תשוקה מקליקה

המציאות היום שונה. לא רק שיש לנו כלים לחוות את המציאות בצורה אחרת, או לחוות מציאות רבודה, על ידי חבישת ערכה מסוג Meta Quest או Apple Vision Pro. זה לא רק שיש לנו יכולת לכמת את המציאות, באמצעות שעונים חכמים וניטור קצב פעימות הלב וסופרי צעדים ומנטרי שינה, או שיש לנו יכולת לשנות את תפישת המציאות של בני אדם, באמצעות פילטרים כל כך נפוצים ברשתות חברתיות, עד שיש היום תעשייה ענפה של ניתוחים פלסטיים שמבוצעים בבית המנותח, שמוקדשים להתאמת הפנים הבשרניות של אנשים לתמונות הסלפי שהעלו לאינסטגרם. וגם לא מדובר בכל שהעולם החברתי שלנו כולל שיחות שלנו עם עוזרים וירטואליים כמו סירי או אלכסה, שקולותיהן המרגיעים מקדמים את פנינו בשובנו הביתה או מזכירים לנו מהו מזג האוויר.

השינוי שאנו חווים גדול ומוחלט יותר מכל תופעה בודדת. זהו שינוי רוחני, אולי אפילו מטפיזי. המציאות, כעת יותר מאי פעם, תלויה בתשוקות האישיות, הקולקטיביות ולעתים אפילו הבלתי מודעות שלנו

כל אלה, כמובן, ממלאים תפקיד בשינוי המטלטל שעבר על תפישת העצמי שלנו, תפישת העולם אשר יצרו האינטרנט, ובעיקר התרבות מקוונת הנסמכת על סמרטפונים. אלא שהשינוי שאנו חווים גדול מזה, ומוחלט יותר מכל תופעה בודדת. זהו שינוי רוחני, אולי אפילו מטפיזי. המציאות, כעת יותר מאי פעם, תלויה בתשוקות האישיות, הקולקטיביות ולעתים אפילו הבלתי מודעות שלנו.

בספרו A Web of Our Own Making, אנטון ברבה-קיי (Antón Barba-Kay), מרצה למדעי הרוח בדיפ-ספרינגס קולג׳ בקליפורניה, שמאמריו מתפרסמים בין השאר בכתב העת The New Atlantis, מציע תיאור מקיף של המתרחש. בספר עמוס ומסעיר, שנראה גם שאפתני בהיקפו וגם פרטני מאוד, ספר המציע הרבה יותר מכפי שנדמה כי ניתן להביא בשלוש מאות עמודיו, הוא יצר סיכום שופע ציטטות של החוויה הדיגיטלית שלנו, שהוא גם חיבור מרתק של פילוסופיה קונסטרוקטיביסטית. זוהי פילוסופיה המתייחסת ברצינות לאופן שבו האינטרנט מעצבת מחדש את חיי בני האדם – לדרכים החדשות שבהם אנו מבינים את גופנו, את מערכות היחסים שלנו, את טבענו החומרי ואת השקפתנו ההולכת ונעשית מבוססת על נתונים. וזוהי פילוסופיה המציעה, אם לא דחיה ברמת התרבותית של התסבוכת הזו, אז לפחות את האפשרות למצוא דרך אישית להיחלץ ממנה: מפלט שברבה-קיי מייצג לא כגמילה מהתמכרות, וגם לא כצעד אינדיבידואלי אל הרווחה, אלא דווקא כבחירה אקזיסטנציאלית – אולי אפילו ה-בחירה הקיומית ביותר.

"השעון המעורר" (1914), דייגו ריברה, מוזיאון פרידה קאלו, תצלום: Google Art Project, ויקיפדיה

״אם חבויות בתקשורת אפשרויות פוליטיות״, הוא כותב, ״חבויות בה גם הנחות מטפיזיות מסוימות״. הספר A Web of Our Own Making עשוי להיות המקור המשובח ביותר להבנת ההנחות הספציפיות הללו – המטפיזיקה, אפשר לומר, של החיים בעידן האינטרנט.

את מרבית ההנחות המוקדמות שלו הספר מבסס על ידי כך שהוא מכריח אותנו להתמודד עם ההיקף הכולל של תרבות הסמרטפון, בכל היבט של חיינו ומערכות היחסים שלנו, בעוד ברבה-קיי שולף הקשרים פילוסופיים בין השימושים השונים.

חלק מהבחנותיו, אף שהן ראויות, אינן בדיוק חדשות – העובדה שהאפשרות למנות את מספר הצעדים שלנו למטרות בריאות כביכול, מעוותת את הקשר שלנו עם הצעידה הפשוטה בטבע, העובדה שטבעה הבסיסי של תרבות הסמרטפון, המבוססת על נתונים ״גורמת לתרגום של שאלות אנושיות גדולות יותר בנוגע לאופן שבו אנחנו חיים לכדי חידות טכניות שניתן אולי לפתור״, שכל מה שמועלה לטוויטר ואינסטגרם הפך לדרך סכרינית ללכוד באמצעותה את תשומת לבנו היקרה והמוגבלת על ידי הסחת דעתנו מהמרכיבים הפחות מתגמלים-מידית של היותנו בני אדם.

המודעות שלנו למה שהעולם הווירטואלי אינו יכול לעשות הפכה אותנו לרעבים יותר לאותם מרכיבי מציאות שמהם עדיין לא הפכנו מנוכרים

אבל האינטנסיביות האדירה שבה ברבה-קיי מייצר את האמיתות הלא נעימות הללו, הופכת אותן לכאלה שבלתי אפשרי להתעלם מהן; מהפרטים שאנחנו מתחילים לקלוט, אט אט, השטן, כפי שכותב ברבה-קיי, ״טכנולוגיה דיגיטלית מייצרת בנו לא רק תפישה חדשה של מה אמיתי ומה טוב באמת, אלא הבנה חדשה של הניגודים בתוך מה שנראה לנו כמציאות״. במילים אחרות, המודעות שלנו למה שהעולם הווירטואלי אינו יכול לעשות הפכה אותנו לרעבים יותר לאותם מרכיבי מציאות שמהם עדיין לא הפכנו מנוכרים.

אם המציאות משתנה, זה משום שחיינו נקבעים יותר ויותר, לטוב ולרע, על ידי חזון אחד מסוים של כושר המצאה אנושי: חזון שמהלל את המרכיבים של חיי האדם שאנחנו בוחרים בחופשיות (או כך נדמה לנו) על פני אלה שאנו רואים כמרכיבים שניתנו לנו – גופנו, המשפחות שלנו, הקהילות שלנו. התרבות הדיגיטלית מתפקדת כיום כקוסמופוליס של עידן הנאורות: כפנטזיה שבה החברה מעצבת את עצמה מחדש על פי זיקות. ״אם מוסכמות, פרקטיקות, חוקים ומקומות קבועים הם השורשים שלנו, התרבות הדיגיטלית היא עקורה ועוקרת״, כותב ברבה-קיי.

״בו בזמן, אנחנו ממשיכים להביע נאמנות ל[תרבות הדיגיטלית] כי הטכנולוגיה הדיגיטלית הפכה למטפורה הברורה ביותר שלנו עבור האוניברסלית עצמה, עבור האנושות, עבור הכפר הגלובלי, עבור מה שקורה בכל מקום... על ידי כך שהיא מעניקה לנו גישה לסוגים חדשים של הגדרה עצמית, זהות וכוח מרצון, הטכנולוגיה הדיגיטלית היא כלי החירות החי ביותר שלנו. היא מציעה חוויה של זמן אשר באמצעות ניתוק קשרים למקום והיסטוריה, מאפשרת לנו להתחיל מחדש״.

כשהיא במיטבה, ההפשטה הזו הופכת לסוגים חדשים של קהילות משחררות, הקשורות יחד באהבה והדדיות במקום מכורח הנסיבות בלבד. זה בתורו מציע אפשרויות לפרק את ההיררכיות הישנות של לידה וקרבת דם. אבל, כפי שברבה-קיי מגלה, העולם הווירטואלי פועל פחות על החירות האנושית – למשל על ההיגיון הסדור מאוד שלנו, או על החיבה שאנו מטפחים בווירטואוזיות – ויותר על סוג אחר של היקשרות אנושית, כזו הנובעת מתוך התשוקות שלנו עצמנו.

העולם הווירטואלי מורכב מסדרה של בחירות – אלה שאנו מקבלים כשאנחנו מקליקים או מקישים, ואלה שנעשות על ידי אנשים שמתכננים את ממשקי ההקלקה וההקשה. במובן זה, מדובר בעולם שמוּנע בכוחן של תשוקות, והמיפוי שלו באופן שמבצע אותו ברבה-קיי, מבטא סוג של גאוגרפיה של מה שאנו חושבים שאנחנו רוצים. אבל מה שנראה במבט ראשון כעולם של חירות – בניגוד לעולם הגשמי הנושן, המוגבל בגסות שכולו בשר ודם – מתברר כעולם המוגדר על ידי מגבלותינו האישיות: ידע שאנו מספרים לעצמנו כי הוא אובייקטיבי, כשהוא בעצם ספוג בכוונותינו; קשרים שאנו מספרים לעצמנו שהם חיוניים, כשבעצם הם נובעים מרצוננו. בניסיון ליצור משהו שמשקף נאמנה את המציאות, יצרנו בבואה של עצמנו.

הזמינות המסחררת הזו של המידע היא בדיוק מה שהופך את העולם הזה לבלתי יציב כל-כך. בלית ברירה, המידע שמגיע אלינו מצליח לעשות זאת משום שאנחנו רוצים לחפש אותו, כי ציפוי ה'אובייקטיביות' שלו מתאים לסיפור שאנחנו כבר רוצים לספר

טיעון הנגד כאן יהיה הפנייה של תשומת הלב לעצם המגוון של מידע אובייקטיבי לכאורה שהחיים הווירטואליים מנגישים לנו. יש לנו אפשרות למצוא, בתוך שנייה, מידע על מחזור החיים של זבוב הפירות או את שטחה של מדינת איידהו או את חמישים הספרות של המספר פאי. אבל, טוען ברבה-קיי, הזמינות המסחררת הזו של המידע היא בדיוק מה שהופך את העולם הזה לבלתי יציב כל-כך. בלית ברירה, המידע שמגיע אלינו מצליח לעשות זאת משום שאנחנו רוצים לחפש אותו, כי ציפוי ה״אובייקטיביות״ שלו מתאים לסיפור שאנחנו כבר רוצים לספר.

מי בידיו של מי? מי משקף את מי? אפילו בקריאה של ספר במכשיר אלקטרוני, אתם מותירים מידע על עצמכם והוא יחזור אליכם בהכרח. תצלום: ג'ון בלייברג

כותב ברבה-קיי: ״מסירת השיפוט האנושי בידי הנתונים גם היא צורה של דחף פרימיטיבי לעבודת אלילים: כבוד עמוק למשהו שאנחנו רוצים כי יערים על עצמנו עד שנשכח שאנחנו יצרנו אותו, תשוקה לציית לעצמנו, חד וחלק. ״אפילו נתונים מספריים, שנמצאים בהישג ידנו, הופכים לאינסטרומנטליים, ראיות בשירות החשבונאות העצמית שלנו. אנחנו מחפשים את המידע, את המחקרים, את המדע, המאששים את התחושות שלנו עצמנו בנוגע למה שאמיתי. אנחנו משתמשים בהם כדי לתת לכך לגיטימציה לאינטואיציות שלנו ואז להפיץ אותן. המציאות הפכה להיות מה שאנו רוצים שהיא תהיה".

לא מפתיע – כותב ברבה-קיי – ששם המוצר המקורי של גוגל היה “BackRub”. מה שבתחילה הציע דירוג אובייקטיבי של נתוני החיפוש הרלוונטיים ביותר, הפך בסופו של דבר למודל של היענות ארוטית למחצה, שמטרתו היא להשתמש באותה מידה בהיסטוריית החיפוש שלכם ובניתוחים אלגוריתמיים כדי ״להניח בפיכם את המילים שלכם, לפני שתיאצלו לטרוח ולהשלים את המחשבה״. המרחב הווירטואלי, בין אם הוא פורנוגרפי במפורש או לא (וגם, כמובן, חלק גדול כל כך שלו הוא כזה), הוא מגרש משחקים ארוטי, מקום שבו תשוקות באות על סיפוקן ואז מועצמות, ממומשות בלי להיות מוגשמות לעולם. מציגים בפנינו סימולקרה של שליטה, של מה שברבה-קיי מכנה בשם ״צייתנות״, מהאתרים שאנחנו בוחרים לעיין בהם ועד ל״חיים האמיתיים״ המכומתים יותר ויותר שאנו חיים בתוך גבולות מה שניתן למעקב.

ועם זאת, למרבה תסכולנו ואולי גם למרבה ההקלה ארוכת הטווח שלנו, אנחנו לא לגמרי משוקעים במרחב הדיגיטלי. מה שהופך אותנו לאנושיים, כך אומר ברבה-קיי, גם מאפשר לנו להבחין בין סימולקרה המונעת בכוחן של תשוקות לבין מה שאמיתי – ולחשוק באחרון.

אנחנו כמהים, בעוצמה הולכת וגוברת, לסגור את הפער המתכווץ בין אותה סימולקרה לממשי. במילותיו של ברבה-קיי: ״הכוח של הווירטואלי הוא לחמוק ללא הרף מאחיזתנו, אף שבכך הוא מזעזע אותנו, ומשנה את התנאים המגדירים עבורנו את מה שאמיתי״. אכן, תעשיות שלמות של ״טיפול עצמי״ צצו מתוך הצורך המשותף לקיום חומרי שאינו מקוון. חשבו על הפופולריות של נרות ריחניים יקרים, המייצרים חוויה מאוד מותאמת אישית של ״העולם האמיתי״ ואשר ניתן לומר כי הם תוצר של עיצוב הנוף הווירטואלי הזה לא פחות מה״סטוריז״ שלנו באינסטגרם.

ממש כפי שתשוקה מינית מאופיינת על ידי פעולה ותגובה מתוחה בין תשוקה בלתי ממומשת ושליטה מלאה, כך גם החיים הווירטואליים שלנו מוגדרים על ידי קשר אסימפטוטי לאינטימיות

ברבה-קיי קושר מפורשות בין הארוטי לווירטואלי. ממש כפי שתשוקה מינית מאופיינת על ידי פעולה ותגובה מתוחה בין תשוקה בלתי ממומשת ושליטה מלאה, כך גם החיים הווירטואליים שלנו מוגדרים על ידי קשר אסימפטוטי לאינטימיות. בין הנטיות היותר מטרידות שמדגיש ברבה-קיי היא הפופולריות האדירה של סרטוני ASMR (תגובה חושית עצמאית) ביוטיוב שבהם "שחקנים מבצעים... מונולוגים של אכפתיות מלאים גרגורים... בתפקידים מלאי סמכות של בני זוג או רופאים״. בעולם שבו החוויות שלנו, התשוקות שלנו והתחושות בפנימיות שלנו הם קנה המידה היחיד למציאות, אין הרבה הבדל בין קצב הלב וגלי המוח, בין מופע לבין הדבר האמיתי.

ההאלהה של התשוקה האנושית, המשוככת על ידי מה שברבה-קיי מכנה בשם ״אופיום רוחני״ של טכנולוגיה דיגיטלית, אינה נבדלת מן הסגידה עצמית שבה כל המציאויות המוסריות קיימות רק ביחס לתפישות הפנימיות שלנו את מה שאנו רוצים, והאופן שבו אנחנו מסופקים.

וכך אנו גם מעצבים את עולמנו הווירטואלי: מין, מוות, תענוגות ועינויים בימי פטרוניוס ו"סטיריקון": "הלפידים של נירון" (1876), הנריק סיימירדזקי. תצלום: ויקיפדיה

אבל מצד שני, ברבה-קיי מזכיר לנו כי ישנה אהבה. הוא כנראה ריאליסט מוסרי, והחזון שלו של אהבה ללא תנאי, של אהבה כתשומת לב למה שעומד מחוץ ומעבר לעצמי, עומד בבסיס פילוסופיית המציאות שלו. התגובות שלנו, ברמה החוקית, ברמת המדיניות או ברמה האישית, למשבר הממשי חייבות להתחיל בהבנה של היחס בין וירטואליות למציאות כמקביל לזה של פורנוגרפיה לאהבה. האחת מספקת את הרעב המיידי של העצמי, והאחרת פותחת את העצמי להוויה שמחוץ לעמדתו המוגבלת. האחת משקפת אותנו והאחרת משנה אותנו. בלי קשר למה שהמציאות עשויה להיות, או צריכה להיות, בעידן פוסט-וירטואלי, היא חייבת לכלול את האחר באותו אופן מלא שבו היא מקבלת את העצמי. בקבלה זו, המציאות עשויה להפוך לפחות אותנטית, אם להשתמש בביטוי אקספרסיבי, אבל היא בוודאי תהיה אמיתית יותר.

״בעוד שפעם אפשר היה מדי פעם לבחור לצאת מן ׳המציאות׳ (למשל על ידי שימוש בסמים)״, כותב ברבה-קיי בשורה שהיא כנראה המצמררת ביותר בספרו, ״כעת חיוני יותר ויותר לחשוב על הדרכים להיכנס לתוכה״. ואנחנו זקוקים לכך. יתכן שזו ההחלטה החשובה ביותר שנקבל בחיינו.

טרה איזבלה ברטון (Tara Isabella Burton) היא כתבת המתגוררת בניו יורק. ספרה האחרון Self-Made: Creating Our Identities from Da Vinci to the Kardashians ראה אור בשנת 2023.

המאמר מתפרסם באדיבות כתב העת The New Atlantis, וראה אור במקור כאן.

תורגם במיוחד ל"אלכסון" על ידי דפנה לוי.

תמונה ראשית: האהבה היא התשובה - לב שכולו פיקסלים. תצלום: ז'אן-לואי פולן, unsplash.com

Photo by Jean-Louis Paulin on Unsplash