שש דרגות של טלסטאר

מה היה בו, בלווין הטלסטאר, שהצית את דמיונם של כל כך הרבה יוצרים?
X זמן קריאה משוער: 6 דקות

הסיקסטיז היוו את שיאו של טירוף החלל האנושי, אבל חוץ מנחיתות על הירח ותמונות מרהיבות הוא גם היה מלא ברגעים חלליים משעממים ואפורים. לכאורה. טלסטאר היה דגם של לווינים שבשנות ה-60 קלטו ושידרו לראשונה אותות טלוויזיה, טלפון ופקס מכדור הארץ, לחלל ובחזרה. תקשורת בלתי נראית, קוסמית, ששינתה לעד את האופן בו בני אדם יודעים מה מתרחש על פני כדור הארץ. ב-10 ביולי 1962 שוגר לחלל אחד הדגמים, גוף של חומר מכוער ומשעמם למראה במשקל 77 קילוגרם.

ג'ו מיק, המפיק האנגלי האקסצנטרי, שהביט מימי ילדותו לחלל - זה שבתוך הראש וזה שמעל הבתים המנומנמים של פרברי גלוסטר - נדלק. הוא החליט להלחין יצירה אינסטרומנטלית לכבודו, שבדיעבד, ממש כמו הלווין, הייתה חלוצה ומהפכנית, אך זכורה כיום באופן מעומעם למדי. בזמן אמיתי היה מדובר באחת מאבני הדרך במוזיקת החלל בהיסטוריה האנושית, ולהיט חללי עבור מיק, סוף סוף, אחרי האוונגארד האינטרגלקטי הבלתי אפשרי שהוציא ב-1960 - I Hear a New World: an outer space music fantasy, עליו חתם בשם "ג'ו מיק והאנשים הכחולים", ושהכיל צלילים קוסמיים שכמוהם העולם טרם שמע, וגם לא ישמע עד שנים רבות אחר כך, ב-1991, אז יצא לראשונה במלואו. אז, בתחילת שנות השישים, מיק היה מפיק די מצליח, הומוסקסואל בחברה שמרנית עם משיכה לתחומים האיזוטריים של היקום ורקורד בעייתי ביחסי אנוש. פנטזיית המוזיקה מהחלל החיצון שלו קרסה לתוך עצמה, ורק האודה ללווין קנתה לו את המקום שהגיע לו.

מיק לא היה לבדו במרדף אחר המימד הלימינלי של הניצוץ המנצנץ, של הנראה אך בלתי נראה, של הידוע אך בלתי ידוע.

גלוסטר, עיר המחוז הבינונית של גלוסטרשייר, שגם היום מכילה כמאה אלף בני אדם, שאליה היה מגיע מהכפר הסמוך ניואנט כדי לאסוף גרוטאות אלקטרוניות שהיה מפרק בפליאה והופך למכונות קטנות ומשונות במחסן בית הוריו, התברכה בשלל טיפוסים שחיפשו אחר המימד הזה. ביניהם היו ג'ורג' וויטפילד, מאנשי הדת המשפיעים של המאה ה-18, והמטיף הידוע ביותר בקולוניות החדשות שבאמריקה, שהביא להתעוררות הפרוטסטנטית הגדולה; צ'ארלס ויטסטון, שהמציא באמצע המאה ה-19, בין השאר, את גשר ויטסגטון - המעגל החשמלי שהבזיק במחסן הקטן בבית מיק - וגם את הקונצרטינה ואת הסטריאוסקופ האהוב שהפך את הדו-מימדי לתל-מימדי, ושלח דורות של ילדים לחלל באמצעות עיניהם בלבד. המשורר וויליאם ארנסט הנלי, מחשובי המשוררים של התקופה הויקטוריאנית המאוחרת, וגם המשורר איבור גורני, שרק השמים שמעל הבינו אותו בתחילת המאה ה-20, ואולץ לבלות שנים רבות מחייו בבתי חולים לחולי נפש; וגם ג'ון סטפורד סמית', שהמנון שהלחין לקראת סוף המאה ה-18 למועדון ג'נטלמנים על שם המשורר היווני אנאקראון, הושאל כלחן לשיר על נצנוץ של כוכבים על גבי דגל (ההמנון של ארה״ב) רק כדי להיהפך להמנון שינוגן כשבני אדם ידרכו לראשונה על הירח.

כל אלה הביטו אל אותה גזרת שמים שאליה הביט רוברט ג'ורג' "ג'ו" מיק, שמים של עיר שהלכה וגדלה, מכפר שנוסד בשנת 97 על ידי הרומאים, דרך הסקסונים, הנורמנים, עבור בהפיכתה לעיר מחוז על ידי ריצ'ארד השלישי, הצגתה בתור האציל המעונה מגלוסטר במחזה השיקספירי "המלך ליר", ועד הזמנים המודרניים, בהם התגייס ג'ו מיק לחיל האוויר המלכותי בתור טכנאי מכ"מים, והחל לקשר בין החלל שבראש לחלל שמעליו.

מיק, נצר לשושלת גלוסטרית יצירתית ומשונה, גדל להיות מפיק ומלחין לונדוני יצירתי ומשונה לא פחות. הוא הקים אולפן בדירה זעירה והמשיך להמציא מכשירי הקלטה אלקטרוניים שונים ומשונים, ומלבד מוזיקאים היה מקליט בהם גם קולות של רוחות רפאים. הלהקה שאותה הפיק ובה רדה בזמן שהמשיך לעשות ניסויים מוזרים בכלי נגינה ובבני אדם, The Tornados, הוציאה את השיר המדובר - Telstar - ב-17 באוגוסט של אותה שנה בה שוגר הלווין לחלל, 1962, והוא הפך לסינגל הנמכר ביותר בבריטניה באותה השנה, והבריטי הראשון שהגיע למקום הראשון במצעד האמריקאי לפני הביטלס, שאותם הציע לבריאן אפשטיין לא להחתים, כשהאחרון ביקש ממנו לחוות דעתו על קלטת הדמו שלהם. חודש ושבוע בלבד מאז החל טלסטאר להסתובב כגרם שמים חומרי, כבר הייתה לו גם רוח. שלוש דקות וחמש עשרה שניות של צלילים בלתי מוכרים בקצב שגור שהפכו, באופן משונה, לסינגל האהוב על מרגרט ת'אצ'ר, שהקפיאה בתורה את תקציב חקר החלל בתקופת כהונתה.

לאורך השנים הבאות השיר הזה נוגן בכל תחנת רדיו, מסיבה ובמה, ואף הטריד את מנוחתו של המלחין הצרפתי ז'אן לדרוט, שתבע את מיק במרץ 63' על כך שגנב את הלחן מיצירה שלו - La Marche d'Austerlitz, מפסקול הסרט אוסטרליץ של אבל גאנס. הטורנדוס ניגנו את השיר הזה רבבות פעמים, ובערך כמספר הזה הוחלפו הנגנים, וכמובן הגיטריסטים. אחד מהם נולד גם הוא מתחת לשמים של גלוסטר, ב-4 בדצמבר 1945. נצר לאחת ממשפחות האצולה האינטלקטואלית של אנגליה, ובן דודו מדרגה רביעית של הסופר, הפילוסוף והפסיכונאוט החלוצי אלדוס האקסלי - רוב האקסלי.

בשלב כלשהו להאקסלי נמאס לנגן את הלהיט המשעמם, ובינואר 1968 הוא לקח את הטורנדוס לסיבוב הופעות בישראל. הוא מגיע, התאהב, נתקע או נשדד ונשאר בתל אביב הארצית, בה פגש את אריק אינשטיין, מיקי גבריאלוב, חיים רומנו ושות', הצטרף לצ'רצ'ילים שלקחו את שמם מכינויו של יצחק קלפטר, שכונה בתורו על שם ראש הממשלה המיתולוגי של בריטניה, שלולא דחף את סטאלין לבדוק את תוכנית הטילים V-1 ו-V-2 של גרמניה הנאצית, לא היו מציתים הסובייטים את המירוץ לחלל. למעשה, ייתכן מאוד שטלסטאר עצמו היה רק אסופת מתכות ופלסטיק על פני כדור הארץ, לא הופך ללווין ולא לשיר, והאקסלי עצמו לא היה מנגן בטורנדוס ולא מגיע לתל אביב, שבה חקר בסוף שנות השישים עם הצ'רצ'ילים את החלל שבראש, שנשאר מעט יתום ללא ג'ו מיק, שהתאבד שנה קודם לכן, ב-3 בפברואר 67', באמצעות רובה שגנב מהמוזיקאי היינץ בורט, בו היה מאוהב נואשות באופן לא מאוד בריא, לא לפני שבצורה רסקולניקובית למדי ירה למוות בבעלת הבית שלו, ויולט שנטון.

שמונה שנים בדיוק לפני כן נפל מהשמים באדי הולי, שמיק טען שרוחו המשיכה לתקשר איתו גם לאחר מכן, ובדיוק 36 שנים לאחר מכן, באותו היום ממש, ירה למוות פיל ספקטור, שמיק טען שגנב לו רעיונות מהראש באופן טלפתי, בשחקנית והדוגמנית לאנה קלארקסון.

שלושה שבועות לאחר הרצח וההתאבדות בית המשפט פסק בתביעת הפלגיאט שריחפה מעל ראשו כמו לווין דמוקלס, וקבע שמיק לא הפר זכויות יוצרים. טלסטאר היה שלו. הסוף המר הזה היה ודאי הפתעה גמורה עבור האקסלי, שכן לימים הוא סיפר עליו ש"הפעם היחידה שבה ראיתי התפרצות אלימה של ג'ו הייתה אחרי ההופעה הראשונה שלנו בתור הטורנדוס. הוא קרא לנו לאולפן והשתגע כי נגן הקלידים שלנו, דייב וואטס, סרב לנגן בקלביולין, הקלידים שאיתם הוקלט טלסטאר. הוא צרח וצרח, הטיח בקיר מגש עם קומקום קפה, כוסות וצלוחיות ויצא בטריקת דלת. לבד מזה, היו בטח רק עוד תקרית מינורית אחת או שתיים. בשאר הזמן הוא היה ידידותי, נעים, מנומס וסבלני".

בשלב הזה הצטרפו לטלסטאר מלבד מיק עוד כמה לווינים, והחלל החל להתמלא בחפצים נוצצים יותר ופחות שתקשרו באופן טלפתי עם כדור הארץ ונצנצו אליו נקודות זוהרות, גופים זוהרים כאבנים יקרות מהמרחק הזה.

אלדוס האקסלי, בן הדוד המוכר יותר, הציע בחיבורו "גן עדן וגיהנום" שהסיבה שבגינה בני אדם כל כך מרותקים מדברים נוצצים היא שהם מזכירים לנו, בזוהר הפנימי שלהם, חוויות מיסטיות. כוכבים, קריסטלים, גרגירי חול זכוכיתיים. האקסלי אמר עליהם שהוא ראה בגרגירי חול, כמו בכוכבים, "את היופי המיוחד של כל אחד ואחד מהם. במקום שיהיו משעממים, ראיתי שכל אחד מהם מורכב מתבנית גאומטרית מושלמת, עם זויות חדות, ומכל אחד מהם זהר והשתקף אור, וכל קריסטל קטן נצץ כקשת. וכל הקרניים חצו אלה את אלה ויצרו תבניות מעודנות של יופי שהותיר אותי חסר נשימה. ואז, לפתע, התודעה שלי הוארה מבפנים וראיתי באופן בהיר איך כל היקום מורכב מחלקיקי חומר שללא קשר לכמה משעממים וחסרי חיים הם נראים, מלאים ביופי עז וחיוני. לשנייה או שתיים על העולם התגלה כשלהבת פאר. כשזה נרגע, זה הותיר אותי עם משהו שמעולם לא שכחתי, ושמזכיר לי תמיד את היופי שנמצא בכל חלקיק של חומר סביבנו".

היום טלסטאר כבר אינו בשימוש, אך הוא עדיין מקיף את כדור הארץ, בכל אפרוריותו הנוצצת והשעמום הנהדר והיפהפה שלו, בכל חוסר השימושיות שלו, מלבד האפשרות להשראה, להארה מבפנים על ידי מחשבה על אודות גופים נוצצים בשמים. מדי פעם עוד אפשר לפתוח את הרדיו ולשמוע את הרוח שלו מנגנת בקלביולין.

לווין הטלסטאר.

לווין הטלסטאר.

מחשבה זו התפרסמה באלכסון ב על־ידי נדב נוימן .


תגובות פייסבוק