גם אבנים יכולות להיות אנשים

עבור בני המאיה של התקופה הקלאסית, שחיו בדרומה של מקסיקו ובמרכז אמריקה בין 250 ל-900 לספירה, הקטגוריה "אנשים" (Persons) לא ציינה דווקא לבני אדם, כפי שמקובל כיום. כלומר, בני אדם היו אנשים, אבל ישויות אחרות, שאינן אנושיות, יכלו גם הן להיות Persons. חוקרי תרבות המאיה מודעים כבר זמן מה למושג המכליל הזה' והם יודעים כי המונח ״אנשים״ עשוי לכלול כל מיני ישויות, חלקן נראות אנושיות –  למשל דמויות חמר –  ואחרות, כמו סלע, דווקא לא.

הקטגוריה החברתית "אנשים" אמנם נמצאת במספר רב של הקשרים תרבותיים, אבל מי ומה שנכללים בה נתונים לשינוי. אבל לא מספיק להכיר באפשרות או בנוכחות של "אנשים" שאינם אנושיים. אני רוצה להבין מה משמעות ה"היות-איש" הזה בתנאים הללו. מה פירושה כשהיא כוללת מגוון רחב כזה של ישויות? איך זה להשתייך לעולם המאוכלס בסוגים רבים של Persons, ובכלל זה גם את מי שאינו אנושי? האם המאיה נתקלו באנשים באשר פנו?

בני המאיה הקדומים חוו עולם המאוכלס במגוון סוגים של יצורים, שכיכבו רבות בסיפורים, בדימויים, במסורות חברתיות ופולחניות, ובזהות הקהילתית

זהו נושא מסובך לחקירה. אין לנו אפשרות לראיין יחידים מבני המאיה הקדומים או לראיין אותם. אבל למרבה המזל, לבני המאיה מהתקופה הקלאסית היה כתב הירוגליפי מורכב ומסורת אמנותית. אלה מאפשרים לנו להכיר את הבנת העולם של המאיה, ועשויים לספק הקשרים באמצעות השוואה ביקורתית בין תיעוד מן התקופה הקולוניאלית של אמונות ופרקטיקות המאיה ופרקטיקות מסורתיות של בני המאיה המודרניים. כל המקורות הללו מעידים על כך שבני המאיה הקדומים חוו עולם המאוכלס במגוון סוגים של יצורים, שכיכבו רבות בסיפורים, בדימויים, במסורות חברתיות ופולחניות, ובזהות הקהילתית.

כדי לחקור את טשטוש הגבולות בין "בני אדם" ו"אנשים", בחנתי קטגוריה ספציפית מאוד של דימויים של המאיה שנמצאו בתמונות שצוירו על כדי קרמיקה. חיפשתי מקרים שבהם מופיעות פנים (צירופים שונים של עיניים, אף ופה) על אובייקטים דוממים. זהו מקרה מבחן ספציפי –  הוא אינו מקיף את כל הדברים שאינם אנושיים אבל הם אנשים בעיניי המאיה. עם זאת, בחינת הדימויים הללו אפשרה לי לזהות משהו מסוים על תפקידם של הישויות הלא אנושיות עבור בני המאיה.

שתי נערות בנות מאיה ב-Chichicastenango, גואטמלה. תצלום: Jamie Marshall, Curator, The Guatemalan Maya Centre, London, ריינר יאן, ויקיפדיה.

זוהי דרך הבנה דמוקרטית במהותה של העולם. בני אדם אינם אנשים חשובים יותר –  אנחנו רק אחד מסוגי האנשים בעולם הזה

עד כמה מרכזית הייתה בעיני המאיה האנושיות לרעיון ההיות-אנשים? האם אנשים שאינם אנושיים צריכים בני אדם כדי להתקיים? במילים אחרות, האם אנחנו חשובים כמו שאנחנו אוהבים לחשוב? חשבו על האייפון שלי, שצריך להיזון מחשמל מדי לילה, עטוף בכיסוי מגן ונהנה מתקשורת עם טלפונים עמיתים. האם הוא איש (אם בכלל) משום שהוא מחובר אליי, שואב את משאביו ממני כבעלים או כמקור? בעיני המאיה (שלא היו להם סמרטפונים אבל בהחלט היו להם דברים נוספים רבים ששימשו לתקשורת) התשובה הייתה לא. אנשים שאינם בני אדם אינם קשורים לבני אדם מסוימים, והם אינם שואבים את היותם אנשים מן החיבור לבן אנוש. זה עניין גדול: כשאנחנו חושבים על כל האנשים השונים הללו בעולם (אנושיים ושאינם אנושיים), היותם אנשים מקורה במאגר משאבים גדול וטבעי. זוהי דרך הבנה דמוקרטית במהותה של העולם. בני אדם אינם אנשים חשובים יותר –  אנחנו רק אחד מסוגי האנשים בעולם הזה.

בצורת החשיבה של המאיה, להיות אנשים הוא משאב בעולם. כיצד או היכן מתבטא הדבר? המאיה ראו בלהיות אדם תכונה ש"מופעלת" על ידי חוויה של צרכי גוף מסוימים ובאמצעות נטילת חלק בפעילויות חברתיות מסוימות. למשל, בין החפצים בעלי הפנים שבחנתי, אנשים מסומנים על ידי צרכים אישיים (כמו רעב, עייפות, קרבה גופנית) ומחויבויות קהילתיות (תקשורת, אינטראקציות, ביצוע פולחנים). בדימויים שבחנתי, אנחנו רואים, למשל, אובייקטים בעלי פנים המעורסלים בזרועות בני אדם. אנחנו רואים אותם גם מדברים אל בני אדם. אלה הם מרכיבים מהותיים של היות-אנשים, והם מופנים גם פנימה –  מה שהגוף או העצמי של אנשים כאלה דורש –  וגם החוצה –  מה שהקהילה מצפה מאנשים שהם חלק ממנה, תוך דגש על טבעה ההדדי של החברות בקהילה.

אנו חייבים להכיר בכך שלהיות-אנשים הוא מצב דינמי. ישות אינה תמיד, או באופן מהותי, איש. זה די מטורף –  לא רק שאנחנו חייבים להישמר ממיני אנשים העלולים להקיף אותנו מדי יום, אנחנו חייבים גם להיות מודעים לכך שדברים עשויים להיכנס או לצאת ממצב כזה. עבורי (ואולי גם עבור המאיה), אחת התוצאות היא שאיננו רוצים לדמיין עולם קסום שבו כל הדברים המקיפים אותנו מדברים, מייעצים, מבקשים חיבוק או חטיף. החוויה הייתה כנראה חוויה של אפשרות. המאיה בוודאי לא נתקלו על ימין ועל שמאל באנשים מכל סוג, אבל הם היו מוכנים לזהות סימנים של היות-איש במגוון מקומות, ולהגיב בהתאם כשישויות שאינן אנושיות היו מתגלות כאנשים.

הדרישה מעצמנו להאיר את ההנחות שלנו בנוגע להיות-איש (והאחריות והמחויבות ההדדית הכרוכות בכך) מאירה את תפקידנו שלנו ביצירה ופירוק של "אנשים", ואת ההשלכות החברתיות והפוליטיות

ישנו עוד מרכיב שיש לקחת בחשבון, בטשטוש הגבולות של להיות-אנשים. בעיני המאיה, לא מדובר היה בקביעה בינארית. ישויות יכלו להיות אנשים בעודן גם משהו אחר. בחפצים בעלי הפנים שבחנתי, ניכר היה שהמשיכו להיות פונקציונאליים, לעשות את מה שהאובייקט עושה (כלי אבן המשיך לחתוך, מבער קטורת המשיך לעשן כראוי). ויתרה מכך, המאיה יצרו דימויים של אובייקטים רבים בדרכים שמעידות על קטגוריה חומרית שלה הם משתייכים –  בציורים של כלי אבן האיש-כלי עדיין עשוי אבן. כדי להוסיף למורכבות: מבער הקטורת (שהיה עשוי מחמר, ומקושט בקישוטים דוקרניים המסמל את עץ הסייבה [Ceiba] הקדוש הגדל באזור) נחשב לאיש –  אבל גם לעץ. הדוגמאות האלה מעולמם של המאיה מחייבות אותנו להרהר באפשרות לבטל את החלוקה הבינרית אנשים/לא אנשים המהווה את בסיס ההסתכלות האונטולוגית שלנו.

אפילו אם אין לנו כוונה לקבל סלעים או סמרטפונים למועדון ה"אנשים" האקסקלוסיבי, הנושא חשוב בימינו. הדרישה מעצמנו להאיר את ההנחות שלנו בנוגע להיות-איש (והאחריות והמחויבות ההדדית הכרוכות בכך) מאירה את תפקידנו שלנו ביצירה ופירוק של "אנשים", ואת ההשלכות החברתיות והפוליטיות. סביבה, גזע, הגירה, שיח אזרחי, זהות מגדרית, #MeToo: כל אלה הם נושאים הקשורים בדרך מסוימת למי או למה שאנחנו מעריכים בהשוואה לחוויית ה"היות איש" שלנו, ולנורמות שלנו הנוגעות למשמעות המעמד הזה בכל הקשור לפעולות ואינטראקציות. הגבולות הנקבוביים שראינו בעולמם של המאיה, מצביעים על האפשרות לחיות עם מידת מסוימת של חוסר אפשרות לחלק לקטגוריות.

שרה ג'קסון (Jackson) מלמדת אנתרופולוגיה באוניברסיטת סינסינטי באוהיו. המחקר שלה מתמקד במסו-אמריקה העתיקה, ובמיוחד בתרבות המאיה הקלאסית. מאמריה התפרסו בין השאר בכתב העת Journal of Archaeological Method and Theory.

AEON Magazine. Published on Alaxon by special permission. For more articles by AEON, follow us on Twitter.

תורגם במיוחד לאלכסון על ידי דפנה לוי

תמונה ראשית: תושבת למראה, עץ מגולף והמטיט. גם המראה יכלה להיות בקטגוריית ״אנשים״. תרבות המאיה, המאה ה-6 לספירה. מוזיאון המטרופוליטן, ניו יורק. תצלום: ויקיפדיה