליליות או טראומטיות, כמו התמכרות לסמים או אלימות במשפחה. מחקרים מראים שהורים-בסיכון כאלה נוטים פחות לשלב "מילים רגשיות" כשהם משוחחים עם ילדיהם. וכשהם כן מדברים על זיכרונותיהם, אומרות סלמון וריס, הם לעתים קרובות נותרים "תקועים" בכעס. העבר שלהם עדיין אינו עבר.

יתכן שזהו יתרון נוסף של העלאת זיכרונות מפורטת. כשאנחנו מדברים על הזיכרונות שלנו עם מי שיקר לנו, אנחנו נותנים לאירועים ביטוי מילולי, ומעניקים לסחרחורת הרגשות שלנו מבנה של נראטיב. כפי שכתב הפסיכולוג ג'ימס פנבייקר: "ברגע שזה [זיכרון כאוב] מבוסס על שפה, אנשים יכולים להבין טוב יותר את החוויה ולבסוף גם להותיר אותה מאחור", וכך השיחה הופכת לרגע של תרפיה, שמאפשר לנו להבין מה קרה ולהתקדם.

זאת הייתה בסך הכול תספורת, אבל היית כל כך אמיץ.

 מקור:

Salmon, Karen, and Elaine Reese. "The Benefits of Reminiscing With Young Children." Current Directions in Psychological Science 25.4 (2016): 233-238.   

ג'ונה לרר הוא עיתונאי ובלוגר הכותב על פסיכולוגיה, מדעי המוח ועל הקשר בין מדעי הטבע ומדעי הרוח. הבלוג של ג'ונה לרר הוא  http://www.jonahlehrer.com

תורגם במיוחד לאלכסון על ידי דפנה לוי