משבר האמונה של רייזה

מלים לא חסרות. אוצר הוא מלים הוא חלק מהשפה. אוצר המלים נוטה להיות גמיש ומשתנה, מלים מסתפחות אליו, מלים משנות משמעות, מתמקמות בצירופים חדשים וגם נשמטות מן השימוש ובסופו של דבר נעלמות. אך מלים לעולם לא חסרות. לפי הגדרה, המצאי ״מספיק״ כפי שאברי הגוף ״מספיקים״ לצורך תפקודו. כפי שתופעות מזג האוויר ״מספיקות״, כיוון שהן קיימות ובבואנו לתאר את המטאורולוגיה כחלק מתיאור כדור הארץ, הן מה שיש.

ובכל זאת, בשונה ממזג האוויר או משכבות סלע, השפה היא תופעה אנושית. כתופעת טבע היא חלק מטבעה של הקבוצה האנושית שבמסגרתה מתקיימת השפה הספציפית – אנגלית, עברית, קירגיזית, גאורגית, סווהילית או יוונית קלאסית. פיתוי ותיק וידוע בכל הנוגע למחשבה על שפות ואפיון של דובריהן הוא לנסות למפות כיצד אוצר המלים משקף את הדוברים, את הקבוצה שהם משתייכים אליה. למשל, ריבוי מונחים המתארים סוגים של שלג מיוחס לעמים החיים באזורים הארקטיים ושפע של מונחים הקשורים לגמלים אמורים לומר לנו משהו על החיים בחצי האי ערב לפני העידן המודרני. מיפוי כזה, מעבר לרמה הבנאלית, המובנת מאליה, הוא עניין מורכב, מתעתע ולא פעם גם מפוקפק. וקשה אף יותר הוא לנסות לטעון שהיעדרו של מונח מסוים מעיד באיזשהו אופן על דוברי השפה ש״חסרה״ את אותו מונח.

כי מהו אותו ״חסר״? איך אפשר לומר שבשפה ״חסר״ מונח, שהיא ״זקוקה״ למלה שאין בה? האמת היא שחסר כזה מתעורר בתרגום. בין אם מדובר בתרגום של טקסט ובין אם בתרגום המתרחש בתודעה, כשאנו קולטים תוכן בשפה זרה וחושבים עליו בשפה שלנו, אנחנו יכולים להישאר במצב של תמיהה: ״איך נאמר את זה בעברית?״ צורך כזה מתעורר באורח אורגני כאשר יש עלינו לחץ חוזר ורחב מצד מלים וביטויים, דרכי התבטאות ותכנים בשפה זרה, וגדול הפיתוי להעתיק את הדברים לשפתנו, כלומר לעברית.

דוגמה טובה היא המלה האנגלית kind, במובן הנוגע למזגו של אדם, לדרך התנהגות. אפשר לומר בפירוש: אין לה מקבילה עברית. בעברית ״חסרה״ מלה שתביע את kind האנגלית. מדובר באחת המלים שמשתייכות לקבוצת ״אימת המתרגמים״, כלומר מלים שמתרגמים מעדיפים לא להיתקל בהן. העניין נעשה חמור ומציק במיוחד לאור התפוצה הגדולה של kind באנגלית, וקיומה הטבעי והנוח בשפע של הקשרים.

מה נאמר בעברית? רשימת המועמדות להקטין את הכישלון שלנו לומר kind בעברית ארוכה, והיא מונה בין היתר את ״אדיב״, ״מסביר פנים״, ״מיטיב״, ״נוח״, ״מנומס״, ״טוב לב״, ״ידידותי״, ״נדיב״ וגם ״נעים״. אף אחת מהן לא מתאימה היטב, אף אחת מהן לא מעבירה את הדבר המובן מאליו לכל דוברי השפה האנגלית, וגם ברור שאף אחת מהן אינה מביאה איתה נוכחות שלמה – סמנטית, דקדוקית, תרבותית וגם אתית – כפי שיש ל-kind.

ואין מדובר במלה שולית, בחידוש שבא לעולם במקרה או כתוצאה מגחמה. Kind היא מן המלים העתיקות ביותר בשפה האנגלית ושורשיה מגיעים הרבה מעבר לאנגלית, ונטועים בימים פרהיסטוריים. במקור, המובן שלה קשור לרעיונות בדבר השתייכות על פי סוג (גזע, טבע ודור) והיא נוגעת למהות המשותפת המוטבעת בפרטים המשתייכים לקבוצה – מכאן גם kindכ״ילד״ בגרמנית. מכאן קצרה הדרך לזיהוי הקבוצה על פי תכונותיה, לסיווג ולהתייחסות לסוג ולמה שמגדיר את הסוג הספציפי. וכך, כשם תואר, kind מציינת בקלות את מה שטבעי, את מה שמולד ובסיסי. ונראה כי הביטוי החופשי, הבסיסי, של הטבע של אדם הוא ביטוי ה-kind שלו, וכך קצרה הדרך לזיהוי בין טבעו הטוב – הרצוי, המקווה, המונח כמובן מאליו או זה ששואפים לו – ובין ההתגלמות ההתנהגותית שלו. התוצאה היא שכל מה שטוב ורצוי, מתאים, מקובל ונאה בהתנהגות האנושית מוצא מחסה חמים ונוח תחת המטרייה העתיקה, הגדולה, של המונח kind.

חשוב לזכור כי לקסיקון של שפה אינו רשימה של פריטים. מלים מייצגות שושלות של משמעות ותרבות, של הקשרים, של מסלול חיים שנמשך על פני דורות רבים בחייה של הלשון, ויש בהן הנושאות מטען מכובד במיוחד של דנ״א לשוני. המלה האנגלית kind היא בהחלט כזאת. לכן יש בסיס לטענה שתרגום הוא פעולה בלתי אפשרית, הרי אין דרך להעביר את המטען הגנטי הזה דרך תרגום. וכל ניסיון ליצור מלה עברית שתתאים לצורך תרגום, יהיה חסר ולוקה. מלים אינם מתקיימות לבד, הן חלק מרשת סבוכה, בזמן ובמרחב. בדיוק כמו יצורים ביולוגיים במארג החיים. ובאשר להשערות שיכולות לעלות בלבנו על המשמעות של ״היעדרה״ של ״מקבילה״ ל-kind האנגלית, זהו עניין חשוב אתית, חברתית והתנהגותית, אך הוא חורג מהדיון הלשוני.