משיתוק בעקבות פציעה במלחמה להקמת ספורט מלהיב: חיילים שנותרו משותקים הם המקור למשחקים הפראלימפיים
X זמן קריאה משוער: 7 דקות
התצלום הצבעוני שהופיע בשער השבועון ״ניוזוויק״ ב-22 במרץ 1948 מראה ספורטאי בודד על כיסא גלגלים, זרועו הימנית מוטה בעודו עומד להעביר את כדור הסל שבידו לחברו לקבוצה, הרחק ממנו.
כיום, 75 שנה לאחר מכן, התמונה התמימה הזאת – שהייתה בבחינת מראה חדש ואפילו מתמיהה עבור הקוראים דאז – מהדהדת כמו הטבעה רועמת.
אנשים שסובלים מפגיעות חמורות בחוט השדרה, הידועים בשם פרפלגים, נראו אז בפרהסיה לעתים רחוקות בלבד. חיילים משותקים, שלחמו במלחמת העולם הראשונה, היו צפויים לחיות כ-18 חודש לאחר פציעתם. אך במלחמת העולם השנייה חובשים השתמשו בתרופות סולפה חדישות כדי לטפל בפציעות בשדה הקרב, ומנתחים פעלו במהירות כדי לטפל בחיילים פצועים. מטוסים צבאיים העבירו את הנפגעים לבתי חולים בארצות הברית במהירות רבה הרבה יותר מאשר ספינות הנוסעים של פעם, והפניצילין, שרק הוכנס לשימוש, בלם זיהומים באורח יעיל.
החיילים שבו לחברה שהייתה מלאה במכשולים, חברה שלא הייתה מוכנה לקראתם. לא היו אז מקומות חנייה לנכים או הנמכות בשפת המדרכה או בפינות הרחוב, וגם לא היו רמפות בכניסה למבני ציבור
כ-2,500 חיילים לשעבר משותקים שבו הביתה לארה״ב מחזיתות האוקיינוס השקט ואירופה. רופאים האמינו שלמרות ריבוי יחסי של סיבוכים לאחר הטיפול, החיילים הללו יכלו ככל הנראה לצפות לתוחלת חיים ארוכה.
אלו היו החדשות הטובות. החדשות הפחות טובות היו שהחיילים שבו לחברה שהייתה מלאה במכשולים, חברה שלא הייתה מוכנה לקראתם. לא היו אז מקומות חנייה לנכים או הנמכות בשפת המדרכה או בפינות הרחוב, וגם לא היו רמפות בכניסה למבני ציבור.
במוחותיהם המו שאלות שלא היו להן תשובות. האם הם אי-פעם ישובו ללכת ללא עזרה? איזה מעביד ירצה לקבל אותם לעבודה? והאם הם יוכלו, פיזית, להוליד ילדים?
רבים מהגברים הצעירים הללו עסקו בנעוריהם בספורט, בין אם בקבוצות של בית הספר או בשירותם הצבאי. הם התגעגעו לביחד של ההתמודדות הספורטיבית, שלא לדבר על געגועיהם לפעילות המאומצת. אנשי צוות במסגרות הטיפול בחיילים לשעבר, שרובם הגדול לא היו נכים, תהו כיצד יוכלו ליצור אפשרויות משמעותיות של פעילות גופנית עבור משתמשים בכיסאות גלגלים.
כיסאות הגלגלים עצמם היו חלק מהבעיה. הכיסאות היו מפלצות מעץ, שקלו כמעט 50 ק״ג והיו מגושמים מכל בחינה. למעשה, מדובר היה בריהוט ישיבה כבד, שנועד למי שלא אמורים היו עוד לנוע לעולם.
מעט לפני המלחמה, מהנדס בשם הרברט אוורסט, ששותק בעקבות תאונה במכרה, הוציא את כיסאות הגלגלים מעידן החושך שלהם. הוא חבר למתכנן שותף, הארי ג׳נינגס, והשניים עיצבו כיסא גלגלים קל משקל, מתקפל, עשוי מצינורות פלדה מצופים בכרום. הם העבירו את שני הגלגלים הגדולים לאחור, כדי שהמשתמשים יוכלו להניע את הכיסא בקלות ובנוחות, והם הציבו שני גלגלים קטנים מלפנים כדי להשיג יציבות ויכולת סיבוב במקום. המשענת האחורית והמושב עוצבו מעור סינתטי, ואפשרו לכיסאות, שרוחבם היה כ-60 ס״מ, להתקפל כמו אקורדיון לרוחב של כ-25 ס״מ. כיסא כזה שקל פחות מ-25 ק״ג.
עם מעט אימון, נכי מלחמה משותקים יכלו לנוע בכיסאות הגלגלים שלהם למכוניתם, לפתוח דלתות, להניף את עצמם למושב הקדמי, לקפל את כיסא הגלגלים ולהכניס אותו מאחורי המושב, ולנהוג במכונית
ההמצאה שלהם שינתה חיים של בני אדם. עם מעט אימון, נכי מלחמה משותקים יכלו לנוע בכיסאות הגלגלים שלהם מהמחלקה בבית החולים למכוניתם, לפתוח דלתות, להניף את עצמם למושב הקדמי, לקפל את כיסא הגלגלים ולהכניס אותו מאחורי המושב, ולנהוג במכונית תוך שימוש בציוד מותאם שהופעל ביד.
בבית החולים ברמינגהם בקליפורניה, בית חולים לחיילים, עוזר המנהל הספורטיבי בוב ריינרסון שם לב לכך שהחיילים המשותקים אוהבים לגלגל את הכיסאות שלהם אל אולם ההתעמלות ולהשליך כדורסל לרשת. מה שריגש במיוחד את ריינרסון היו הבעות הפנים העולצות, ללא שמץ של מבוכה, על פניהם של השחקנים, בעודם מתגרים זה בזה תוך כדי משחק ומשמיעים קולות עידוד ושמחה.
במוחו של ריינרסון עלה רעיון: מדוע לא להשתמש בכדורסל, ענף הספורט האמריקני המקורי ביותר, כדי לסייע לנכי המלחמה בתהליך השיקום שלהם?
במבט ראשון, כיסאות גלגלים ומשחק הכדורסל נראו כשילוב מוזר במיוחד
במבט ראשון, כיסאות גלגלים ומשחק הכדורסל נראו כשילוב מוזר במיוחד. כדורסל דורש תנועה מתמדת – לרוץ, לכדרר, לתפוס כדורים חוזרים ולמסור – והיה קשה לדמיין כיצד בחורים משותקים יוכלו לשלוט בעת ובעונה אחת בתנועת הכיסאות שלהם, להימנע מלהתנגש בתשעה שחקנים אחרים, ולשמור על שווי המשקל.
אך ריינרסון הבחין שהמשטח החלק והשטוח של מגרש הכדורסל הרבה יותר טוב לכיסאות המתגלגלים מאשר משטחי דשא למיניהם. פרט לכך, כדורסל אפשר לשחק בכל ימות השנה, והתנועות בפלג הגוף העליון שנדרשות לצורך המשחק יכולות להועיל לחזה, לזרועות, לצוואר, לכתפיים ולשרירי הליבה, בדיוק אותם אזורים בגוף שהמשותקים צריכים לחזק במיוחד.
ריינרסון ניסח עשרה כללים שחיקו בנאמנות את משחק הכדורסל על שתי רגליים. התובנה החדה ביותר שלו הייתה שכיסא הגלגלים, שהוא כינה בשם ״אמצעי תנועה״, צריך להיחשב כהמשך של גוף השחקן. מגע מקרי בין כיסאות של יריבים על המגרש התקבל בסובלנות, אך התנגחות מכוונת בכיסא של יריב נחשבה לעבירה. החיילים לשעבר עצמם שכנעו אותו לא להנמיך את הטבעות ולא לקצר את המרחק מקו העונשין.
ב-25 בנובמבר 1946, ריינרסון ארגן משחק ראשון למשותקים. מי היו היריבים של קבוצתו? רופאים בריאים מבית החולים שהשתמשו בכיסאות הגלגלים לצורך המשחק. החיילים לשעבר ניצלו את הניסיון שלהם בשימוש בכיסאות הגלגלים, ניסיון שהם צברו ברוב מאמץ, וגברו בקלות על הרופאים בתוצאה 16:6.
וכך, כמו התקפה מתפרצת מתואמת היטב, כדורסל בכיסאות גלגלים התפשט במהירות אל מחלקות המשותקים ברחבי ארה״ב.
ב-1948, קבוצת ברמינגהם של ריינרסון קבעה סדרה של משחקים בשמונה ערים והתמודדה נגד קבוצות אחרות של חיילים משותקים, וכן נגד קבוצות של בריאים ששאלו כיסאות גלגלים לצורך המשחקים.
מטרתם הייתה לקדם חקיקה בקונגרס, כדי לאפשר לחיילים לשעבר הסובלים משיתוק לרכוש בתים מותאמים לכיסאות גלגלים, כאלו המצוידים בכניסות רחבות, רמפות במקום מדרגות וכן חדרי שירותים מותאמים וכל יתר הדברים הנדרשים להם בשל נכותם
כשהם שיחקו נגד קבוצה מבית החולים מקגווייר לחיילים בריצ׳מונד, וירג׳יניה, הם עברו גם בוושינגטון הבירה וחצו בכיסאות הגלגלים שלהם את מסדרונות גבעת הקפיטול. מטרתם הייתה לקדם חקיקה בקונגרס, כדי לאפשר לחיילים לשעבר הסובלים משיתוק לרכוש בתים מותאמים לכיסאות גלגלים, כאלו המצוידים בכניסות רחבות, רמפות במקום מדרגות וכן חדרי שירותים מותאמים וכל יתר הדברים הנדרשים להם בשל נכותם (הנשיא הארי טרומן חתם על חוק ציבורי מס׳ 702 ב-19 ביוני 1948).
המסר שלהם לכל מי שהיה מוכן להקשיב היה עקבי ותמציתי. הם לא רצו רחמים וגם לא יחס חריג. הם פשוט רצו הזדמנות לתפוס את מקומם בחברה.
ב-10 במרץ 1948, ימים אחדים לאחר שהקבוצה מברמינגהם השלימה את הסיור המקיף שלה, חיילים לשעבר, משותקים, מבתי חולים של הצבא במסצ׳וסטס וסטאטן-איילנד עלו בכיסאות הגלגלים שלהם למגרש הכדורסל מול 15,561 צופים במדיסון סקוור גרדן.
הקהל, נרתע ומודאג, הביט בחיילים המשותקים שנעו בכיסאות הגלגלים שלהם במגרש הכדורסל, ומדי פעם אפילו נפלו מהכיסאות בעקבות התנגשויות על המגרש. אך מבוכת הקהל מיהרה להפוך לתחושה של הקלה ולאחר מכן לתדהמה, כאשר מי שנפלו הניפו את עצמם בחזרה לכיסאות הגלגלים שלהם וחזרו להתמודדות בצעקות רמות. האוהדים הריעו לשתי הקבוצות, אבל שמחו במיוחד כשהבחורים מסטאטן-איילנד ניצחו בתוצאה 20:11.
הקלע הבולט במשחק, ג׳ק גרהרדט, צנחן בדיוויזיה המוטסת ה-82, שנפצע בצרפת ב-1944, הופיע על השער של ״ניוזוויק״. בתנוחה אתלטית, לבוש בבגד ספורט, ועליו שלוש אותיות: PVA, כלומר ״Paralyzed Veterans of America״ (״חיילים לשעבר משותקים של אמריקה״), שמה של ההתארגנות הציבורית שלמענה הוא פעל.
תמונת השער קעקעה את הדימוי הציבורי של נכים כאנשים חלשים חסרי אונים. מאוחר יותר באותה שנה, הוקם האיגוד האמריקני לכדורסל בכיסאות גלגלים, נוסד טורניר שנתי, ומעגל השחקנים הורחב עד מהרה וכלל גם נכי פוליו וקטועי גפיים, ולאחר מכן גם נשים ובני נוער נכים.
ובאותה שנה, 1948, באנגליה, ד״ר לודוויג גוטמן הציג לראשונה את האירוע שהיה עתיד להפוך למשחקים הפראלימפיים.
דייויד דייויס (Davis) הוא מחבר הספר Wheels of Courage: How Paralyzed Athletes from World War II Invented Wheelchair Sports, Fought for Disability Rights, and Inspired a Nation האתר האישי שלו הוא: www.ddavisla.com
תרגם במיוחד לאלכסון: אדם הרריPublished in Alaxon by special permission from Zócalo Public Squareתמונה ראשית: בדרך לסל. תצלום: צ'אין קרגי, unsplash.comPhoto by ÇAĞIN KARGI on Unsplash
תגובות פייסבוק
הים הזה
כמה יופי מציעות לנו המילים העתיקות ביותר. או לפחות מילים שידוע לנו שהן עתיקות במיוחד, ושרדו והן אף מרכזיות בלשוננו. חוקרי השפות השמיות נוהגים להצביע על עשרות בודדות של מילים שמופיעות בכל השפות השמיות ולכן יש גם סיבות להניח שהן עתיקות במיוחד. ראשיתן אינה יכולה להיות ידועה לנו, כי המילים קדמו לכתב, כמובן. מילות יסוד כאלה נוטות להיות תשתיתיות – אב ואם, אברי גוף וכדומה. מצד אחר, לפני ההשוואה בין שפות קרובות או בעלות היסטוריה קדומה משותפת או בנוסף להשוואה כזאת, קורה שיש לפנינו מילה המתועדת במשך אלפי שנים, והיא עדיין חיה ובועטת.
מקרה כזה הוא המילה "ים". עתיקה ביותר, היא מתועדת משחר הכתיבה. בכתבי אֶבְּלָה, וגם באוגרית. כלומר, באלף השלישי ובאלף השני לפני הספירה, בלשונות שנכתבו בשפת היתדות והיו שמיות לעילא. משם ועד ימינו, במזרח הקרוב, בלשונות שקדמו לעברית ובלשונות שהתפתחו יחד איתה או בסמיכות לה, אנו מוצאים את "ים". היא מציינת את מה שמכונה באנגלית sea, אם כי יש להיזהר במעבר המהיר הזה לשפה האנגלית המאוחרת והרחוקה. מה ראו יושבי מזרח הים התיכון שאולי לא ידעו שהם במזרחו של ים או שהים הוא "תיכון", כינוי שהיה עתיד לדבוק בו מפיהם של אנשים בני תרבויות שונות משלהם, דוברי לשונות רחוקות משלהם, בתקופה מאוחרת בהרבה? אנחנו זוכרים ש"ים" בעברית המקראית הוא צד מערב, וכשוכני החוף של ארץ ישראל הדבר טבעי לנו. אנחנו כאן, הים מולנו, במערב, והשמש שוקעת באופקו של ים. סדרי עולם שחלחלו לעברית במשך אלפי שנותיה, והיו בוודאי מושרשים עמוק גם בטרם נכתבה כאן או בכלל אף לא אחת מהשפות השמיות הקדומות המוכרות לנו, או אפילו השפות השמיות שנעלמות מידיעותינו התלויות בתיעוד המתגלה בארכיאולוגיה. נוכחות המילה "ים" עוד משלבים כה קדומים מבססת לכאורה את זהותה השמית, אך הרעיון ש"ים" בנוי על שורש "י.מ.מ." אינו נראה מוצק ביותר ואולי הוא אינו אלא שיקוף של רצון להביע את השמיות של המילה הקדומה והמסתורית הזאת, כפי שיירמז מיד.
כי אמנם אוקיינוס אין לנו, כלומר מילה עברית ל"אוקיינוס", אך העברית הרשמית מבדילה בין "ים" ו"ימה", כשהראשון הוא פתוח והשני הוא סוג של אגם. נראה שהמקור של "ימה" הוא צורת הקטנה ל"ים" בסורית קלאסית – אבל בעברית מדובר פשוט באגם או בבריכת מים טבעית גדולה. דוגמה יפה לנוכחות "ים" במרחב הגיאוגרפי שלנו אף מעבר לשפות השמיות אפשר למצוא במצרים, במקום ששמו "פאיום" (Faiyum) שאינו אלא "ה-ים". מקור השם הוא בשפה הקופטית, השלב האחרון בהתפתחות השפות של מצרים הקדומה, כשתווית הידוע היא חלק מהשם, "הים". במצרית הקלאסית ym היה בדיוק זה: ים, וגם אגם או מקווה טבעי מים גדול. ואכן, מימים ימימה, סמוך לישוב הקדום והעשיר בהיסטוריה יש אגם. המילה המצרית קודמת לכל תיעוד שמי שיש בידינו, כך שאנו נותרים עם מקום לספק בדבר המקור ה"אמיתי" או ה"אולטימטיבי" שלה.
ואנחנו כאן עם הים. "ים" ביחיד, וברבים "ימים", כמו ב"מכון לחקר הימים", שאינו עוסק במחקר הזמן אלא במחקר הים באשר הוא. בעברית, מזה דורות, ספן הוא "יורד ים", כנראה כיוון שאל הים יורדים מן היבשה, בוודאי בראייה של עם שלא פיתח תרבות ימית ענפה ומשוכללת, וממשיך להביט על המציאות ממקומו ביבשה, שהים לוחך את צדה המערבי. היום, בעברית הישראלית שלנו, אנחנו "הולכים לים", בדיוק במובן שמקובל לומר באנגלית going to the beach. כי אכן: באנגלית ובשפות אחרות באירופה, הולכים לחוף, לחוף הים. אם כי באחדות מהן, כמו בעברית שלנו, הולכים לים. הים הזה הוא אתר בילוי, מעין שם פרטי למכלול של קטע חוף ופיסת ים נגישה להתבוננות, לטבילה, לשחייה. הים שאנו הולכים אליו בעברית המודרנית הוא המכלול הזה, שהרי איננו הולכים אל המים ואל הגלים הקמים בהם. עד כדי כך, ש"ללכת לים", בסלנג של הכדורגל הישראלי, פירושו לוותר על שארית העונה ולא להתייחס אליה ברצינות רבה, לאחר אובדן הסיכויים לזכייה התואר. קבוצה בעלת שאיפות לאליפות, שבחודש מרץ או אפריל ברור שלא תשיג את מבוקשה, נשלחת על ידי הפרשנים והאוהדים הכעוסים "ללכת לים".
אין גם להתפלא שבעברית "ים" משמעותו "הרבה" - "ים של מחשבות", "ים של מתנות" וכו'. גם באנגלית sea משמש לציון כמות גדולה מאוד, כמו בביטוי a sea of change, המציין שינויים רבים ושונים שחלו בדבר מסוים, ודברים דומים מוכרים גם בלשונות אחרות. כי הים, עתיק מכולנו, מסתורי ועצום מאוד.
מלכודת התקווה
סמנתה רוז הילחנה ארנדט לימדה אותנו שהתקווה היא מחסום לפעולה אמיצה, ושבעת צרה רק...
X רבע שעה
אני שם לב משמע אני קיים
קרולין דייסי ג'נינגסבין זכרונות, מחשבות, דמיונות, תחושות של גוף ונפש והקולות הבאים מהחוץ, מי...
X 17 דקות