חיים שלמים הם לא-כלום. חיים שלמים הם כל מה שיכול להיות לנו.
ועם זאת, אתם ואני עומדים בפני מצב בלתי-אפשרי. אי-הידיעה.
לא לדעת מדוע. מדוע אנו קיימים, מדוע כל זה קרה.
לא לדעת היכן. היכן הוא הדבר הזה, מנין באנו ולאן אנו הולכים.
לא לדעת מי. מי שם אותנו כאן, מי אנו, מי הם האחרים. את מי אנחנו יכולים להכיר באמת? ככל שאנו אוהבים יותר, כך עמוק יותר המסתורין.
לא לדעת כיצד. כיצד לחיות את החיים הקטנים הללו, המלאים כל כך בתשוקה, בכאב ובחסד. כיצד לחיות אותם כך שאפילו דמעותינו יהיו יפהפיות, מתריסות, נאצלות.
ככל שאפשר לומר שלמין האנושי יש גורל, גורלנו הוא העובדה שבלתי-אפשרי מבחינתו לא לדעת.
מדוע בלתי אפשרי? כיוון שאי-הידיעה גובה מאיתנו מחיר נורא. כעת, הכול לא ודאי, לא בטוח, לא ברור, לא קבוע. ריק מהיגיון עמוק או מסיבה פנימית. ועצם העובדה שאנו חיים מטביעה בנו פחד, צורבת אותנו בפחד, שורפת אותנו בחרדה ובאימה. היצור האנושי זקוק באורח נואש לתשובות כדי להעניק משמעות לקיום. אך היקום שותק, דומם, צוחק. ובריק הזה אנחנו ממציאים את הגיהינום שלנו, את השדים והאמונות שלנו, ואת עצמנו.
וכך, השאלה הראשונה והגדולה ביותר היא זאת: כיצד נחיה עם הכאב של אי-הידיעה? כי הרי אנו חייבים לחיות איתו.
יש שתי דרכים. הראשונה, לחיות איתו מתוך התנגדות. להכחיש אותו, לדחות אותו, לקבור אותו, לשלול אותו. אנחנו יכולים להשתמש בדת, בצעצועים, בחפצים, ברעיונות. אנחנו יכולים לומר לעצמו שאנחנו יודעים ולהאמין בכך. אך אמונה אינה ידיעה.
התנגדות לחוסר האפשרות לדעת, מולידה צורת חיים שכולה התנגדות. ההכחשה והדחייה של אי-האפשרות לדעת הן בסופו של דבר הסיבות שבגללן עמים יוצאים למלחמות ועבדים נכלאים במכלאות. למען האל, למען המדינה, בעבור תהילה, כדי להשיג שליטה.
עבורנו, מי שרוצים לחיות חיים הגונים וראויים, נותרת אפשרות אחת בלבד. לקבל ואפילו לחגוג את חוסר האפשרות לדעת.
כיצד נוכל לחיות כך? כפי שאמרתי, אי-הידיעה, גובה מחיר נורא. בסבל, בייאוש, באי-ודאות. ובכל זאת. כולנו משלמים את המחיר הזה, כל אחד ואחד מאיתנו. זהו הדבר האמיתי ביותר הקושר בינינו. הסבל המצוי בנפשו של כל אדם.
המחיר הזה הוא בדיוק המקור לכל מה שבאמת ראוי ושווה בחיים האלו. ענווה, אומץ לב, חמלה, אהבה. כל אלו נולדים לא מתוך דחיית אי-האפשרות, אלא רק מתוך תחושת הוקרה עליה.
אהבה אינה ידיעה. היא קבלה עדינה ושקטה של היופי שבחוסר האפשרות לדעת. הרגע שבו אנו משלימים עם אי-הידיעה, הוא הרגע שבו אנחנו מתחילים לאהוב. אילו ידענו, איזו סיבה הייתה לנו לחיות?
הרגע שבו אנחנו מקבלים את אי-הידיעה וחוגגים אותה, הוא הרגע שבו החיים הללו נעשים יפים, בעלי משמעות, אפשריים. מעשה של בריאה במקום ביצוע של דקלום חזרתי.
אז בואו נודה על כל יום שבו אנחנו נמצאים על החוף הזה. התפללו, אם אתם מעוניינים בכך, פנו לאלים ושטחו בפניהם את בקשותיכם. אך קודם לכן, הודו לגורל ולבריאה על המתנה האדירה שבאי-הידיעה.
עומייר חק הוא הוגה דעות, פרשן, בלוגר ודמות ציבורית, המרבה לכתוב על כלכלה, חברה, עסקים, חדשנות ותרבות עכשווית. הוא מחברם של ספרים אחדים ומחלק את זמנו בין לונדון וניו יורק.
תורגם במיוחד לאלכסון על ידי אדם הררי
תגובות פייסבוק
6 תגובות על אין לדעת
meh.
אפשר לפרסם לינק למקור?
בבקשה, אפרת:
https://umairhaque.com/the-impossibility-of-knowing-15c3487a88ab#.fir6af6dv
יש לי ידיעה אחת. רוצה לנצל את הרגע. לעוף כמו דבורה, ולטעום מהצוף של כל הפרחים המזדקרים. :) איך סבתא שלי היתה אומרת לי ? אהבה שמאהבה. נכדה שלי , עשי כסף. יודעת שכסף זה כח. זו הידיעה שלי. אני עסוקה בלעשות כסף, ולא בא לתת ליעקב לבלבל לי את הראש עם הפוסטים של האהבה שהוא משגר לעברי.
האהבה לא תדאג לי כשאפרוש לבית אבות. אבל הכסף כן יעזור לי.
מקסימה הסבתא שלך,הודות לנשים כאלו שרדו הרבה משפחות יהודיות ברחבי עולם, גיבורות אלו לא זכו להוקרה מצד משפחותיהם אך הן שימשו השראה לסופרים וסופרות ואחרים
את ההנחה כי הסבל מאי הידיעה מצוי בנפשו של כל אדם אני לא מקבל. ישנו אחוז כלשהו של אנשים שאכן סובלים מאי הידיעה , מחוסר מציאת משמעות אבל עבור רוב האנשים, גם עם מחשבה זו חולפת במוחם, היא לא נשארת, כמו המחשבה על המוות או סוגיות אחרות שמעסיקות אנשים כמו ניטשה וחלק מקוראיו
החיים על קליפה של בננה
אמילי הרינגהצחוק מאפשר לנו לשמור על גמישות ומזכיר לנו שלהיות אנושיים פירושו לחיות...
X 17 דקות
בעיות של מוניטין
ליאור זלמנסוןהפחד מפני ביקורת שלילית והיד הקלה על הדק השיימינג משנים את האינטרנט...
X 10 דקות
ברווזים, פקידים ופירות הדר
הפרי הכתום, הקטן, הפחוס בשני קטביו, הקל לקילוף, המתוק המכונה מנדרינה הוא פרי הדר נפוץ, מוכר ואהוב. שמו ראוי לתשומת לב במסגרת מיפוי שמותיהם של פירות ההדר בכלל וכן של הדרכים שבהן הם זכו לשמות. אלא שבהזדמנות זאת נתמקד במילה האחת, בשם האחד, "מנדרינה".
בטרם ניגש לפרי עצמו, מתגלה שיש בעולם גם סוג של ברווז בשם מנדרין, שהזואולוגים מזהים תחתיו שני מינים: ברווז עצים ומנדרין סיני. ברווז העצים מקורו באמריקה הצפונית, ואילו המנדרין הסיני, כפי שמעיד עליו שמו, מקורו בסין. היות שפירות ההדר בכלל באים ממזרח אסיה, וכיוון שאין קשר טבעי בין ברווזים ופירות הדר, גם העין התמימה ביותר תסיק ש"מנדרין" הוא מונח הקשור לסין. ואכן כך, כי מנדרינית תקנית היא שמה המקובל במערב של השפה הרשמית של סין. בלשנים וחוקרי תרבות מכנית "מנדרינית" את קבוצת הדיאלקטים הסיניים הנפוצים בצפון סין וגם בדרום-מערב הארץ הענקית. פירות הדר, ברווזים ושפות, נקשרים כך כולם לסין.
אבל מנין הופיע המונח "מנדרין"?
מקורו במגלי העולם הפורטוגזים, בספנים ובאנשי המנהל והכנסייה שהגיעו לארבע קצוות תבל החל במאה ה-15. בסין, זיהו הפורטוגזים את עוצמתה הגדולה של הבירוקרטיה הקיסרית, הכלי העיקרי לשלטון על עם עצום ומגוון שהיה פזור, כמו היום, על פני שטח אדיר. בכל מגעיהם עם הסינים, גילו הפורטוגזים שיש מולם פקידים, חוליות וחווקים בבירוקרטיה עצומה. וכמקובל בבירוקרטיה שלטונית, לכל פקיד הייתה סמכות לתת הוראות בתחום מסוים ולחלוש על מי שהיו כפופים לו. נותני ההוראות הללו, בעיקר כשהם היו בדרג בכיר ורב כוח וסמכות, כונו בפיהם mandarim, וברבים mandarins.
מקור המונח הפורטוגזי ברור ושקוף: הפועל mandar, שפירושו "לשלוט", "לפקוד", "להורות" וכדומה. מקורו של זה עתיק מאוד והוא מתגלה במילים בסנסקריט שמציינות שר או יועץ, ואפילו במילה המוכרת לכולנו, מנטרה (mantra) כעצה או דבר הוראה. הסיומת הפורטוגזית -im, בדומה לסיומת הסנסקריטית -in, מציינת את מי שעושה את הפעולה או שיש בכוחו לעשות את הפעולה. כלומר: mandarim בפורטוגזית הוא מי שבכוחו ובסמכותו להורות על ביצוע דבר, על קבלת החלטה.
בעברית יש לא מעט מילים ממקור לועזי שבנויות על הגזע mandar, הקיים בלטינית, ושמצדו משקף את הרעיון של מתן יד, של הפעלת סמכות, של מתן כוח וכדומה. בעברית מדוברת היינו אפילו אומרים שהוא מציין, בין השאר, "להוריד פקודה", ובדמיון נוכל לראות יד סמכותית מוּרדת, להוראה או לחתימה על צו. דוגמאות לכך הן "קומנדו", כלומר פיקוד או ביצוע ביחד, "מנדט" שהוא סמכות פורמלית הניתן ומתקבלת.
בדמיון של אנשי המערב, בעיקר האירופים, נקשרה סין הקיסרית, הארץ המופלאה שהתגלתה לבני אירופה בעיקר בסוף ימי הביניים ובעת החדשה המוקדמת, עם הסדר הקונפוציאני, עם הבירוקרטיה בעלת המשרעת המרשימה ועם הפקידים המשכילים, המלומדים, שהיו אמונים על קיומה וניהולה של המערכת כולה. כך נוצרה זיקה בין "mandarim" בפורטוגזית, או "mandarin" באנגלית, צרפתית או ספרדית (שבה הצורה היא "mandarín") ובין סין ההיא, הקיסרית, המפוארת, הפותחת עצמה אך בקושי למערב, בזהירות ובחשדנות. שפת הארץ, בוודאי השפה הרשמית, שפת המנהל והדיפלומטיה שלה, כונתה בפי הזרים מלאי הפליאה באמצעות המונח הפורטוגזי השגור, ובאורח טבעי גם דברים שבאו מסין זכו ל"מנדרין" כתואר נלווה, ובהם הברווז התמים, שלא ידע שיש לו בן דוד צפון אמריקני, ושאין סיבה להניח שיש לו נטייה פקידותית או רצון להפעיל סמכות בירוקרטית.
בסופו של דבר, החיפוש אחר שם למותג של פרי הדר שהונדס לכדי הפרי המוכר לנו, על בסיס התפוז, הביא את מי שהביא להביט שוב במקורות הגיאוגרפיים של התפוז, כלומר בסין, ולבחור תואר קליט ומוּכר במערב, כזה הקשור לסין אך אינו מסבך את המבקשים לומר אותו. כך באו לעולם המנדרינות, קטנות, מתוקות, כתומות ורחוקות מכל עניין סיני, פרט לשמן הפורטוגזי. לשלוח את היד ולקחת.