קצת חוסר אמון, חברים

ההוגה הפוליטית האמריקנית דניאל אלן מודאגת מן הנטייה שלנו להימנע, כבר מגיל צעיר, מלדבר עם זרים. היא סבורה שהדבר מגביר את הסיכוי שלא נבטח באנשים – אנשים שבהם אנחנו מוכרחים לבטוח ולדבר איתם, אם אנחנו שואפים לקיים דמוקרטיה בריאה. ״אי אמון מקובע״, היא טוענת בספרה משנת 2004 Talking to Strangers, מערער את האפשרות לבנות ידידות אזרחית – כלומר, ידידות בין אזרחים – החיונית לתפקוד תקין של דמוקרטיה יציבה. ״דמוקרטיה תלויה בשיח בין זרים, המבוסס על אמון,״ היא כותבת. כאשר השיח הזה ״מנוהל כראוי״, הוא יכול ״לפוגג את החלוקות שחוסמות״ את התפקוד היעיל של הדמוקרטיה. מאחר שדמוקרטיה תלויה ב״שיח בין זרים, המבוסס על אמון״, אי האמון בין האזרחים הוא שמסכן את הדמוקרטיה.

לעתים אי אמון אינו רק ראוי אלא הוא דרך לפתוח בשיחה הנדרשת לקיומה של ידידות אזרחית. בדמוקרטיה – אי אמון עשוי אפילו להיות דבר טוב

עם זאת, העובדה שאי האמון מקשה על קיום שיחות המבוססות על אמון וקיום ידידות אזרחית, אינה והפכת את אי האמון עצמו לפגום מוסרית. לעתים אי אמון אינו רק ראוי אלא הוא דרך לפתוח בשיחה הנדרשת לקיומה של ידידות אזרחית. בדמוקרטיה – אי אמון עשוי אפילו להיות דבר טוב.

בואו נתחיל בשאלה מהו אי אמון. במקרה הנפוץ, אי אמון מורכב משלושה חלקים לפחות. ראשית, יש לו מרכיב קוגניטיבי. זוהי האמונה הלא מעורערת שלפיה לא ניתן לסמוך על אחרים, שאחרים לא יעשו את מה שהם אומרים שיעשו. אי אמון כרוך גם בחוסר יכולת לסמוך על אחרים – אנחנו פועלים על סמך ההנחה המוקדמת שלנו, שלפיה הם לא יעשו את מה שהתחייבו לעשות: אם איני בוטחת בשכנה שלי, לא אחכה שהיא תאסוף אותי מהעבודה, גם אם היא התחייבה לעשות זאת. לבסוף, אי אמון מכיל גם מרכיב רגשי. כשאיננו בוטחים במישהו, אנחנו מרגישים שאיננו יכולים לסמוך עליהם שימלאו את התחייבויותיהם, וזה מאכזב. אם אנחנו סבורים שהמצב אינו עומד להשתפר, אנחנו עלולים אפילו להרגיש ייאוש.

כשהרמזור ירוק אני יכול לעבור, נכון? אמון בסיסי וחיוני בפעולה. תצלום: XoMEoX

ערכו האזרחי של האמון מתבהר אם נזכרים בתפקיד שהוא מילא במחאת ברמינגהם של התנועה האמריקנית לזכויות האזרח. חשבו על תגובתו של מרטין לותר קינג למתונים הלבנים ב״מכתב מכלא ברמינגהם״ (1963). ה״מכתב״ היה תגובה רשמית ל״קריאה לאחדות״, שהושמעה על ידי שמונה אנשי כמורה מאלבמה. הוא נכתב גם עבור המתונים הלבנים האחרים מחוץ לכנסייה, כמו אלה שהשתייכו לממשל קנדי וגם עבור קוראים של העיתונים וכתבי העת הגדולים. על פי קינג, מתונים לבנים היו מי שהסכימו במפורש כי הפרדה גזעית היא רעה, אבל לא הצטרפו בעצמם לתנועה ויעצו למי שכבר לקחו חלק בתנועה לא להפגין. אכן, הם יעצו לקינג ולתומכיו לא לעשות דבר מלבד לקחת חלק בדיון ״כן ופתוח״, ועודדו אותם להמתין בסבלנות עד שבתי המשפט ישימו קץ להפרדה הגזעית. קינג ראה בכך בקשה מצדם כי ימשיך להשלים בסבלנות עם אי צדק, ניצול והשפלה – תגובה שאין לה כל הצדקה מוסרית. הוא התאכזב עמוקות מאותם מתונים לבנים וכתב:

״אני חייב להודות כי במהלך השנים האחרונות התאכזבתי קשות מהמתונים הלבנים. כמעט הגעתי למסקנה המצערת כי אבן הנגף העיקרית העומדת בפני האדם השחור בדרכו אל החופש, אינה המועצות הלבנות או אנשי הקו-קלוקס קלאן״, אלא המתונים הלבנים, המסורים יותר ל״סדר״ מאשר לצדק; אותם שמעדיפים רגיעה שלילית, שהיא היעדר מתח, על פני רגיעה שנובעת מנוכחות הצדק; אשר חוזרים ואומרים: ׳אני מסכים איתך ועם המטרה שלך, אבל איני יכול להסכים עם שיטות הפעולה הישירה שבהן אתה נוקט'״.

קינג לא בטח במתונים הלבנים. הוא היה בטוח שהוא אינו יכול לסמוך על המתונים הלבנים שימלאו את המחויבות שלהם לעסוק בסוג הפעולות הנדרשות כדי לקדם שוויון בין הגזעים ולסיים את ההפרדה הגזעית

קינג לא בטח במתונים הלבנים. הוא היה בטוח שהוא אינו יכול לסמוך על המתונים הלבנים שימלאו את המחויבות שלהם לעסוק בסוג הפעולות הנדרשות כדי לקדם שוויון בין הגזעים ולסיים את ההפרדה הגזעית. אי האמון זכה לאישוש נוסף אחרי המשא ומתן עם סוחרי ברמינגהם. בספטמבר 1962, קינג נפגש עם ראשי הקהילה הכלכלית של ברמינגהם. במהלך שיחות אלה, בעלי עסקים הבטיחו להסיר את השלטים הגזעניים המשפילים מן החנויות. כתוצאה מכך, כל ההפגנות נעצרו. אולם קינג כתב:

״ככל שחלפו שבועות וחודשים, הבנו שהיינו קורבנות של הבטחה שהופרה. שלטים ספורים הוסרו לזמן קצר ואז הושבו;האחרים נותרו במקומם. כמו במקרים רבים בעבר, התקוות שלנו התנפצו, וצלה של אכזבה עמוקה כיסה אותנו. לא הייתה לנו ברירה מלבד להתכונן לפעולה ישירה, אשר באמצעותה נציג את גופנו כאמצעי לשטוח את טענותינו בפני הקהילה המקומית והארצית״.

לא קל ליזום שיחה מלאה אמון כשקיים אי אמון. כפי שאלן אומרת, כשהאמון התפורר לגמרי, מישהו חייב להתחיל. באמצעות ״המכתב״, קינג התחיל: הוא חשף את המתונים הלבנים כבלתי ראויים לאמון מאחר שלא מילאו את המחויבויות המוסריות שלהם. הוא עשה אף יותר, כשצעד ברחובות ברמינגהם, והבהיר לא רק את אי האמון שלו כלפי המתונים הלבנים, אלא גם את נכונותו להקריב את מה שנדרש כדי להביע את אי האמון הזה בפומבי.

השחורים היו מוכנים להקריב: כאן, רגע לפני שהשוטרים מפליאים בהם מכותיהם, מפגינים שחצו את הגשר בסלמה, אלבמה, 7 במרץ 1965. תצלום: ספיידר מרטין, הארכיון הלאומי של ארה"ב

כשמישהו מביע אי אמון מוצדק, התגובה המתאימה, הראויה מוסרית, מצד מי שאין בוטחים בהם, צריכה להיות פעולות מתוך רצון טוב שיכשירו את הקרקע לאמון. אלה כוללות פיצוי על עוולות מן העבר. נכונות כזו היא המפתח לשיח הדמוקרטי ולידידות האזרחית שאלן רואה בחזונה.

לפחות במקרה בולט אחד במהלך המערכה שניהלה התנועה לזכויות האזרח, הבעת אי האמון של קינג ב״מכתב״ הביא לשינוי בהתנהגות ולתמיכה של מתונים לבנים בצפון. במילותיו של הכומר ג׳יימס ה. קון (Cone), הכנסיות הלבנות בצפון היו ״נבוכות בשל ההתנגדות והשתיקה של מקבילותיהן בדרום״, והן ״נחושות להראות לעולם שהן תומכות בקינג ובקביעתו הברורה שלפיה הפרדה גזעית היא רע מוסרי ויש לשים לה קץ״.

פעילי זכויות אזרח לבנים הוכו, נכלאו ונרצחו בשל פעילותם לצד עמיתיהם האזרחים השחורים. פעילו זכויות אדם לבנים כונו ״בוגדים בגזעם״, הוחרמו חברתית וגונו בפומבי

זמן קצר אחרי שקינג פרסם את ״המכתב״ המועצה הלאומית של הכנסיות עודדה את 31 פלגיה ליזום ״הפגנות כלל ארציות כנגד אפליה גזעית״. המועצה הכריזה כי: ״מילים והצהרות אינן מועילות עוד במאבק, אלא אם הן מלוות בהקרבה ומחויבות״. בחודשים שלאחר מכן, חברים בכנסיות הלבנות הללו תרמו כספים לתנועה והשתתפו בעצמם במצעד לוושינגטון, שהתקיים אחרי המערכה בברמינגהם. פעילי זכויות אזרח לבנים הוכו, נכלאו ונרצחו בשל פעילותם לצד עמיתיהם האזרחים השחורים. פעילו זכויות אדם לבנים כונו ״בוגדים בגזעם״, הוחרמו חברתית וגונו בפומבי. המתונים הלבנים הללו, שזה עתה הצטרפו למאבק, הפגינו את נכונותם להקריב קורבן למען זרים – ובעיני אלן הדבר חיוני לבניית אמון.

אף שרוב בני האדם לא הגיבו באורח פעיל כזה להבעת אי האמון של קינג, אנחנו רואים כי תגובות כאלה הופיעו בתנועה גם ברגעים חשובים אחרים. חשבו על הנאום רב העוצמה של הנשיא ג׳ון פ. קנדי ב-11 ביוני 1963, חודשים בלבד אחרי פרסום ״המכתב״ של קינג. בנאום זה, קנדי לא דבק בעמדה המתונה שהפגין קודם, ואמר כי: ״האירועים בברמינגהם ובמקומות אחרים הגבירו כל כך את הקריאה לשוויון, ששום עיר או מדינה או גוף מחוקק אינם יכולים לבחור במודע להתעלם ממנה״. בנאום זה, קנדי הכריז על חקיקת זכויות האזרח שלו, ביטויה בחוק של העמדה המוסרית של התנועה ושיאה של פעולה פוליטית.

המצעד על וושינגטון, אוגוסט 1963: כרבע מיליון צועדים, בהם כ-60 אלף לבנים. תצלום: הארכיון הלאומי של ארה"ב, ויקיפדיה

חוק זכויות האזרח (משנת 1964) וחוק זכות ההצבעה (משנת 1965) נולדו בעזרת המערכה בברמינגהם, המצעד לוושינגטון למען משרות וחירות, המצעדים מסלמה למונטגומרי ופעולות מחאה דומות רבות ומגוונות, שכולן תבעו קורבנות גדולים – גופניים, רגשיים, חברתיים, כלכליים – מאמריקנים שחורים. כפי שאלן טוענת, פעולות של הקרבה עצמית זקוקות להדדיות כדי ליצור אמון; כשקנדי ומתונים לבנים אחרים החלו לקיים את המחויבויות המוסריות שלהם ולהגיב באמצעות הצעות חוק וקורבנות משלהם דוגמת תרומת כספים לתנועה, במקרים מסוימים תוך הצטרפות לקינג ברחובות, הם עשו את הצעדים הראשונים לקראת בניית אמון.

חוק זכויות ההצבעה ביטל את מרבית הדרישות המוקדמות להצבעה פרט לאזרחות עצמה

החוקים והמוסדות הפוליטיים הללו נועדו כדי לאפשר יצירת ידידות אזרחית בין יחידים שחורים ולבנים, על ידי התביעה לשיתוף בכוח בין קבוצות גזעיות שונות – וגם זהו תנאי הכרחי לאמון. הסעיף הראשון בחוק זכויות האזרח תובע שהחוקים וההליכים הנוגעים להצבעה יושתו באורח שווה על בני כל הגזעים, וחוק זכויות ההצבעה ביטל את מרבית הדרישות המוקדמות להצבעה פרט לאזרחות עצמה. חוקים אלה התקבלו כדי למסד את הרעיון שלפיו כולם – כולל אמריקנים שחורים – צריכים להיות מסוגלים להשפיע על קבלת ההחלטות הלאומית, וכי הרווחים וההפסדים הפוליטיים צריכים להידון ולהתחלק באורח שווה. חוקים אלה, שנולדו מתוך אי אמון, יצרו את התנאים לשיח שיש בו יותר אמון, ולבסוף עודדו תחושה רחבה יותר של ידידות בין אמריקנים שחורים ולבנים בארצות הברית כולה.

בכל החלטה שנויה במחלוקת, יהיו קבוצות של אזרחים שירוויחו ואחרות שיפסידו; דמוקרטיות צריכות דרכים מתאימות לנהל, להכיר ולהעריך את הקורבנות הללו

אמון אינו רק האמונה כי אפשר לבטוח באזרחים אחרים שיממשו את מה שהתחייבו לעשות. על פי אלן, זוהי גם תחושה של ״ביטחון או היעדר פחד, ברגע של פגיעוּת מול אזרחים אחרים״. כדי לבטוח בשיח דמוקרטי, שני הצדדים צריכים להיות מוכנים להקריב קורבנות מרצון, ובאורח שוויוני והדדי. בכל החלטה שנויה במחלוקת, יהיו קבוצות של אזרחים שירוויחו ואחרות שיפסידו; דמוקרטיות צריכות דרכים מתאימות לנהל, להכיר ולהעריך את הקורבנות הללו, תוך הבטחה לקורבן שוויוני והדדי בטווח הארוך. זהו תפקיד השיח בדמוקרטיה: כששיחות מראות את הנכונות של המשתתפים להקרבה הדדית, אזרחים יוצרים יחד רשת של אחריות ההדדית, הם הופכים לראויים לאמון ועם הזמן, אט אט נבנית מערכת יחסים של ידידות אזרחית.

וב-2020, בשיקגו, סימנים לסולידריות ואמון שנבנה: הפגנה למען שוויון זכויות לאפרו-אמריקנים, וכולם כורעים ברך, ביחד. תצלום: risingthermals

באורח פרדוקסלי מעט, אי אמון עשוי למלא תפקיד בבניית אמון מן הסוג שאלן רואה בו, בצדק, חיוני לידידות אזרחית: הוא עשוי להוביל לנכונות לעסוק בהקרבה הדדית שבונה שיח מלא אמון וידידות אזרחית.

קינג תכנן ליזום מאבק למען ״שוויון כלכלי״ כדי להבטיח לכולם רמת הכנסה בסיסית שווה ונגישות לטיפול רפואי סביר, חינוך ודיור הוגן – התנאים הנחוצים לבניית אמון עמוק יותר וידידות אזרחית

אבל אנו חייבים לנהוג באופטימיות זהירה בכל הנוגע לפוטנציאל של ידידות אזרחית להתפשט בארה״ב. קינג סבר שעם אימוץ החוק לזכויות האזרח ב-1964 וחוק זכויות ההצבעה ב-1965 נשלם רק ״השלב הראשון״ של תנועת החירות. לאחר מכן, קינג תכנן ליזום את השלב השני, הכרוך במאבק למען ״שוויון כלכלי״, ונועד להבטיח לכולם רמת הכנסה בסיסית שווה ונגישות לטיפול רפואי סביר, חינוך ודיור הוגן – התנאים הנחוצים לבניית אמון עמוק יותר וידידות אזרחית.

השלב השני הזה לא זכה לתמיכה של ממש מצד מתונים לבנים בצפון. בקרב הקהילות הלבנות בשיקגו, שם התקיימו המצעדים למען דיור הוגן, החברים הליברלים לכאורה של קינג זעקו ב״אימה״ ו״אי אמון״ כדבריו, בטענה שקינג יוצר ״עוינות״ ו״שנאה״, ואמרו לו: ״אתה רק יוצר תגובת נגד לבנה״. בסופו של דבר, חלום הכלכלה הצודקת של קינג לא התגשם וההבטחה לאמון וידידות אזרחית אמיתית ממשיכה להיות חמקמקה.

מינה קרישנמורתי (Meena Krishnamurthy) מלמדת פילוסופיה באוניברסיטת קווינס בקינגסטון, אונטריו. בימים אלה היא כותבת ספר, The Emotions of Nonviolence, העוסק בפילוסופיה הפוליטית של מרטין לותר קינג.

AEON Magazine. Published on Alaxon by special permission. For more articles by AEON, follow us on Twitter.

תורגם במיוחד לאלכסון על ידי דפנה לוי

תמונה ראשית: האנדרטה לד"ר מרטין לותר קינג, וושינגטון. תצלום: לוון אבדויאן