היתכן שדווקא בכאוס של גידול ילדים קטנים טמונה הדרך לגילוי עצמי ולשחרור רוחני?
X זמן קריאה משוער: 11 דקות
ידיה של בתי בת השלוש קטנות, לא מתואמות וחלשות. הן מתקשות לבנות מגדל מאבני לגו, להחזיק ספר כבד ולאכול מרק בעזרת כף. אך לאותן ידיים זעירות יש די כוח כדי לרסק את האגו שלי. ולא רק הידיים שלה הן המחריבות אותו. שפע התקפי הזעם שלה, שעות השינה שלה, שאינן קבועות, וקריאת התיגר המתמדת שלה מול הרצון שלי – כולם יחד מנפצים את הזהות שלי לרסיסים זעירים כחלקיקי אבק. כל פעם שבה הפעוטה שלי מועכת אבוקדו על שערי או מכנה אותי "poppy butt" ("תחת קקי") היא מתקפה על הזהות שלי.
בעודנו עומדים בהשפלות הכרוכות בטיפול בילדים, אולי המנטרה שאנו חוזרים עליה אינה צריכה לשמש אותנו כדי להיטיב להגדיר את ה"אני", אלא דווקא כדי למחוק אותו?
תגובה רפלקסיבית טבעית למתקפות הללו יכולה להיות חיזוק ה"אני" שלי. אבל מה אם הדחף הזה להגן על זהותנו גורם לנו להיות עוד יותר אומללים? ואולי הדרך להורות בת-קיימא היא דווקא להחליש את ה"אני" ולקבל את המתקפות ואף לאמץ אותן ברצון. בעודנו עומדים בהשפלות הכרוכות בטיפול בילדים, אולי המנטרה שאנו חוזרים עליה אינה צריכה לשמש אותנו כדי להיטיב להגדיר את ה"אני", אלא דווקא כדי למחוק אותו. פחות "אני יותר מזה, ויש לי תקוות וחלומות וזהות נפרדת מהילד שלי", ויותר "אני 'תחת קקי' וזה הכול".
הדחף לבצר את ה"אני" שוכן בלבה של החברה המערבית. מזה עשרות שנים, הפסיכולוגיה העממית טוענת שהתפתחותו של "אני" חזק ועשיר היא המפתח לחיים מאושרים. כל מיני גורואים של עזרה עצמית (והנה לכם שוב, "אני") שחיברו רבי-מכר כמו "Awaken the Giant Within" ("הער את הענק שבתוכך", משנת 1991) ו"הסוד" (משנת 2006) טוענים שעלינו לחתור להפוך את ה"אני" ליותר מוצק ועמיד נוכח גלי השינוי. אלא שנראה שהמדע טוען את ההפך. כשבני-אדם נאלצים להתמקד ב"אני" (דבר שקל למדי לגרום להם: פשוט תביטו בעצמכם במראה), הם מרגישים פחות בנוח. לפסיכולוגיה יש מונח המציין את הפיכת ה"אני" לבולט: מודעות-עצמית אובייקטיבית, שפירושו להיות מודעים ל"אני" כאובייקט. חוסר הנוחות שבמודעות עצמית אובייקטיבית הוא הסיבה שבגללה רשתות חברתיות (וכעת גם פגישות "זום") יכולות להיות כל כך איומות: אתם רואים את עצמכם מן החוץ, כפי שאחרים עשויים לראות אתכם – כאובייקט להערכה, וקל למצוא פגמים באובייקט הזה.
ה-"me" הוא מה שאתם רואים כשאתם מביטים במראה, או בפרופיל שלכם בפייסבוק, מה שאתם חושבים עליו כשאתם מהרהרים בהישגיכם בעבר ובתקוותיכם לעתיד. לעומת זאת, ה-"I" הוא האדם המביט דרך עיניכם ברגע זה, מי שחווה את העולם, חש שמחה וכאב ותחושות אחרות. הוא חי בהווה.
דרך אחת להימלט מן המתח שבין הדחף לחזק את ה"אני" ובין העובדה שהטיפול בילדים ממוטט אותו היא לחלק את ה"אני" לשניים. ב"The Principles of Psychology" ("עקרונות הפסיכולוגיה", מ-1890), הפסיכולוג ויליאם ג'יימס הבחין בין שני חלקים של ה"אני": ה-"me" וה-"I". ה-"me" הוא האני כאובייקט: האדם הנושא את שמי, שיש לו מראה מסוים, זהות אישית מסוימת ורשת חברתית מסוימת. ה-"me" הוא מה שאתם רואים כשאתם מביטים במראה, או בפרופיל שלכם בפייסבוק, מה שאתם חושבים עליו כשאתם מהרהרים בהישגיכם בעבר ובתקוותיכם לעתיד. לעומת זאת, ה-"I" הוא האני כ"סובייקט": זהו האדם המביט דרך עיניכם ברגע זה, מי שחווה את העולם. ה-"I" חש שמחה וכאב ותחושות אחרות. הוא חי בהווה.
כשאני בחברת הפעוטה שלי, ה-"me" הוא האדם המודאג מכל המיילים שנצברים בתיבה שלי. הוא הפרופסור שיש לו מחויבויות לסטודנטים ולעמיתים, איש המקצוע שמשתוקק לכבוד ולהכרה, והאדם שהיה רוצה להיראות טוב יותר, להיראות כמי שנח יותר ומרגיש טוב. ה-"I" הוא האדם שקיים רק ברגע, מי שקורא סיפור לילדה, מי שמכין ארוחת צהריים, או מי שצועקים עליו ברגע זה. חשוב לשים לב שלא פעם יש יחס הפוך בין "me" ובין "I". ככל שאתם חושבים על עצמכם יותר כעל אובייקט, כך אתם פחות נמצאים ב"אני" כסובייקט. ככל שאתם דואגים בשל מה שאחרים חושבים עליכם ובגלל אי-הוודאות האופפת את האפשרות להצלחה בעתיד, כך אתם פחות חווים את הרגע, את ההווה. הדאגה למימון שאקבל או לא אקבל מקרן המחקר, גורמת לכך שקשה לי יותר להעריך חיבוקים מהבת שלי.
הלחץ הבלתי פוסק של המודעות העצמית הוא אחד הסיבות לכך שבידוד גורם לנו לחרדה כה רבה. בלי אחרים שיסיחו את דעתנו מעצמנו, אנחנו מהרהרים שוב ושוב בכל הפגמים הזעירים ביותר שלנו. גם המחקרים המדעיים וגם החוכמה העתיקה מצביעים על כך שאחת הדרכים לגרום ל-"me" להיות עמיד יותר (ופחות מעיק) הוא לחבר את ה"אני" ל"אני" אחרים. במקום להגדיר את "me" באמצעות סדרה של מחמאות או חפצים שבבעלותי, אני יכול להגדיר אותו באמצעות מי שאני עוזר להם – כמו למשל בני משפחתי.
ההתחברות לאחרים יכולה לגרום לנו להרהר ביסודות הטובים ביותר שלנו. כשאנשים שאתם אוהבים מתארים את ה-"me" שלכם, הדבר יכול להיות מרגש, כיוון שכך מצטיירת תמונה שלכם שהיא יפה יותר ממה שדמיינתם
הדאגה לאחרים מרפדת את ההערכה העצמית שלנו מפני פגיעות אישיות, כיוון שהיא ממקדת את תשומת הלב שלנו מעבר לדאגות המרוכזות בעצמנו בלבד. ההתחברות לאחרים יכולה לגרום לנו להרהר ביסודות הטובים ביותר שלנו. כשאנשים שאתם אוהבים מתארים את ה-"me" שלכם, הדבר יכול להיות מרגש, כיוון שכך מצטיירת תמונה שלכם שהיא יפה יותר ממה שדמיינתם. כשהבידוד החברתי מותיר אותנו בלי אנשים אהובים שיגדירו את ה-"me" שלנו, אנחנו עלולים לשקוע בהרהורים על עצמנו, בשיפוט עצמי, ולראות את עצמנו כאובייקט בלבד – אובייקט רחוק משלמות. סארטר אמר: "הגיהינום הוא הזולת", אלא שגיהינום נורא מכך הוא המצב שבו ה-"I" נותר לבדו לנצח עם ה-"me".
האור הקשה של המודעות העצמית האובייקטיבית הוא אחת הסיבות שבגללן רבים מאיתנו נמשכים לאלכוהול ולסמים: החומרים הללו מעמעמים את פעילותם של אותם אזורים במוח הקשורים לראיית העצמי כ-"me". אפשרות בריאה יותר להפחתת הפעילות של האזורים הללו היא מדיטציה. אימון הדעת להתמקד ב-"I" ברגע, מפחית את ההתמקדות ב-"me", ומגביר תחושות של חיבור עם המין האנושי. מחקרים שנערכו באחרונה מראים שגם נטילת כמויות קטנות של פסילוציבין מפחיתה את הפעילות באותם אזורים במוח העוסקים ב-"me", כך שאנשים מרגישים קרובים יותר לאחרים ופחות פוחדים מהמוות.
הוויתור על "me" הוא בדיוק מה שחכמי המזרח ממליצים כדי לחוש סיפוק. הפילוסוף הסיני הקדום לאו טסו אמר: "כשאני מוותר על מה שאני, אני הופך למה שאני עשוי להיות". דאואיסטים מסבירים את ה"אני" באמצעות אנלוגיה למים: חסר צורה, חסר מתווה, רך ונכנע. מים אינם מתנגדים לשינוי והם לעולם אינם נוקשים, אך בכוחם לשחוק הרים וליצור גלים מתנפצים. לאו טסו גם אמר: "מה שרך, חזק". כמו מים, עוצמתו של ה"אני" נובעת מכוחו המתמשך והנוזלי של ה-"I", לא מן הנוקשות של ה-"me".
אני מוצא את עצמי בחדרה של בתי בשעה אחת אחר חצות, מקשיב לה כשהיא צורחת שהיא לא רוצה לישון במיטה שלה, לא רוצה את החטיף שהבאתי לה, או לא רוצה שאהיה שם בכלל. כל מה שאני רוצה זה לישון, לבכות ולזעום
לפעמים, אני חושב על המטפורות הללו כשאני מוצא את עצמי בחדרה של בתי בשעה אחת אחר חצות, מקשיב לה כשהיא צורחת שהיא לא רוצה לישון במיטה שלה, לא רוצה את החטיף שהבאתי לה, או לא רוצה שאהיה שם בכלל. כל מה שאני רוצה זה לישון, לבכות ולזעום. במקום זה, אני מנסה לתת לרוח הלוהטת של זעמה לנשוב דרכי, תוך שאני הופך את ה"אני" שלי להיות כמו הבמבוק שצומח מאחורי ביתי: גמיש, ועם זאת עמיד. זה לא שאני מצליח תמיד – לפעמים אני יכול רק לצרוח – אבל לעתים קרובות אני פשוט נשכב על השטיח ונושם.
הבודהיזם אומר שהמטרה העליונה של ההתפתחות האנושית היא להגיע לנירוונה, מצב נצחי של טרנסצנדנטיות. הבודהא הגיע לנירוונה לאחר שהוא מדט תחת עץ ה-bodhi במשך שבועות, בלי לאכול. כשהוא הביט מעבר לסף המוות, הוא ראה מבעד לאשליה של ההשתוקקות, של הרצון, של ה-"me". הוא נותר עם "I" טהור, תודעה של חמלה שהתקיימה רק ב"עכשיו". גם החיים עם ילדים קטנים עשויים להציע דרך לנירוונה. מהו טיפול בילדים אם לא כיבוש הרצונות הפיזיים (למי יש זמן לאכול או ללכת לשירותים?) והרס העבר והעתיד (עבור פעוט יש רק "עכשיו")? אכן, הנירוונה שנגרמת תודות לילדים קטנים היא בת חלוף וקצרה, אך אינכם צריכים להגיע לסף המוות כדי להשיג אותה. ומצד אחר, כשאני מדמיין את הבודהא צם במשך שבועות, כל מה שה"אני" שלי כהורה יכול לחשוב הוא: "איזה כיף, כל כך הרבה זמן לבד!"
אין דבר שמזין את רוחי יותר מאשר שתי הידיים הקטנות הללו העוטפות את צווארי בחיבוק גדול, והמלים "אבא, אני אוהבת אותך"
ההתמקדות ב"כאן ועכשיו" המיידי של חיי הפעוטה שלי מאפשר לי להתגבר על ה-"me" שלי כך שה-"I" יוכל להיטיב לפרוח. אני יכול להישאר מחובר יותר, עם הרגליים על הקרקע, ולעסוק פחות ברצונות, בחסכים ובאי-הוודאות האופפת את העולם. כמובן: יש קו דק בין אבדן התשוקה במובן הטוב ובין חוסר יכולת ליהנות (anhedonia) – כלומר התחושה שדבר בחיים אינו מושך, מצב שמורה על דיכאון קליני. למזלי, ההוריקנים הרגשיים הזעירים של בתי כוללים לא רק זעם, אלא גם אהבה רבת-עוצמה. אין דבר שמזין את רוחי יותר מאשר שתי הידיים הקטנות הללו העוטפות את צווארי בחיבוק גדול, והמלים "אבא, אני אוהבת אותך". שפר עלי מזלי: אני בריא, נשוי באושר ובעל משרה טובה. קשה להיות פילוסופי כשאתה מודאג בגלל שכר הדירה או כשהביטחון הפיזי שלך מאוים.
תחושת הזן שלי היא בת חלוף. יש לנו ילד נוסף – תינוק – והכאוס יכול להגיע לממדים מרשימים. לפני זמן מה, אמי באה אלינו לארוחת ערב. היא הייתה עדה לחורבן המתגלגל בבית, ותהתה בקול רם: "איך אתם עושים את זה מדי יום?" התשובה היא שהורים עושים את זה כי אנחנו חייבים. זאת פשוט המציאות של מי שיש לו ילדים. באורח פרדוקסלי, נראה שככל שהכאוס מוטרף יותר, כך גדל הסיכוי להגיע לטרנסצנדנטיות. כשהילדים צורחים, האוכל עף באוויר, החיתולים מלאים, צעצועים מתגלגלים בכל מקום ואז החתול מקיא, האנרכיה כה עזה שה-"me" שלך מפעיל מתג, ונעלם פתאום. הצרכים והרצונות שלך מפסיקים להיות חשובים. אינך יכול לדרוש מתינוק או מפעוט להיות בשקט, כפי שאינך יכול לדרוש מאוקיינוס לשקוט ללא ניע. במקום זה, אתה הוא מי שנותר ללא ניע, ואתה נותן לגלים להתנפץ מעליך.
טפחו את ה-"I" שלכם והתמקדו בהווה ככל יכולתם, ולא חשוב עד כמה הוא לא נעים. הילדים שלכם יעריכו זאת, וגם ה"אני" שלכם
ישנם הורים רבים שמתמודדים עם תסריטים כאלו (וגרועים מהם בהרבה), ויש שקשה לנו להתנער מן הרעיון שחיינו היומיומיים הם מלחמות שעלינו לנצח בהן. ככל שהילדים שלכם מנסים לטלטל את ה-"me" שלכם, כך אתם מגבירים את המאמץ לאחוז בו – על ידי שימוש במייל בחשאי דרך הטלפון שלכם, על ידי עריכה מנטלית של רשימות של דברים שעליכם לעשות, על ידי חלימה בהקיץ על עתיד נינוח יותר. אך יתכן שאפשרות טובה מכך היא להישמע לדבריה החכמים של מלכת החורף החביבה על הפעוטה שלי: "להרפות". טפחו את ה-"I" שלכם והתמקדו בהווה ככל יכולתם, ולא חשוב עד כמה הוא לא נעים. הילדים שלכם יעריכו זאת, וגם ה"אני" שלכם.
AEON Magazine. Published on Alaxon by special permission. For more articles by AEON, follow us on Twitter.
תורגם במיוחד לאלכסון על ידי אדם הררי
תמונה ראשית: כך נראים החיים בשלב הזה. תצלום: Henley Design Studio, ב-unsplash.com
Photo by Henley Design Studio on Unsplash
תגובות פייסבוק
3 תגובות על פעוטון נירוונה
גם פרופסורים טועים. ההטפה לאנרכיה, חוסר חינוך והאדרת ההפקרות ו/או קרוסלה של רגשות במאמר למעלה נובעת או מצורך של הפרופסור הנכבד להאדיר גישה של היפכא מסתברא או לפרסם מאמר נוסף כלשהו כדי להתקדם בסולם האקדמיה. כמוהו כמכחישי הקורונה או שוללי החיסונים בימינו אלה ממש. עודף התפלספות איננו ערובה לחוכמה או אינטלקט. צר לי.
איפכא מסתברא זה השם השני שלך, לא? תגובות דוגמתיות, לעומתיות למאמרים המתפרסמים כאן הם לחם חוקך, אז על מה תליני? קצת פרגון, סובלנות, הבנה והתחברות,ברוח המאמר, גם אם לא קבלה,לא תזיק.
נשימה עמוקה וחיים טובים.
גם לי צר, נראה כי לא קראת את המאמר. או שפשוט גם דוקטורים טועים. קראתי שוב ולא מצאתי שום סימן להטפה לאנרכיה, האדרת הפקרות או משהו בסגנון. רק המלצה להתרכך ולנצל זמן יחד בבית בתקופה זו עם הילדים כדי להיות הורה ואדם טוב יותר. ממליץ גם לך להתרכך קצת ולפתוח אופקים.
אני שואל שוב: מה אנחנו?
פרנצ'סקו פטררקהפטררקה כותב אל סוקרטס שלו, מכתב שנכתב ביגון על המגיפה חסרת התקדים...
X 10 דקות
אינו שולט
השפה היא יצירה קולקטיבית, חיה ודינמית. מייצרים אותה כל דובריה, והם עושים זאת באורח כמעט בלעדי על ידי השימוש בה. השימוש בשפה, על ידי כל אחד ואחת מאיתנו, כולל חזרה על דברים מקובלים, הפעלה של המכלולים הרבים בשפה – מבנים, צורות – וגם הימנעות מהפעלתם. יש מכלולים בשפה שמניבים צורות וצירופים, מכלולים שמממשים אפשרויות הגלומות במבנים. כך, במבט על המתרחש, נוכל לעתים לומר שדבר מה הוא ״חדש״; כך יהיו מי שיתקוממו ויאמרו שהדבר שנראה ״חדש״ הוא ״בניגוד לכללים״ ולא פעם מה שנראה חדש בעיני אחדים אינו נראה חדש כלל בעיני אחרים.
הדרכים שבהן השפה משתנה, האופנים שבהם נוספים לה אלמנטים, ומהלכיהם המדויקים של תהליכים כאלו – הכול עניינים מורכבים, רצופים בספקות ובהשערות סותרות. ומעבר לכל אלו, נוכח דבר חדש, לא מוכר, שמתגלה לנו כצופים בשפה מסוימת, קשה מאוד להתנבא. האם לפנינו ״שגיאה״? טעות תמימה שהדובר אינו מודע לה וגם לא יחזור עליה? ואולי אנו עדים לבקיעתו של ניצן שעתיד להיות דבר חדש בשפה? לשם ניקיון הדעת והיושר התיאורי, עלינו לאסוף הכול, לתעד, למיין ולהמתין בסבלנות.
הבלשן הדגול יעקב פולוצקי נהג לומר לתלמידיו שדוגמה אחת יכולה להיות טעות, שתי דוגמאות יש לרשום בצד ולחכות, ואילו שלוש דוגמאות כבר מצדיקות סעיף במאמר מדעי. לניקיון הדעת ולגישה הפתוחה הזו כיוונו הדברים הכלליים בפסקה הקודמת. גישה פתוחה פירושה לא להטות את השיפוט שלנו על פי הטעם, לא להיות שבויים בידיהן של נורמות שאין להן ולא כלום עם גישה אמפירית שמעוניינת אך ורק ב״יש״ הקיים בפועל, וגם לא למהר לזרוק הצידה מקרים נדירים שאכן יכולים להעיד על תהליך שעד כה לא שמנו לב אליו או שלא היה לנו נגיש.
הדברים הללו תובעים מאיתנו תשומת לב מתמדת לממצאים המתגלים בטקסטים, ואכן לרשום ולחכות. והנה הגיע מייל ובו כתבה מי שכתבה שאדם מסוים ״אינו פרסם את הטקסט״, בדיוק כך. ההקשר לא הותיר מקום לספק: היא ביקשה לומר שאותו איש לא פרסם, שלא הוא פרסם, שהטקסט שכבר פורסם, לא הוא פרסם אותו.
מילת השלילה ״אינו״ משמשת לשלילת צורות פועל בהווה וכן לשלילת שמות תואר. ״היא אינה אוהבת ברוקולי״, ״הם אינם גבוהים״. העניינים אמנם מסתבכים מעט שכן גם שמות עצם יכולים להישלל, ומעמדם אז דומה למעמד של שם תואר. אך בכל הקשור לפועל, לצורות הפועל ולזמן של הפועל הנשלל, ברור לגמרי שההרגל הוותיק, המקובל, הנלמד והמועבר מדור לדור הוא ש״אינו״ שולל רק צורות פועל בהווה. כשאנו רוצים לשלול צורות פועל בעבר או בעתיד, אנו משתמשים במילת השלילה ״לא״: ״לא רצחתי״, ״לא ניסע מחר לעפולה״.
אז מה קרה ב״אינו פרסם״?
ראשית, איננו יודעים. כשקיבלתי את הטקסט הוא היה עבורי דוגמה ראשונה, יחידה. אלא שלא חלף זמן רב והדוגמאות החלו להופיע בזו אחר זו, ואפילו סימנים למוּדעוּת לקיומה של התופעה. חברה הייתה באירוע בתל אביב שבו מורה לפיזיקה – לא ללשון! – סיפרה שבעת בדיקת מבחנים של תלמידי תיכון שהיא מלמדת, היא מצאה את עצמה מתקנת צורות כגון ״אינו היה״ ו״אינו לקח״ ואחרות דומות להן. כלומר, היא הבחינה בשימוש גובר ב״אינו״ לשלילת העבר. בתמימותה, כך אמרה, היא חשבה שמדובר בניסיון של תלמידיה למצוא חלופה עברית לזמן דקדוקי שאינו קיים בעברית, אך עד מהרה היא הזכירה לעצמה שמדובר בתלמידים שהידע שלהם באנגלית מוגבל, ושאינם שולטים בשפות אירופיות מודרניות או בלטינית וכדומה. מסקנתה הפשוטה וההגיונית הייתה שהתלמידים רבים בימינו חושבים ש״אינו״ היא מילה נרדפת, ״יפה יותר״, ל״לא״. כלומר, החשד הוא שיש פה ניסיון להגביה את משלב השפה – בכל זאת, מבחן כתוב, בתיכון, בפיזיקה – כדי להרשים את המורה ולהישמע ״רשמיים״.
לא חלפה אלא יממה והנה נחתה אצלי דוגמה נוספת, בטקסט במדור ספורט מקוון, שעסק בעתידו של הכדורגלן הוותיק ערן לוי: ״לוי קיבל הודעה אתמול בלילה (בין רביעי לחמישי) שאינו ימשיך עוד ביפו וכמובן שאינו נכלל בסגל הקבוצה למשחק החוץ היום מול הפועל עכו״. ״אינו ימשיך״, לכל הדעות ועל פי ההקשר, הוא שלילה של צורת פועל בעתיד. עובדה אמפירית, גם אם אנו רגילים לראות ולכתוב ״לא ימשיך״.
וכך יש לפנינו כבר שלוש דוגמאות ויותר, כולן עכשוויות, חיות ואמיתיות. אין מדובר בפליטת מקלדת או במעידת של היד האוחזת בעט. את הסיבות לתופעה אפשר רק לשער, וההשערה הראשונה והבסיסית היא מה שסברה אותה מורה לפיזיקה: על יסוד בורות, נעשה ניסיון להגביה את הסגנון ולהישמע רשמיים ומהוקצעים יותר. הווקטור הזה אכן מוכר ומביא לעולם לא מעט צורות ומבנים בלשונות רבות. גם הבורות והצורך ביוקרה ובהפגנה של יכולת מדומה הם כוחות חזקים בעולם, ולא רק בתחום הלשון.
האם צפוי ל״אינו״ תפקיד רחב יותר, גם לשלילת צורות פועל בעבר ובעתיד (ואולי גם בציווי)? אינני יודע. איני ידעתי אתמול ואיני אדע מחר. נחכה ונראה.
עוד לא אבדה
טיטוס שטאלהפוליטיקה של ימינו אינה מעוררת תקווה, אבל ללא תקווה, קשה לדמיין פוליטיקה...
X 5 דקות