רומן

1

בצהרי יום קיץ, כשהשמש הלוהטת של בסרביה יוקדת במלוא עוזה, יוצא יוסל בודיצקי מהבית שבקצה העיירה, אותו בית שירש מהוריו, ופונה ללכת אל טחנת הקמת שהומה ורועשת בקצה השני של העיירה.

בבתי האמידים מכוונים את השעונים לשעה שלוש וחצי ברגע שהוא עובר ליד ביתם, אומרים "החתן כבר עבר", ומצווים על המשרתת להרתיח את המים בסמובר.

אנשים משרבבים את הראשים דרך החלון הפתוח ומציצים החוצה. סביב־סביב מוטלת העיירה הריקה, שחציה עירוני וחציה כפרי. הרחוב לוהט וריק, כאילו הוטל עליו חרם, והוא חולם על אנשים חיים — עוברי־אורח שיסירו מעליו את קללת שממונו. הקוצים היבשים, העשבים המאובקים והזרדים הכרותים שנערמו בפינות החצרות עומדים להישרף.

פה ושם נשמעים צלילי נגינה שבוקעים מן החלונות הפתוחים. נערות צעירות מתאמנות בנגינת פסנתר. קֶֶצֶֶב צולע של ולס מרוסק מתערבב בצלילי "אַַייזיק מזיק",  שמישהו מתאמץ להקיש באצבע אחת. אוזנו של יוסל בודיצקי מגששת בין המנגינות ומגלה ביניהן צליל כפול שעולה מאחד הבתים: נגינה ילדותית רפה ומהוססת, שאליה מתלווה צליל בוטח ואיתן — נגינת המורה למוסיקה, שרה בריסקין. הוא מרגיש שצלילים ברורים אלה מכוונים רק אליו, ולא אל איש מאנשי העיירה.

צלילים אלה מלווים אותו כברת דרך ארוכה ואינם מפסיקים לקרוא אחריו בחריקת שיניים: "יוסל בודיצקי, אני שונאת את אדוני! אני שונאת! שונאת!..."

בודיצקי חש עונג ארסי כשהוא מהרהר במילים שיאמר למורה למוסיקה, העלמה בריסקין: "גם אתם! גם אתם!... אבל עוד לא ידוע מי שונא את מי יותר!" בה־בעת הוא נושם בכבדות, בהנאה נוקמנית, כאילו אמר בפועל את המילים האלה למורה בריסקין. כעת לא נותר לו אלא לקחת את עצמו בידיים ולהקפיד לא להשליך על אנשים מהצד את האיבה שהוא חש כלפי המורה למוסיקה. לכן הוא מתחיל להיזהר בהליכתו, כאילו הוא חושש שמא הוא עלול לדרוך על רגלו של מישהו. הוא מוכן לומר כל רגע: "סליחה, פַַּרְְדוֹן!"

כדי להוכיח לעצמו עד כמה הוא טוב ונעים כלפי כל הבריות, חוץ מהמורה למוסיקה, הוא מעלה על פניו חיוך מנומס, דק וענוג. אבל לאט־לאט הוא שוכח את עצמו, ומרגע לרגע חיוכו נעשה עוקצני וארסי יותר ויותר.

בהרהוריו הוא אומר למורה למוסיקה: "נו, טוב... נגיד שהיא אכן צודקת, העלמה בריסקין. אכן, אני לא יפה־תואר; אני גם לא מי־יודע־מה... מה שנכון, נכון. שיהיה כך. אבל יש לי מעלות אחרות: אני בנאדם רציני, מיושב בדעתו, יש לי מעמד מכובד בעיירה, אני קורא הרבה. אַַתְְּ בעצמך, גברתי, אמרת לא מזמן מזמן (מוסרים לי, תודה לאל, כל מילה): 'בודיצקי קורא הרבה מאוד כדי שיוכל לומר אחר כך שכֹֹּל הספרים חסרי־ערך, סתם סמרטוטים.' נו, אז מה? מה מגיע לי על כך שאין לי שֵֵכל של עֵֵז, ואני לא מתפעל מכֹֹּל מיני ספרוני מעשיות מטופשים שנכתבו למען קוראים עם ראש קטן? 'יש בעולם יתומים מאב ואם', טענת לא מזמן בלהט בביתו של דוקטור רחליס, 'ובודיצקי הוא פנקסן כפול, גם וגם: גם מנהל חשבונות בטחנת הקמח לפי מקצועו, וגם מנהל חשבונות בראיית העולם שלו'. אבל, מורה למוסיקה נכבדה, מי אמר לגברתי שרע להיות אדם מחושב? אני יכול להראות לה דוגמאות רבות, ולפיהן, אדרבא ואדרבא, שום דבר טוב לא יוצא מחיים בלי חשבון. אבל לשם מה צריך הרבה דוגמאות? קחי, למשל, את אביך עליו השלום, אברהם בריסקין, מן הכפר הסמוך. הוא היה יצור שמח ועליז כל שנות חייו, אף שמעולם לא היה לו כסף... ככה כולם אומרים, במחילה מכבודך... נו?... האם אביה לא נאלץ אחר כך לעבור עם משפחתו אל העיר הגדולה ולמות שם מרעב שבע פעמים ביום, יחד איתה, בתו היחידה?... היא אומרת: 'בודיצקי הוא שונא־אדם, ולכן אינו מכיר אנשים'. נו? ומי היה הראשון שהכיר אותך כאן, ידידתי היקרה? מי היה הראשון, אם לא אני, זה שאמר עליה, גברתי: 'אם נערה בוגרת מעטרת את כל חולצותיה בצווארונים גבוהים, סימן שצווארה הארוך כבר לא מוצא־חן אפילו בעיניה עצמה'. נו?... ומי היה הראשון שאמר: 'שרה בריסקין זו, כשרואים אותה לראשונה, מתאהבים בה מיד ומחמיאים לה; כשרואים אותה בפעם השנייה, מתעצבנים ומרגישים לא נוח; וכשרואים אותה בפעם השלישית, מתרגזים ועוברים אל המדרכה שממול'... מה תגידי על זה? נו, כן. באיזה עניין אנחנו עומדים, העלמה בריסקין הנכבדה?"

בודיצקי כמעט לא מרגיש שהוא כבר נמצא בטחנה, שהוא כבר יושב כמעט שלוש שעות במשרדו ורוכן על ספרי החשבונות העבים. שעותיו חולפות־עפות מהר מרוב שנאה אל המורה בריסקין, בדיוק כמו שהזמן רץ אצל אדם מאוהב כשהוא הוגה באהובתו. נוסף לכך, המשרה שלו כאן בטחנה (משרה של מנהל חשבונות בעל מומחיות נדירה) יציבה ובטוחה. זו לא סתם משרה, אלא מעמד שהכנסה קבועה בצדו: הטחנה הגבוהה, המתנשאת עד חמש קומות, שייכת לשמונה בעלי־בתים שאוחזים בה בשותפות. כולם זקוקים לו יותר משהוא זקוק להם. אלמלי הוא ושיקול הדעת שלו, היו שמונת הבעלים מתווכחים ורבים כל יום. הטחנה הייתה הרוסה עד היסוד אילו הוא לא היה נוזף בכולם יחד ובכל אחד לחוד, ואחר כך משלים ביניהם.

כל אחד מבעלי הטחנה מחניף לו, כמו שעובד שכיר מחמיא למעבידו. והוא, בודיצקי, מתייחס אל כל אחד מהם בתקיפות מחמירה, כאילו היה מעביד, וכל אחד מהם הוא פקיד שעובד אצלו. "עזוב אותי במנוחה", הוא עונה לאחד הבעלים של הטחנה שלוחץ עליו בעניין זה או אחר, "היום אין לי זמן".

תוך כדי כך הוא מצטער על כך שהאויב המר ביותר שלו בעיירה —המורה למוסיקה בריסקין — לא נמצאת כאן, והיא לא רואה ולא שומעת באיזו חשיבות הוא מנהל כאן את ענייניו. "הביטי וראי, העלמה בריסקין! כולם פוחדים ממני ומכבדים אותי. אפילו המעבידים שלי.."., הוא אומר בליבו.

הוא כמעט לא מבחין איך יום העבודה שלו מסתיים, וחוזר מרוצה לביתו. כעת הוא הולך ועובר לאורך העיירה, אחרי שהטיח במורה למוסיקה את כל העקיצות שהעלה בדעתו.

השעה היא בערך שבע בערב. הרחוב מתפייס עם בני האדם ומתמלא חיים. מהחלונות הפתוחים בוקעים צלילים מעטים של נגינת פסנתר רפה. צלילים אלה נחלשים וגוועים זה אחרי זה, ונשארים רק האקורדים הכפולים; האקורדים האחרונים שמחפשים ברחוב את אוזניו של בודיצקי כדי לספר לו על שנאתם כלפיו: המורה בריסקין מסיימת באחד הבתים את השיעור האחרון שלה. צלילי נגינתה עייפים, כמו אחרי יום חריש מתיש. אבל בודיצקי נמשך אל הצלילים האלה, כמו אדם שמשתוקק ללכת אל אויבו ולהתנפל עליו. הוא מתקרב אל הבית ששרה בריסקין נמצאת בו, והולך לידו בכוונה. הוא לא מביט אל הבית, ומרגיש יותר מתמיד עד כמה הוא גאה בעצמו.

לא פעם קרה שצלילי הפסנתר פסקו בדיוק ברגע שבודיצקי צעד ליד אותו בית, ושרה בריסקין יצאה ממנו, נושאת תיק תווים בידה האחת ושמשייה ביד השנייה. הגוף החלוש של עלמה תמירה וכחושה זו מתחלחל ברגע שהיא רואה את בודיצקי. היא קופאת על מקומה בפנים חיוורים ורגליים כושלות. כעת היא נאלצת לפנות לאחור ולחזור אל הבית שממנו יצאה רק לפני רגע, לצנוח על כיסא ולעצום את העיניים כאילו עמדה להתעלף. "אוי, אלוהים", היא לוחשת לעצמה, ולופתת את החזה, "מחר אהיה חולה יום שלם רק מפני שנתקלתי בו. רק בגלל מבט חטוף בצרה הזו..".

לפני כמה שנים הגיע יוסל בודיצקי אל הגיל שבו אדם אומר לעצמו: "להתחתן מיד, או לעולם לא". זה קרה פתאום, בשעה שישב אצל הסַַפָָּר שקצץ את קצות שפמו, והוא ראה במקרה את בבואת עצמו במראָָה. ברגע שאמירה זו עלתה על דעתו, נעצר מהלך שנותיו.

כלפי חוץ הוא נראה רגוע, מתון ומיושב בדעתו. אבל בנפשו פנימה הוא נהייה קפריזי ובררן יותר ויותר. הוא התחיל לישון בצהריים, להעלות במשקל ולקמץ בהוצאותיו הכספיות. בדיוק באותה עת הגיעה לכאן שרה בריסקין והתחילה ללמד נגינה. עם בואה נמלאו כולם רחמים ואהדה כלפיה: השיגו לה תלמידות, חיפשו עבורה חדר למגורים, והביטו בה בחיבה, כאילו הייתה בת יחידה של העיירה. כולם דאגו לעתידה וביקשו למצוא לה שידוך הולם. לשם כך התקבצו סביבה כל ערב בבית דוקטור רחליס, הרופא המקומי, ושם ערכו היכרות בינה ובין יוסל בודיצקי. אבל בודיצקי רב עם שרה בריסקין כבר בשיחתם הראשונה וכמעט סטר לה, אף שבדרך כלל נהג עם כל האנשים בנימוס ובהגינות. מאז ואילך הוא נהנה ללעוג לה בכל הזדמנות, לצחוק לכל מילה שיוצאת מפיה, לנהוג עמה בתקיפות, ולגלות כלפיה יחס רע, גובל בגסות. הוא היה מביט בעיניה באכזריות קשוחה, עד שנדמה שהנה־הנה הוא עומד לומר לה: "אכן, היא גדלה אצל אביה כבת יחידה... על סמך מה?..".

עד מהרה התברר ששרה בריסקין מגלה כלפיו כמעט אותו יחס. היא נמנעת ממבט ישיר בפניו של בודיצקי, ומסרבת לשמוע את קולו. כשבודיצקי עוטה על פניו ארשת של חשיבות ומתחיל לדבר בכובד ראש, כל הנוכחים מאזינים לו ברצינות. אבל היא פונה הצידה, מתיישבת ליד הפסנתר ומשמיעה פתאום אקורדים בודדים: נגינה שקטה, שמתגברת מהר מאוד ומכפילה את עוצמתה. ואכן, בודיצקי מרגיש מיד שאקורדים כפולים אלה קוראים לעומתו בחירוק שיניים: "אני שונאת אותך! שונאת אותך!..".

בכל זאת, אנשי העיר החליטו בעקשנות נחרצת שאין שידוך הולם יותר ליוסל בודיצקי מאשר שרה בריסקין, ולשרה בריסקין לא יכול להיות שידוך טוב יותר מאשר יוסל בודיצקי. כולם אמרו:

"זה יעזור להם כמו כוסות רוח למת".

"האם הם יתחתנו בסופו של דבר?"

"איזו שאלה!?"

מפני שקביעה זו הייתה על דעת כולם; מפני שכולם חשבו כך ולא הציעו את העניין לבני הזוג, אף לא לאחד מהם — דווקא בגלל זה גבר רוגזם של בודיצקי ובריסקין, ושנאתם זה לזה התחזקה. ככל שהם הפגינו את שנאתם ברבים, כך התעורר בעיר עניין מיוחד במה שנוגע להיתקלויות שלהם. חשק מיוחד, מלא סקרנות, עורר בכולם את הרצון להפגיש את השניים, ואנשים מסרו זה לזה בלב מלא שמחה:

"הלילה 'הם' ייפגשו אצל דוקטור רחליס".

"בטוח?"

"כמו שֶֶיש שבת בעולם".

אנשים התחילו לתכנן את המפגשים האלה. התחילו לעקוב אחריהם בסקרנות אופיינית ליושבי עיירה קטנה, שעוקבים אחר התפתחות רומן בין זוג נאהבים מקומיים — רומן פרובינציאלי שמתנהל בדרך מלאה מכשולים, ואי־אפשר לדעת מראש אם יזכה לסיום מאושר או להיפך: גיבוריו ייאלצו להיפרד לנצח ולהתגעגע זה לזה עד הקבר.

בימים ההם העניקו לשניים כינויים, שרווחו בין אנשי העיירה:

תחילה: 'הזוג'.

לאחר זמן: 'החתן והכלה'.

מאוחר יותר אמרו בפשטות: 'הרומן'.

החדשות נמסרו מפה לאוזן בעונג מיוחד: "'הרומן' נפגש אמש אצל דוקטור רחליס".

"נו?"

"אל תשאל, הם התקוטטו והתנפלו זה על זה כמו שני חתולים".

2

מזל שיוסל בודיצקי עסוק שלוש־ארבע שעות בטחנה, ועוד שעה וחצי בהשכנת שלום בין הבעלים של הטחנה, שקוראים זה לזה "גנב". פשוט כך. מזל שחוץ מזה הוא אדם רציני, הוגה דעות ומרבה לקרוא. אלמלי זה, היה ראשו עסוק ימים שלמים, בלי הפסק, עסוק וטרוד במחשבות על שרה בריסקין, אויבתו הנוראה כאן בעיירה.

"איזה מין חיים מטופשים המציאה לעצמה, העלמה הזאת!", הוא אומר בליבו.

שרה בריסקין, בת תפנוקים מן הדורות הקודמים, רגילה להתעורר כל יום בשעה מאוחרת: סביב תשע וחצי או עשר בבוקר. יוסל בודיצקי מרגיש בזה, כי הוא עצמו מתעורר בבוקר הַַשְְכֵֵּם, בערך בשעה שש. הוא פוקח את עיניו ומרגיש שהיא עדיין ישנה. באותה שעה הוא יוצא לטייל, ואצלה התריסים עדיין מוגפים, כאילו הלילה נמשך. ליוסל זה לא אכפת. להיפך, הדבר גורם לו הנאה רבה: זוהי הוכחה שאין לה שֵֵכל, והיא מפסידה את החלק הטוב ביותר של הבוקר.

היא שכרה כאן חדר בבית גרוע. אפשר לומר שזהו הבית הגרוע ביותר בין כל בתי העיירה. היא גרה אצל אלמנה אדוקה, קיילה שפירא, יהודייה שומרת מצוות שמתפללת כל שעות הבוקר כמו גבר, מתוך ה"קרבן מנחה" שלה. אלמלי היו לשרה בריסקין מגרעות אחרות, די היה בכך כדי שבודיצקי ילעג לה בגלל אותם מגורים 'מוזרים' שבחרה לעצמה.

"אידיוטית", הוא לוחש, "חדר גרוע מזה כבר לא יכלה למצוא לעצמה?! מגורים בבית כזה הם אידיאל בעיניה..".

ההרגל של בודיצקי לקרוא ספרים מתחומים שונים מחלץ אותו מהתרגזויות כאלה. "בֶּה!", הוא חושב כנגד המורה בריסקין, "שיהיה. נגיד שאני טוען שברוב המקרים ספרים הם סמרטוטים. אבל לקרוא אני קורא".

חוץ מזה, בודיצקי הוא אדם שמצפונו טהור. הוא אומר בקול מה שהוא חושב בליבו. לדעתו, אהבה היא אחד הדברים המטופשים ביותר בחיים. יותר מזה: "לאהוב מישהו", הוא מסכם לעצמו, "זה להיות עיוור כלפיו. זו המשמעות האמיתית. לא לראות את החסרונות של מי שאוהבים. לפחות, להיות אדיש לחסרונותיו. על־כל־פנים, אם אתאהב במישהי... מה פירוש הדבר, אם חושבים על כך לעומק? — אדם רגיל עם חולשות־אנוש רגילות נהייה פתאום רם מעלה בעיניי, עדין יותר, טוב יותר, יפה מכל האחרים. וזה רק בעיניי. מה פירוש הדבר? הפירוש הוא, שביחס לאדם אחד נהייתי בעל מבט מוגבל ואדיש. הפסקתי להרגיש אותו ולראות אותו כראוי. כך גם בהיפוכו של דבר: לשנוא מישהו — משמע לראות בבירור את מגרעותיו. במילים אחרות: להתקרב אליו, להתמרמר על כך שיש לו חסרונות ופגמים. מכאן משתמע שהדבר הקרוי 'אהבה' אינו אלא אדישות, עמידה מן הצד. מה שמכוּנֶֶה 'אהבה גדולה' אינו אלא המדרגה הנעלה ביותר של שנאה. כך גם להיפך: בדרך כלל, כשאומרים 'לשנוא', מתכוונים למדרגה הגבוהה ביותר של 'לאהוב'; לקחת ללב את האדם הזה. גדולי עולם, כמו ניטשה ודוסטוייבסקי, היו חדורי שנאה. כלומר: הם הביטו באנשים בעיניים פקוחות, ובזה נעוצה גדולתם. לכן הם הקדימו את דורם".

בערב, תוך כדי דיון נלהב בביתו של דוקטור רחליס, בודיצקי טוען בלהט: "בחברה עתידנית לא יהיה לאהבה שום תפקיד, כי אנשים יביטו זה בזה בעיניים פקוחות".

סביב השולחן יושבים דוקטור רחליס, אשתו, אחיה הסטודנט, שרה בריסקין, ועוד כמה מכרים. כולם נועצים עיניהם בפניו של בודיצקי, מציצים מהצד בשרה בריסקין, ומצפים בסקרנות: איך יסתיים העניין? שרה בריסקין, הם רואים, יושבת בחוסר־רצון ולא מסתכלת על איש. תוך כדי כך אצבעותיה קורעות פיסת נייר לחתיכות זעירות, כאילו רמזו בלי הפסק: "אני שונאת אותו... הוא מאוס עליי כמו עכביש..". עיניה נוצצות ורוטטות כשהן מביטות מן הצד בבודיצקי.

"מנהל חשבונות", היא לוחשת לבסוף באוזנה של אשת הרופא, "חשבונות הוא עושה... מנהל ספרי חשבונות של העולם... אהבה וניהול חשבונות... שמעי נא, אני מבקשת ממך, הקשיבי!... רק זה... איזה קשר יש בין אהבה והנהלת חשבונות?! בקשה ממך, שאלי אותו. אנא, אני מבקשת ממך".

"החברה העתידנית", שרה בריסקין מחקה בלחש את דבריו ומעווה את פניה, "הוא זקוק לחברה כזו... בלי חברה כזו הוא לא יוכל להסתדר". היא מוכנה לקום כל רגע ולהסתלק מהמקום. אם אינה עושה זאת, הרי זה רק מפני שאם תצא בגללו, זה יהיה כבוד גדול מדי עבורו.

אשת הרופא אוחזת בזרועותיה את בתה הקטנה ומאכילה אותה דייסה סמיכה. תוך כדי כך היא הודפת בברכיה את רגל בעלה, שיקשיב היטב וישים לב איך יסתיים העניין. אבל הרופא אדיש לסיפור הזה. הוא מחייך. הוא עייף. הוא רוצה לישון.

"לכן", אומר יוסל בודיצקי, "לכן בחברה העתידנית יעריכו אנשים בצורה שונה לגמרי".

"לכפרות!", שרה בריסקין לא יכולה להתאפק יותר. היא משליכה בכעס את פיסות הנייר שקרעה קודם. "לכפרות עם החברה העתידנית שלך!... לכל הרוחות!"

פניה לוהטים.

יוסל בודיצקי מעיף בה מבט. עיניו נתקלות בעיניה: עיניים נרגזות, מלאות שנאה.

"ידידתי היקרה", הוא פונה אליה בשלווה. אבל ככל שהוא ממתן את דיבורו, פורץ מתוכו ריב ומדון. "ידידתי היקרה", הוא אומר, "כדי להבין משהו צריך לפחות שיהיה לבנאדם ראש; ובתוך הראש צריך שיהיה גם שֵֵכל..".

שרה בריסקין כבר לא יכולה להמשיך לשבת ליד השולחן. היא רצה אל חדר האורחים הסמוך. החדר חשוך, אבל היא פותחת ברעש את מכסה המנענעים של הפסנתר ומתחילה לנגן. תחילה זורמים צלילים של אקורדים מתונים ושקטים. פתאום נקטעת המנגינה, ושומעים איך היא פורצת בבכי היסטרי. הרופא ואשתו רצים לכאן יחד עם האורחים האחרים.

"מה הוא רוצה ממני?", שרה משתפכת בבכי ומתייפחת בגלים חדשים, עולים ויורדים. "מה יש לו נגדי? אני שואלת: מה יש לו נגדי?"

בודיצקי נשאר לבד בחדר האוכל. הוא צועד בחדר הלוך וחזור, ועל פניו עולה חיוך מריר של אדם שכלפי חוץ אינו מרגיש נוח, אבל בסתר לבו הוא מרוצה מאוד מעצמו. "הנה לך", הוא חושב על העלמה הבוכייה, "התפרצות היסטרית... גם זהו אמצעי של מאבק..". אחר כך הוא ממהר לפנות אל הפרוזדור האפלולי, תופס את כובעו והולך הביתה מרוגז, בלי לומר שלום ולהתראות.

למחרת מדברים בכל העיר על מה שאירע:

"אמש זה כבר היה כמעט... או־טו־טו..".

"עוד רגע היו כותבים 'תנאים' ושוברים צלחות".

"אשתו של הרופא אשמה. היא ממש לא בנאדם".

"היא ראתה שהעניין כל כך קרוב. אז איך הניחה לו?"

"גם הדוקטור אשם. סתם גולם. לֶֶמֶֶךְ... מדוע הוא לא עשה דבר?"

"הרי שמעתם בעצמכם: הייתי עייף", הוא מצטדק ומצרף תירוץ קלוש: "נורא רציתי לישון..".

כל אותו בוקר באים מכרים וידידים אל הדוקטור ואשתו. כולם טוענים ששניהם גם יחד, כן, שניהם פושעים גדולים.

"הרי ראיתם שהעניין קרוב לַַגְְמר! אז איך זה שהרמתם ידיים ולא עשיתם דבר?"

"מה, לא רואים ששניהם מתים זה על זה?"

"צריך להיות עיוור כדי לא לראות שיש כאן מין אהבה שכזאת!"

"זה מושך אותם זה אל זה כמו מגנט".

"אתם לא זוכרים איך הוא, יוסל בודיצקי, נראה בשנה שעברה, כשהיא נסעה לשלושה חודשים להשתלם בקונסרבטוריון? הוא נראָָה כמו מת... הסתובב חיוור, עם צוואר חבוש, צעיף על הכתפיים, צמר־גפן באוזניים, ולא אמר מילה לאיש. לא ראו שהוא מתגעגע? שהוא דועך כמו נר?"

"אכן, כן. כך גם שרה בריסקין..".

"ודאי! הרי היא התחננה בכל מכתב שיכתבו לה מה נשמע בעיר. מה נשמע ממש, עם שלוש נקודות!"

לא נותר אלא לְְזַַמֵֵּן אותם פעם נוספת בבית דוקטור רחליס. יפגישו אותם בתואנה שמדובר בחגיגת יום הולדת לבתו הקטנה של הדוקטור, זו שמפטמים אותה בדייסות סמיכות. אנשי העיר סומכים על אירוע גדול זה. מצד שני, כולם בטוחים: אם לא הפעם, תהיה פעם נוספת.

"בין אם כך ובין אם כך, חייבים להשיא אותם".

"זה יעזור להם כמו כוסות רוח למת!"

מתוך הספר "ככלות הכול" מאת דויד ברגלסון, תרגום מיידיש: בלהה רובינשטיין,  ראה אור בסדרת "הדשא הגדול" בעריכת נוית בראל, הוצאת פרדס, 2023.

תמונה ראשית: מתוך "אז'ן מאנה באי ווייט" (1875), ברת מוריזו, מוזיאון מרמוטאן, פריס. תצלום: The Yorck Project, ויקיפדיה