בתפקיד בן אדם

"מעשה יחיד של טוב לב מצמיח שורשים בכל הכיוונים, והשורשים האלה נובטים ומצמיחים עצים חדשים." אמיליה ארהרט

בני הבכור ובנו של ג'יימס גנדולפיני הלכו לאותו גן ילדים. לא הכרתי את ג'יימס היטב, אבל הוא תמיד היה ידידותי לכולם והשתתף ברבים ממסיבות יום הולדת ומהאירועים בגן. בסוף השנה הראשונה נערכה מסיבת יום הולדת לאחד הילדים במגרש המשחקים. הורי הילד שכרו ליצן, שניסה לבדר את הילדים על-ידי ניפוח בלונים ויצירת חיות ודמויות שונות. הליצן נראה המום לגמרי והילדים התחילו להשתולל. אני זוכרת שצפיתי במצב שהלך והתדרדר עד שכל הילדים צרחו וחצי מהם בכו. הליצן התקשה לשלוט במצב. ואז ראיתי שג'יימס ניגש אליו ואומר, "תן לי לעזור לך." ג'יימס התיישב ליד מכונת הבלונים והתחיל לנפח בלונים ולהעביר אותם לליצן. ברגע שהוא התחיל לעשות זאת הילדים נרגעו וכולם נהנו מאוד. ג'יימס המשיך לעזור לו גם בחלקים אחרים של המופע, עד סוף המסיבה.

מעניין שאף שראיתי את מצוקתו של הליצן, לא עלה בדעתי לנסות לעזור לו. יכולתי לתרץ זאת ולומר שג'יימס הבין את מצבו טוב יותר כי גם הוא בא מעולם הבידור, אבל זו תהיה התעלמות ממה שקרה באמת. ג'יימס פשוט השיל את זהותו כשחקן זוכה אמי וכהורה, והפך לאדם שעוזר לאדם אחר בעת צרה. כשחשבתי על כך, הבנתי שבגלל חוסר היכולת שלי לראות מעבר לזהותי כהורה במסיבה (בידור הילדים לא היה התפקיד שלי), יצרתי מחסום ביני לבין הליצן, והמחסום הזה מנע ממני להציע לו עזרה. התחלתי להבין שמשחק התפקידים שלי חוסם חלק מהאנושיות שלי ואינו משקף את זהותי האמיתית.

כמה ימים אחר כך הייתי בבית המשפט (עדיין עבדתי כעורכת דין בחצי משרה) ופגשתי את היריב שלי בתיק. התיעוב העז שהלקוחות שלנו חשו זה כלפי זה יצר מערכת יחסים טעונה ביני ובין עורך הדין של הצד השני. ביליתי שעות עם עורך הדין הזה, אבל באותו היום הבנתי שאיני יודעת עליו דבר. מובן שהתנהגתי בהגינות ובכבוד, אבל אני אפילו לא בטוחה ששאלתי אותו אי פעם מה שלומו או אמרתי "שיהיה לך יום טוב". הייתי שם בתפקיד עורכת דין, וכך התנהגתי.

ולכן כשראיתי אותו באותו יום לחצתי את ידו ושאלתי אותו מה שלומו. נראה היה שאופן ההתנהגות החדש שלי לא הפתיע אותו במיוחד והתחלנו לפטפט כמו חברים. הסתבר שאמו הייתה חולה והיו לו בעיות במערכת היחסים עם בתו. אפילו נשארנו לדבר עוד קצת ביציאה מבית המשפט. מעולם לא נפגשנו שוב פנים אל פנים וסגרנו את התיק בטלפון כמה חודשים אחר כך. לפני שסיימנו את השיחה האחרונה הוא הודה לי שדיברתי איתו באותו יום בבית המשפט. "אני יודע שזה אולי נשמע טיפשי", הוא אמר לי, "אבל העובדה שזר גמור גילה עניין בחיי באותו יום נתנה לי תקווה. היא גרמה לי לחשוב שאולי אמצא את אותו טוב לב אצל רופא בשביל אמא שלי או אצל מטפל לבתי." מצחיק לחשוב שעבדתי כה קשה כדי לפתח את התיאוריות והפילוסופיות שלי במטרה לעזור לאנשים וכל מה שעשיתי באותו יום היה להשיל את זהותי כעורכת דין. ללא הזהות הזו יכולתי להיות אנושית מאוד ופשוט להקשיב בתשומת לב למישהו אחר שהיה בצרה. הלב הפתוח שלי ונוכחותי הם שעשו את ההבדל.

רבים מאיתנו הולכים לאיבוד בין התפקידים ו/או התוויות הרבות שלנו בחברה, אלה שאנו מקבלים מהעבודות שלנו, ממשפחותינו, מהחינוך שקיבלנו או מהדת שנולדנו לתוכה. התפקידים האלה אמנם חשובים מאוד, אך הם לא מבטאים את המהות של טבענו האמיתי. אם נרשה לעצמנו לחרוג מהם, נגלה שיש בנו מקום שהוא פתוח ואמיתי יותר. הוא מאחד בינינו כבני אדם ומרשה לנו להיות נוכחים ולהביע הבנה וחמלה.

מאז אותה מסיבת יום הולדת אני פחות הולכת לאיבוד בתפקידים שאני משחקת ומנסה להביט בעולם בעיניים רעננות. הכול נראה כה שונה כשפשוט באים באהבה, בהכרת תודה ובשאלה "איך אפשר לעזור?" כשאנו זוכרים את האנושיות שלנו, אנו מביאים רכות לכל מצב שאנו עומדים מולו ומשחקי התפקידים משקפים יותר מהעצמי האמיתי שלנו.

אני בטוחה שלג'יימס לא היה מושג על האופן שבו המעשה טוב הלב שלו השפיע עליי. אני אסירת תודה על שהייתה לי הזכות להיות עדה לטוב הלב שלו כשהציע עזרה לאחר. יכול להיות שזה היה התפקיד הכי טוב שלו.

מחשבה זו פורסמה על-ידי אליסון כרמן ב-Psychology Today. כל הזכויות שמורות לאלכסון.