כשדקארט החמיץ את השועל

באביב 1961 נסעה הוגת הדעות פליטת השואה היהודייה-גרמניה חנה ארנדט מניו יורק לירושלים, כדי לסקר את משפט אייכמן עבור הניו יורקר, ולאחר מכן לארוז את הסיקור לכדי ספר - "אייכמן בירושלים, דו״ח על הבאנליות של הרוע". כל מה שקראתי, על ארנדט ומאת ארנדט, מצביע על כך שהיא ידעה שמה שהיא כותבת לא יעבור בשתיקה. גם הביטוי, "הבנאליות של הרוע", יעורר מחלוקת: עד עכשיו היה בנאלי להיות קורבן, זה יכול היה להיות כל אחד מאיתנו. והנה, הרעים מפקיעים את הבנאליות: הרוצח הזה שמילא פקודות, זאת יכולה הייתה להיות את.

בשיעור צרפתית בכיתה ט׳ לימדה אותנו מדאם אביחיל את ההטיות של הפועל être, ״להיות״, ואמרה בגאווה: je pense donc je suis.

היא עברה אותנו במבטה אחת אחת: אתן לא מכירות?

״אני חושב משמע אני קיים״. באוניברסיטה לומדים את זה בלטינית, אבל רנה דקארט היה הפילוסוף החשוב בפילוסופיה המודרנית והוא היה צרפתי.

חלם בצרפתית, כתב והסביר את עצמו לעולם בלטינית: רנה דקארט (דיוקן מאת פרנס האלס, המחצית השנייה של המאה ה-17), תצלום: ויקיפדיה

בבית פתחתי את האנציקלופדיה העברית, מצאתי: cogito ergo sum. יש להטיל ספק בכול. החושים מתעתעים בי. השולחן הזה אינו באמת שולחן מוצק, אור השמש הזה המסנוור הוא אשליה. אבל יש משהו שחושב, "האם יש כאן אשליה?", משהו שמטיל ספק בנכונות המידע מן החושים. והמשהו הזה הוא אני.

מהסרטים למדתי ביטויים נוספים בלטינית.

Memento mori, שפירושו זכור את המוות, זכור את יום מותך.

Carpe diem, תפוס את היום, נצל את הרגע הנוכחי.

מכל מקום, נראה שהשאלה הנשאלת היא: אם תזכור את יום מותך, כיצד תחיה את חייך?

*

מדאם אביחיל הייתה אישה קטנה, צרפתיה ומוקפדת, בשמלות פרחוניות בצבעים כהים, גרביונים אטומים ופיאה נוכרית. בשיעור צרפתית הראשון בכיתה ט׳ היא הסבירה לנו כמה מחברות אנחנו צריכים להביא לשיעור: מחברת לכתיבת הכללים, מחברת לתרגול ומחברת לבחנים. המחברת לבחנים הייתה צריכה להיות בגודל חצי-מחברת, ומדאם אביחיל האיצה בנו להתחלק לזוגות כדי לרכוש ביחד את המחברת השלישית ולגזור אותה לשניים (מחברת דפתר ישנה של פעם, עם כריכה חומה מנייר ממוחזר), מחצית לכל תלמידה, כדי להימנע מבזבוז. בל-תשחית. בעלה של מדאם אביחיל היה הרב אליהו אביחיל, מייסד אגודת ״עמישב״ למען נדחי ישראל בני מנשה ועשרת השבטים, שהיא מטרה אמיתית שזכתה להכרה אמיתית של מוסדות אמיתיים במדינת ישראל. מכל זה עולה שבזמן שמדאם אביחיל אספה מאיתנו את חצאי-המחברות של הבחנים בצרפתית וחזרה איתנו על ההטיות יוצאות הדופן של הפעלים הבסיסיים, etre, avoire, בעלה הסתובב בעולם וחיפש שבטים אבודים, לא לפני שקיבל את ברכת הדרך של הרב קוק ושל רבני הציונות הדתית. את ההכרה הוא קיבל אחרי שזיהה את בני שבט המנשה בהודו והשיג אישורים להעלות אותם לארץ. מדאם אביחיל נשארה כנראה במשך תקופות ארוכות לבדה. האם הייתה אז מורה קשוחה? למורות אחרות יכולנו להגיד שיש לנו מחזור ולכן אנחנו לא מרגישות מוכנות לגשת לבחינה, תוהות אם יורשה לנו לקחת את המבחן הביתה ולהשלים אותו כשהבטן תכאב פחות. את מדאם אביחיל לא שאלנו, בלי לדעת היכן התחנכה, היכן רכשה השכלה, אם היה זה ברכבות אירופה או בתואר השני שהשלימה באוניברסיטת סורבון. את השיעור בצרפתית למדנו בצריף בחצר המבנה הישן של בית הספר, ברחוב גדעון בשכונת בקעה בירושלים, לפני שעבר למבנה החדש ברחוב יהודה, כשכל חלק משטח בניין המגורים שהוסב למוסד לימודי נוצל ככל שניתן – הגג, שקיבל חיפוי מאולתר, הפך למקום אסיפה ובחצר הוקם הצריף, כדי שתהיה כיתת לימוד נוספת למקצועות מגמה, מחשבים וצרפתית. בבית הספר היה חם בקיץ וקר בחורף וכשירד גשם רצנו אליו מהכניסה הראשית, מחבקות את המחברות כדי שלא תרטבנה.

מדאם רבקה אביחיל, מתוך הסרט "איש החזון - חייו פועלו של הרב אליהו אביחיל" (צילום מסך מיוטיוב)

עכשיו שחיפשתי אותה, מצאתי שאחרי שיצאה לפנסיה היא הקימה בביתה את אגודת ״עלומים״ לסיוע לניצולי שואה. אחר כך התחילה להתנדב ביד שׂרה והקימה שם את פרויקט סיפורי חיים במסגרת האגף לשירותי בית וקהילה, הסתובבה עם קומץ מתנדבים ורשמה מפיהם של ניצולי שואה מרותקי בית את הסיפור שלהם, תוך שהיא עוזרת להם להשלים את הפערים בזיכרון. כך יצא שהרב אביחיל חיפש אנשים שנשכחו מהקהילה ובשנים שלאחר מכן מדאם אביחיל חיפשה זיכרונות. ופעם אחת היא עמדה בחצר ודיברה עם מורה אחרת, לאה שמה, ולאה אמרה לה: אבל רבקה! וצחקה. ואני הופתעתי מכך שיש למדאם אביחיל שם פרטי ושיש מי שאומר אותו בפשטות וצוחק.

בקורות החיים של מדאם אביחיל באתר עירית ירושלים כתוב שהיא נולדה בפריז בשנת 1932 ובשנות הכיבוש הגרמני התגלגלה עם אחותה ממסתור למסתור. אם חיית תקופה מסוימת מחייך כאילו כל יום יכול להיות יום מותך, האם תחיה את המשכם כאילו שאתה זוכר את המוות, או כאילו שאתה שוכח אותו? אם תחיה את החיים כאילו שאתה זוכר את המוות, כיצד תראה את האנשים שסביבך? האם תסתכל אחורה או קדימה?

שנים לאחר מכן חזרנו מהקריות אחרי ארוחת שבת אחת אצל המשפחה. מישהו אמר שהיה צריך להרוג את נסראללה כשהיה אפשר. אני אמרתי שאני לא הייתי גוזרת גזר דין מוות על איש, אני לא אלוהים. ביציאה מחיפה על כביש החוף בלילה, מי הים מימיני כבר היו שחורים והילדים נרדמו במושב האחורי. נהגתי בשקט והאיש שלידי שאל: גם לא אם זה בוודאות יציל אלפי אנשים אחרים?

ראשית, איני מאמינה שאדם אחד אכן קובע גורלות של כל כך הרבה אנשים. זאת אשליה. יש תנאים פוליטיים, כלכליים, חברתיים, כולם ביחד חוברים לכדי חיזבאללה. או דאע״ש. או המפלגה הנאצית. תהרגו את אחד מהראשים שלה ויבוא אחר. וכשיבוא האחר ונדע שהוא גרוע יותר, מה נחשוב על כך שפעם הוצאנו להורג אדם אחד? האם נגיד לעצמנו בפשטות שהמלחמה גובה קורבנות?

שנית, איני חושבת שמתפקידו של אדם להחליט בקור רוח החלטה כזו בנוגע לאחר.

ואז שאלת ששת מיליון -

ואם הייתה לך הזדמנות להרוג את היטלר?

איני חושבת שהייתי מצליחה. אבל כן, את היטלר צריך להרוג.

כעבור חודשים מספר מצאנו פתרון: אם תפגשי את היטלר במעלית, תקראי לי, אמר האיש שלי. אני כבר אדע מה לעשות (לא ידעתי אז למה הגעתי למעלית דווקא, למה בתרחיש הזו לא פגשתי את היטלר בבונקר או ברחוב בברלין).

ומה תעשה אתה? שאלתי.

נראה שהייתה לו תוכנית למקרים מסוג זה. שתינו קפה והוא הביט בכוס שלו וענה: אני אסתדר. ובמקרה הכי גרוע אביא איתי אקדח.

לא ניסינו להרחיב את הוויכוח אל מעבר להיטלר או אל מעבר לגבולות המעלית. הוויכוח נטה גם כך להפוך למריבה של ממש, ובשנים לאחר מכן, אם היה ויכוח תיאורטי אחר שאיים להידרדר למריבה, על היחס בין טבע לאלוהים או בין סביבה לתורשה, אחד מאיתנו היה קורא מעין קריאת אזהרה: "היטלר במעלית!" שפירושה: "אם לא נצמצם את הוויכוח מהר, אנחנו עלולים למצוא את עצמנו עם עוד היטלר במעלית", והוויכוח היה מתכנס חזרה לגבולות מעשיים יותר, המעלית הייתה נעצרת, דלת המעלית הייתה נפתחת בחריקה שקטה ואנחנו היינו יוצאים ממנה.

גם הילדים למדו לצעוק עלינו, ״היטלר במעלית״, כדי שלא נריב.

ובנסיעה אחרת מהקריות חזרה הביתה, אמרתי, אין אנשים רעים. יש אנשים שעושים דברים רעים. אבל מוות זה הדבר היחיד שבוודאות אין ממנו דרך חזרה. בכל תרחיש אחר אדם עדיין יכול להשתנות, רק במוות הכול אבוד, מנוי, גמור. אנשים אינם אמורים להוציא להורג אנשים אחרים, לא צריך לתת לאיש את הכוח הזה ל אדם אחר, הכוח להחליט שעבורו התקווה אבדה.

בסוף הגענו להסכמה. יש אנשים שעושים הרבה דברים רעים. ואחרי מסה קריטית מסוימת, אם הם עשו מספיק דברים רעים, אפשר להניח שהם רעים-במבחן-התוצאה. לא נכנסנו לשאלה כמה דברים רעים נדרש לעשות כדי להיות רע-במבחן-התוצאה, גם לא איך סופרים אותם. סטאלין. בכירי המפלגה הקומוניסטית בתקופת סטאלין. חברים קומוניסטים שהלשינו על העובדים בשולחן שלידם, סיפרו שהם דיברו נגד המפלגה. חברי החונטה של פינושה בצ'ילה. אנשים בכל מיני ערים בעולם שהשכנים שלהם נעלמו באמצע הלילה והם הניחו שיש סיבה, אלה שרק שמחו שזה לא הם שנעלמו, אלה שפחדו להגיד משהו ואלה שעלו לדירה שהתפנתה ובדקו אם נשארו בה תכשיטים, נניח בתחתית תנור האפייה או במגירת הגרביים. אנשים שהשכנים שלהם לא נעלמו אבל הם הבינו שבמרחק של כמה קילומטרים עד כמה עשרות קילומטרים מהם, המשטר, שלהם שפועל בשמם, הסיע אנשים אחרים, כנראה מגזע אחר, לאזור מסוים ומשם איש לא יחזור. או אולי הם לא הבינו אבל היו להם כל הכלים להבין והם לא התאמצו. שמעו חדשות רק בערוצי החדשות שדוברים את השפה שלהם, קראו עיתונים מקומיים שיישרו קו עם הממשל, האמינו למה שכתוב.

באחת מהליכות הערב שלנו, שאלתי: איך אנחנו יודעים שבסיפור הנוכחי לא אנחנו הרעים?

עוד לא חצינו את הקווים, אמר לי האיש שלי, לאזור הרע-במבחן-התוצאה. אל תדאגי.

אבל האם היינו גיבורים מספיק כדי לחצות את הקווים לאזור הטוב-במבחן-התוצאה? מה מכל מה שעשינו עד עכשיו הופך אותנו לאנשים טובים?

האור ברמזור של הולכי הרגל התחלף לירוק, נתנו ידיים, עברנו במעבר החצייה והמשכנו ללכת כשהאורות של ירושלים מימיננו. בין העצים והבתים של שכונת נוף-הרים אפשר לראות את האור האדום המהבהב בראש גשר המיתרים ובקיץ (אני לא זוכרת אם היה אז קיץ) אפשר להריח את שיחי היסמין.

באותה תקופה לקחתי על עצמי לקרוא את הנסיך הקטן, מאת אנטואן דה סנט אקזופרי, בצרפתית. בכיתה ט׳ למדנו בעל פה את המונולוג הראשון של השועל: חיי חדגוניים מאד, אני צד תרנגולות ובני האדם צדים אותי. שוב נתקלתי בשדות החיטה, המזכירים לשועל את שערו הזהוב של הנסיך הקטן,

"Tu vois, là-bas, les champs de blé ? Je ne mange pas de pain. Le blé pour moi est inutile. Les champs de blé ne me rappellent rien. Et ça, c'est triste ! Mais tu as des cheveux couleur d'or. Alors ce sera merveilleux quand tu m'auras apprivoisé ! Le blé qui est doré, me fera souvenir de toi. Et j'aimerai le bruit du vent dans le blé..."

"הרואה אתה את שדות הקמה המשתרעים שם? איני אוכל לחם. על כן אין לי חפץ בדגן ואף לא עניין בשדות בר. והרי זה דבר מצער! אך שיערך כעין הזהב. מה טוב יהיה חלקי לכשתאלף אותי! זכר אזכור אותך בראותי את השיבולים הזהובות, ורשרוש הרוח בקמה יערב לאזני מאד…"

מה חשבה לעצמה מדאם אביחיל כשלימדה אותנו מהספר של סנט אקזופרי, דווקא? האם כל מה שרצתה היה שנדע צרפתית? האם הכירה את הספר שכתב כשהיה טייס קרב במלחמת העולם השנייה? את שיירות האיכרים הצרפתיים שראה מלמעלה, הולכים בטורים ארוכים בכבישים בין שדות החיטה? בשיעור אחר היא לימדה אותנו גם שיר ילדים צרפתי, Ainsi font font font, les petites marionettes, מחזיקים את כפות הידיים באוויר, האצבעות זקופות כלפי מעלה, מסובבים את הידיים ושרים: כך הן עושות, הבובות הקטנות.

ובכל מקרה כיום אני חושבת על מדאם אביחיל בחיבה. je pense donc je suis.

הנסיך הקטן והשועל, איור: אנטואן דה סנט אקזופרי

תמר גלבוע היא טכנולוגית המתמחה בעולמות פיננסיים בארגונים גדולים, בדגש על חדשנות וחשיבה בין תחומית. נשואה ואם לשלושה.  

תמונה ראשית: שועל ביער. תצלום: זדנק מאחצ'ק, unsplash.com

Photo by Zdeněk Macháček on Unsplash