ויתבוששו

התערטלות בפומבי נחשבת לדבר אסור בעיני רוב החברה. בישראל, המשוטט בעירום לעיני כול עלול למצוא עצמו מואשם בעשיית "מעשה מגונה בפומבי", "מטרד לציבור" או "התנהגות פסולה במקום ציבורי". הטיעונים לכך נובעים לרוב מעקרונות שמרניים שתופשים עירום בפרהסיה כהטרדה מינית, הגם שקיימים צידוקים בהיבט ההיגייני כנגד נודיסטים. אך כאן נשאלת השאלה, מהו המקור לאותן תחושות הבושה והמבוכה שגורם לנו עירום?

אך טבעי הוא עירום האדם בהיותו בעל חיים מן המניין. מסקרן למדי באיזו נקודה פרהיסטורית התעצבה המודעות להתערטלות כמעשה מגונה, המוכרת לנו כבר מהעת העתיקה בדמות סיפור גן עדן, כאשר אדם וחווה אוכלים מפרי עץ הדעת טוב ורע ומיד מכסים את אברי מינם: "וַתִּפָּקַחְנָה, עֵינֵי שְׁנֵיהֶם, וַיֵּדְעוּ, כִּי עֵירֻמִּם הֵם; וַיִּתְפְּרוּ עֲלֵה תְאֵנָה, וַיַּעֲשׂוּ לָהֶם חֲגֹרֹת" (בראשית, ג, ז).

אדם וחוה מכסים את מבושיהם, דימוי שהתקבע עמוק בתרבויות שנשענות על המקרא (איור בכתב יד משנת 950), הספרייה המלכותית הספרדית, ארמון אסקוריאל. תצלום: ויקיפדיה

במשך אלפי שנים, נעו בני האדם הקדמונים במצבם הטבעי, בעירום. מחקרים אחרונים מעריכים כי לפני כ־170 אלף שנים החלו בני האדם ללבוש בגדים. נראה ששני גורמים עיקריים מילאו תפקיד חשוב בהתהוות התרבות הלובשת – אובדן שיער גוף והגירה צפונה.

בני האדם הם הפרימטים היחידים שאיבדו את מרבית שיער גופם לאורך תהליך התפתחותם האבולוציוני

בני האדם פיתחו שני מאפיינים ייחודיים למדי. ראשית, הם היו מונוגמיים (בדומה לכ־5% מהיונקים), כלומר לרוב הם קיימו יחסים אינטימיים עם בן זוג אחד בכל עת. שנית, הם היו הפרימטים היחידים שאיבדו את מרבית שיער גופם לאורך תהליך התפתחותם האבולוציוני. ואכן, אחת השאלות שמעסיקות את החוקרים היא מדוע בני האדם איבדו משיער גופם לעומת פרימטים אחרים.

אחת התיאוריות המקובלות כיום מציעה כי בעקבות הידלדלות שטחי היערות באפריקה החל האדם הקדמון להגר מתוך היערות המוצלים והקרירים אל הסוואנה מוכת השמש. הגירה זו הובילה לאיבוד פרוות הגוף ולמעבר להליכה על שתי גפיים. לפי תיאוריה זו, באותם בני אדם התפתח מנגנון חדש של ויסות חום. בשל המעבר להליכה על שתיים, הראש היה האזור הכמעט יחיד בגוף שנותר פרוותי, משום שהוא הפך לחשוף הרבה יותר  לשמש לעומת שאר חלקי הגוף. טיעון אחר מציע כי הפרווה הייתה כר פורה לשגשוג מפיצי מחלות כמו כינים, וכך שרדו אבולוציונית בני האדם שגופם היה שעיר פחות.

תהיה הסיבה אשר תהיה, כמות שיער הגוף ירדה באופן דרמטי ועל כך אין חולק. איבוד הפרווה בשאר חלקי הגוף אפשר להומינינים לצוד במהלך היום בסוואנות השמשיות ללא התחממות יתר, ועלייה ניכרת במספר בלוטות הזיעה ביחס לשאר הפרימטים, אפשרה להם לשרוד בתנאי הסביבה החדשים. בנוסף, פיתוח טכניקות לבוש בתקופה הפליאוליתית וביות האש תרמו גם הם לכך שבני האדם יכלו לצנן את עצמם במהלך שעות האור החמות עם הסרת הלבוש, ולהתחמם בלילות הקרים כשהם לבושים ושוהים בקרבת אש.

תחילה, השתמשו בני האדם בפרוות ובעורות של בעלי חיים שניצודו כדי לכסות עצמם. הלבוש אפשר להם להתרחב לאזורים קרים יותר, וכך למעשה החלה ההגירה האנושית מאפריקה אל אירו־אסיה. הביגוד סיפק מספר יתרונות מובהקים: הוא בודד מפני תנאי סביבה קרה או חמה, הוא סיפק מחסום היגייני המרחיק גורמים מדבקים ורעילים מהגוף, וכן היווה שכבת הגנה מפני קרינה על־סגולה (UV) ומפני גורמים סביבתיים אחרים כמו עקיצות או קוצים.

חוקרים מסוימים אף העריכו כי צבע עורו של האדם היה במקור בהיר, ויציאתו מן היערות המוצלים אל הסוואנות מוכות השמש היא שגרמה להעדפת צבע עור כהה, כלומר עור עשיר במלנין, אותו פיגמנט שבולע קרינת UV. קרינה זו מזיקה, שכן היא עלולה לפרק פולאט (ויטמין B9) החיוני לאדם. עם זאת, כאשר בני האדם הרחיקו לקווי רוחב צפוניים יותר, המאופיינים בחשיפה נמוכה יותר לקרינת UV ובשוני עונתי רחב יותר, התרחש תהליך של דה־פיגמנטציה כדי לאפשר ביוסינתזה נאותה של ויטמין D. השערה זו קרויה היפותזת ויטמין D–פולאט, והיא מציעה הסבר לכך שהאדם הצפוני פיתח עור בהיר.

אם קודם לכן שימש הביגוד כאמצעי בידוד והגנה, בשלב מסוים במהלך ההיסטוריה האנושית החלה תפנית. תפנית זו החלה משעה שפעולת לבישת הבגדים הפכה לנורמה חברתית, שמשמעותה צניעות, מעמד ואף סולידריות

אם קודם לכן שימש הביגוד כאמצעי בידוד והגנה, בשלב מסוים במהלך ההיסטוריה האנושית החלה תפנית. תפנית זו החלה משעה שפעולת לבישת הבגדים הפכה לנורמה חברתית, שמשמעותה צניעות, מעמד ואף סולידריות. בעוד ששיטוט בעירום בתקופה הפרהיסטורית היה מקובל ושגרתי, ככל שחלף הזמן, הסרת הלבוש מול אחרים הפכה למעשה מביך ומגונה, שכן התערטלות מול אדם אחר חשפה את איברי הרבייה וזוהתה ישירות עם קיום יחסי מין. מעצם היות האדם יצור מונוגמי, קיום יחסי מין נתפש כמעשה אינטימי, ולכן התערטלות ברבים נהפכה ברבות השנים לטאבו.

מנקודת זמן זו ואילך החלו בני האדם להתייחס לפונקציה התֶּרמית של הלבוש כמובנת מאלה, ותפקידיו העיקריים של הלבוש נותרו לשרת את המניעים הסותרים של התקשטות מצד אחד והצניעות מנגד: הצגה וכיסוי. כך נוצר לו מעין פרדוקס של הצורך להסתיר את הגוף העירום מהעין לעומת הרצון של האדם להיראות במיטבו, בין היתר באמצעות הלבוש. באופן אירוני, הכלי החומרי העיקרי של דיכוי מיני בחברה (התכסות בלבוש) נעשה לאמצעי המרכזי למשיכה מינית בימינו (הלבוש עצמו).

מושג הצניעות הוטמע בחברה האנושית עד תום עידן הקרח האחרון, משעה שפותחו בגדים מורכבים. עדויות ארכיאולוגיות לצניעות ולבושה מינית מופיעות ביצירות אמנות המתארות אנשים לובשי בגדים המסתירים את איברי מינם. אחד מן הממצאים הקדומים ביותר, שנתגלה באתר גבּקליטפּה בטורקיה ומתוארך ללפני כ־11,000 שנים, הוא הפסל "איש אורפה".

פסל "איש אורפה" (מלפני כ-11,000 שנה), מהתקופה הניאוליתית. תצלום: Cobija, ויקיפדיה

עם זאת, מוטב לציין כי גם כיום ישנם שבטים – למשל אנשי קומה בניגריה, אנשי הואוראני (Huaorani) באקוודור, אנשי זואה (Zo'é) בברזיל, או אנשי האיים אנדמן (Andaman) באוקיינוס ההודי – שבהם בני אדם מוסיפים לשוטט בעירום באין מפריע. אפשר שעירום עבורם אינו טאבו כשם שהוא משתקף בעיני אדם המערבי.

מגלי ארצות אירופים נדהמו לא אחת מהיעדר מוחלט של הצורך לכסות את הגוף מסיבות של בושה או צניעות בקרב עמים שפגשו

מגלי ארצות אירופים נדהמו לא אחת מהיעדר מוחלט של הצורך לכסות את הגוף מסיבות של בושה או צניעות בקרב עמים שפגשו. אמנם בקרב קבוצות אפריקאיות ואוסטרליות רבות, ש"גילו" אותם מגלי ארצות, לא נלבשו בגדים מכל סוג שהוא, אך המקומיים התקשטו בצבעים, בחרוזים, בנוצות, בקעקועים ואף בצלקות.

אפילו באזורים קרים כמו האי טסמניה באוסטרליה או טיירה דל פואגו בקצה הדרומי של דרום אמריקה, השתמשו הילידים בבגדים או אפילו רק בשומן עבה כדי להדוף את הקור, אך למעט שימוש זה הם היו עירומים לחלוטין

מעניין לציין כי אפילו באזורים קרים כמו האי טסמניה באוסטרליה או טיירה דל פואגו בקצה הדרומי של דרום אמריקה, השתמשו הילידים בבגדים או אפילו רק בשומן עבה כדי להדוף את הקור, אך למעט שימוש זה הם היו עירומים לחלוטין. כך, לדוגמה, כתב צ'רלס דרווין על מסעו לארץ האש שבין צ'ילה לארגנטינה ב־1832, מסע אשר במהלכו דרווין נתקל בשבט פואגיאנים (Fuegians) [הם הושמדו באורח כה יסודי, ששמם המשמש בפינו כיום נגזר מהשם שהוצמד לחבל הארץ, Tierra del Fuego, היא "ארץ האש", ומכאן: "Fuegians", י"מ]: "הפוגיאנים האלה בקאנו היו עירומים למדי, וכך אפילו הייתה אשה מבוגרת אחת. ירד גשם כבד, והמים זלגו על גופה. במחוז אחר, לא רחוק, הגיעה יום אחד אשה, שהיניקה ילד שנולד זה עתה, ונשארה שם בזמן שירד ברד שהפשיר על החזה העירום שלה ועל עור ילדה העירום".

לאחר שחלק מאותם שבטים "תורבתו" בידי הקולוניאליסטים, הפך בעיניהם העירום לדבר מוקצה ומביש בעקבות הטמעת אותן נורמות מערביות בתודעתם. מעניין לראות שבחלק מאותם שבטים הנשים עדיין מופיעות בציבור בשדיים חשופים, אך הן מכסות את אזור החלציים. כלומר, המבוכה עבורן מיוחסת בעיקר לאזור המפשעה. גם בעולם המערבי חזה נשי נחשב לפחות חושפני לעומת אברי המין.

ילדים קטנים בדרך כלל אינם נבוכים מחשיפת איברי מינם שעדיין אינם מפותחים או מחשיפה לאיברי מין של אחרים. רק במהלך גיל ההתבגרות, כאשר הם עצמם מתפתחים ומתעצבים בהם המאפיינים המיניים, הם מתחילים להפגין מבוכה כלפי העירום. בשלב ההתפתחות המינית לא רק הנער מתחיל לפתח מבוכה חברתית, אלא גם גופו מצמיח באופן טבעי שיער שמכסה את אזור חלציו, ועל שערו זה נאמר גם הוא ש"מצניע" את איבר מינו, על אף שיש לו פונקציה ביולוגית פיזית של הגנה.

יש, כמובן, הבדל בין עירום גברי לעירום נשי. האיבר הזכרי הוא חיצוני, וכשהזכר חווה עוררות מינית מתרחשת זקפה העלולה לחשוף מיד את תחושותיו. בגוף הנשי סממני העוררות המינית בולטים פחות, ואינם מזדקרים כך באורח כה בולט לעין.

אם כן, עירום הוא מושג שהתפתח כאמור במשך עשרות אלפי שנים עד שהתקבע כטאבו חברתי. בתהליך ממושך עירום החל להיות מזוהה ישירות עם מין, ונכרך בנורמות חברתיות של חברות מסוימות, ובוודאי בחברה המערבית השלטת.

ניצן המבורג הוא איש עט, חובב לשון עברית וסטודנט לרפואה.

תמונה ראשית: מתוך "המתרחצות" (1898-1904), פול סזאן, The National Gallery, לונדון. תצלום: The Yorck Project, ויקיפדיה