אפלה לטובה

לאחרונה, אנשים שאני מדבר איתם אומרים לי בעגמומיות: "העולם עובר תקופה רעה". וכשאני שואל אותם לכוונתם, הם עונים לי: "הצד הרע של בני-האדם מתגלה על פני השטח".

אח, הטוב והרע, האפלה והאור. בדגם המחשבתי הזעיר שלנו ביחס לרגשות, לדעת, לבני-האדם, נראה שאנחנו נותנים לדברים האלו משקל שווה. כאילו לאנשים יש שני לבבות, או שני צדדים ללב, כשכל צד מאזן בדיוק את האחר בסולם של הנפש. ובכל זאת, האם לא נראה לכם שמשהו חסר בצורה החשיבה הזאת?

כשאנחנו מדברים על צד אפל אנחנו מתכוונים לכעס שלנו, לפחד, לבושה ולרגש האשמה שלנו. הדחפים שלנו לפגוע ולהזיק, לאחרים ולעצמנו. אנחנו מכנים את הרגשות האלו "שליליים", כי משמעותם סבל. ועם זאת, יש משהו שונה מאוד באור ובאפלה שבתוכנו. האפלה היא אפקט. היא נגרמת. היא תמיד תוצאה של משהו. לפעמים, היא תוצאה של טראומת ילדות. לדעתי, לעתים קרובות יותר היא תוצאה של פגיעות קטנות ונזקים קטנים, שנשתלו כמו זרעים באדמת הזמן. כך או אחרת, האפלה היא דבר שניתן, שמתקבל.

במובן הזה, האפלה אינה דבר אמיתי. אין לה מהות, ממשות או יסוד. וזאת כיוון שהיא נגרמת, היא תוצאה, היא אינה טבעית. מבחינה זו, הפחד והאשמה והבושה והכעס שלנו הם החלקים השקריים ביותר בנו. למעשה, הם אינם כלל הטבע האנושי – וזאת אחת הטעויות הגדולות ביותר של הפילוסופיה המערבית.

ובכן ברור שזו לא התחושה שמעוררת בנו האפלה. מבחינת ההרגשה, היא הדבר הממשי ביותר בעולם. כשאנחנו סובלים,  כשאנחנו הרוסים מדיכאון, מאשמה, מבושה, מכעס, לא יכול להיות דבר חי יותר מהאפלה. בסופו של דבר, אנחנו מרגישים שהתחושות הללו חיות אפילו יותר מאיתנו, ולעתים קרובות נדמה לנו שהמטרה שלהן היא להרוג אותנו.

הייתי במקום הזה, אתם יודעים. אני מדבר על כלכלה, על דרכים לשנות את העולם, על הצורך לעשות דברים טובים ונאצלים. מושגים מופשטים, מספרים, משוואות. במשך תקופה ארוכה בניתי סביבי חומה כדי להרחיק מעלי אנשים, ואלו היו הלבנים של החומה. אבל בכל מערה קטנה, האפלה צוחקת ופורחת. אם אני מביט לאחור וחושב על חיי, לעתים קרובות האפלה הייתה שם, ממש בתוכי. היא לחשה דברים לא נחמדים, ועשתה זאת בקול מתוק ועדין: "תוותר. אתה לא מספיק טוב. אתה כישלון", וכן הלאה. אולי מפתיע אתכם לשמוע את זה, אבל הרי זה בדיוק התרגיל של האפלה, התרגיל שהיא משתמשת בו נגדנו.

האפלה מונעת מאיתנו לראות. לכן היא שם. אנו זקוקים לה יותר ממה שאנחנו סבורים, מניחים ויודעים. באפלה הזאת אנחנו יכולים לעוות ולעצב אנשים ולהפוך אותם לכל דבר שאנחנו צריכים. לגיבורים, למפלצות, לשעירים לעזאזל, לרשעים. אני חושב על כל הדברים שהפכתי להיות. כל אלו, וגם דברים גרועים מאלו. ואתם יכולים לחשוב מצדכם על כל הדברים שאתם הפכתם להיות. לכן אתם וגם אני זקוקים לאפלה. כי באור לא פעם כואב יותר. הוא מראה לנו את האמת, את המציאות, את המהות. ואז אנחנו באמת רואים אדם, עירום, בכל השבריריות והענווה והשבר שלו.

האפלה מסתירה את כל זה. באפלה איננו רואים דברים שבורים. האם שמתם לב לכך? אנחנו רואים רק דברים שלמים. אנחנו רואים שיניים וטפרים ועיניים, ואנחנו מחברים אותם יחד לאשליות מפחידות. אנחנו רואים מלאכים ושדים וארצות מובטחות וגן עדן וכל מיני צורות של גיהינום וכל השאר.

אפלה יוצרת אפלה, במלוא מובן המלה. אנחנו מתעוורים. ואז יש עוד אפלה. אנחנו נופלים לרגלי הגיבורים שלנו, מחפשים גאולה. אנחנו מקללים מפלצות, אפופים לגמרי בזעם. גלגל הסבל מסתובב. ואין ריפוי או צמיחה או חיים של ממש, כי אין שום אמת.

רק הסדקים שונים. כל לב הוא לב שבור. זוהי האמת של החיים הללו. אולי אתם מניחים שזהו דבר מוזר ועצוב לומר. ואני חושב שיש בכך יסוד עמוק של שחרור. מוטב לי לראות את הכאב שבכם מאשר את האושר שבכם, ואם תאמרו לי שאין שם כאב, אז אדע שאינכם רוצים שאראה אתכם בכלל.  וכשאראה את הכאב שבכם, רק אז אוכל לדעת את האושר האמיתי שבכם. וההפך אינו נכון.

אולי הדברים נשמעים לכם מופשטים. גם לי הם נשמעו כך פעם. אני חושב שאם באמת תבחנו את עצמכם פנימה, ולו לרגע, ותשחררו, אולי תחוו משהו שונה. משהו בכם שהוא יסודי, ממשי, אמיתי. אתם יכולים לשאול את עצמכם: "מנין באו כל הרגשות המזיקים האלו שבתוכי? האם נולדתי איתם? הם נגרמו, הם נוצרו. וכל מטרתם היא למנוע ממני לראות בני-אדם. מה בדיוק הם מנסים למנוע ממני לראות?" ואז תראו את העד שבתוככם. ולא תתעוורו מן האפלה שניתנה לכם.

הנה הסוד. איננו נאבקים באפלה באמצעות אור. איננו נאבקים באפלה כלל, בעצם. אנחנו רק רואים דרכה. אנחנו רואים את המקור ואנחנו עדים. עוד אפלה, אפלה עמוקה יותר. אנחנו רואים את הסבל שגרם לסבל שלנו. אנחנו רואים את הכאב שהתנפל על הכאב שלנו. אנחנו רואים את כל זה, באיזשהו אופן, משוקף בכל לב שבור הניצב מולנו – במקום לא לראות את הסדקים בכלל.

ואז אנחנו חווים פתאום משהו אמיתי יותר, משהו בלתי-אפשרי, משהו יפהפה, אדיר ממדים. אנחנו חווים את העובדה שכולנו אחד, אפילו באופן הזה. אנחנו מאוגדים יחד על ידי האפלה, בדיוק כפי שאנחנו מאוגדים יחד על ידי האור.

עומייר חק הוא הוגה דעות, פרשן, בלוגר ודמות ציבורית, המרבה לכתוב על כלכלה, חברה, עסקים, חדשנות ותרבות עכשווית. הוא מחברם שלספרים אחדים ומחלק את זמנו בין לונדון וניו יורק.

תורגם במיוחד לאלכסון על ידי אדם הררי

תמונה ראשית: פרח קלה. תצלום: קלווין סמיט, unsplash.com

Photo by Kelvin Smit on Unsplash