וידאו

צבע האופטימיות

״חיים ללא צבע הם חיים ללא שמחה״, כך אומר דובאל פייר (Duval Pierre) שנולד וגדל בז׳לוזי, שכונה בבירת האיטי פורט-או-פרנס, הנחשבת לשכונת המצוקה הגדולה ביותר במדינה.

כדי להעיר את השכונה הצפופה והענייה מן הייאוש האפרורי שלה, הוא החל לצבוע את הבתים בכל צבעי הקשת. ההתלהבות שלו הדביקה תושבים אחרים של ז׳לוזי, שהצטרפו למשימה: מבוגרים וילדים החלו לקחת חלק בצביעה, ועד מהרה צלע ההר שעליה בנויה ז׳לוזי הפכה לתמונה מרהיבה של כתמי צבע אופטימיים.

הסרט ״הצבע מז׳לוזי״ התפרסם משום שהבמאים בריאן מוזר (Mooser) ודייוויד דארג (Darg) צילמו את כולו במצלמה של טלפון נייד. כן, גם את סצנות העומק עוצרות הנשימה. הבמאים תיעדו במשך שנים את פעילותם של ארגוני סיוע בהאיטי, ולבסוף אף עברו להתגורר שם ואז פגשו את פייר, שההתלהבות העצומה שבה הוא מתמסר לצביעת השכונה הלהיבה והדביקה גם אותם.

The Painter of Jalouzi from RYOT on Vimeo.

אחרונים

כמעט חצי מאה שבכפר הספרדי הזה, La Estrella, חיים רק שני אנשים.

עד מלחמת האזרחים הספרדית, התגוררו במקום כמאתיים איש, אך כולם נטשו, כולם מלבד חואן מרטין קולומר, בן ה-83, ורעייתו סינפורוסה בת ה-86. מאז 1939 אין להם שכנים אנושיים, ומאחר שאל מה שהיה בעבר כפר שוקק מובילה רק דרך עפר פתלתלה, אין להם גם הרבה שכנים. 25 חתולים, 3 כלבים, 4 תרנגולות, 35 כוורות דבורים ואי אילו סוסים - הם שמארחים להם חברה. חואן מרטין החל לעבוד כרועה עזים בגיל שש ומנעוריו הוא עובד בשדות, שם פגש לראשונה את סינפורוסה, שהייתה רועת צאן צעירה. כיום הם עדיין מתפרנסים מן המטעים והשדות שהם מטפחים בכפר המבודד.

בתי הכפר עדיין מרשימים ויפים (סיפורי האגדות מספרים כי נבנו כדי לאכלס פילגשים של אנשי שררה) אף שעוד טרם הנטישה ההמונית המקום הוכה במספר סופות ושטפונות, ובמהלך המלחמה שימש מסתור לאנשי גרילה. על רקע הנוף המרשים הזה, חייהם של בני הזוג עשויים להיראות אידיליים, אבל הם מודים בכנות שקשה, אפילו קשה מאוד, לחיות שם לבד. חואן מרטין היה שמח לעזוב את המקום, אבל אשתו חולמת לסיים את חייה במקום שבו החלו.

עוד על בני הזוג תוכלו לקרוא באתר של יוצרי הסרט.

מסעדת המלצרים הטועים

״זה בטח נראה לכם מטורלל״, כותבים בעליה של המסעדה בטוקיו הקרויה Restaurant of Mistaken Orders, ״מסעדה שאפילו לא מסוגלת להבטיח שתקבלו את המנות שהזמנתם״. זה קורה משום שכל המלצרים סובלים מדמנציה. ״הם עלולים להביא לכם מנות אחרות״, מבהירים הבעלים, ״אבל אנחנו מבטיחים שכל המנות בתפריט שלנו טעימות, כך שזה לא באמת נורא״.

המסעדה היא חלק מתנועה ההולכת וגדלה ביפן ומקווה לעורר מודעות לדמנציה וללמד את הציבור להתייחס בפחות פחד וחשדנות כלפי מי שלוקים בה. למרות חששות רבים שליוו את פתיחת המסעדה - בעיקר משום שבתרבות היפנית מקובל להתייחס בחומרה רבה לטעויות של מלצרים ואחרים בענפי האירוח והשירות - המסעדה התקבלה בהתלהבות על ידי הלקוחות.

מי לקח את וילסון?

אם ובנה בורחים מגוואטמלה ומגיעים לארצות הברית. משמר הגבול האמריקני עוצר אותם בגבול מקסיקו ומפריד ביניהם מיד.

הילד, וילסון, רק בן שש ובכל זאת נשלח למתקן כליאה, מרוחק מן המקום שבו מוחזקת אמו, טוניטה. איש אינו מסביר לאם לאן נלקח בנה ורק כעבור חודשיים מורה בית המשפט להחזיר את וילסון אל אמו.

וילסון הוחזק ביחד עם ילדים רבים נוספים, בבית תמים למראה באמצע שכונת מגורים. שכן שתהה למה מובאים לשם עוד ועוד ילדים יצר קשר עם אקטיביסטים ועם במאי הסרט, שיצאו לחקור את הפרשה.

״המשרד לילדים נעדרים״, The Office of Missing Children, סרט האנימציה של הבמאים מייקל שילר ואאורה בוגאדו מבוסס על חוויותיהם האישיות של וילסון וטוניטה, וחושף את התעשייה המכוערת כל כך שהתפתחה סביב הניסיונות למנוע ממהגרים להיכנס לארה״ב, ובכלל זה גם הרחקתם של קטינים והחזקתם בתנאי כליאה בנפרד מהוריהם - תעשייה המגלגלת מיליונים רבים.

כתב העת ״אטלנטיק״ מביא את התחקיר, את סיפורם האישי של וילסון וטוניטה ואת הסרט:

החיים האחרים שלהם

משחקי מחשב נחשבים לאסקפיזם מהנה במיוחד, אולם מאז 2013, אז ראתה אור המהדורה החמישית של ה-DSM, מדריך האבחנות הפסיכיאטריות, התמכרות למשחקי מחשב נחשבת להפרעה.

שלושה מכורים, שונים מאוד זה מזה, מספרים את סיפורם בסרט התיעודי, העשוי כולו באנימציה של עולמות וירטואליים רבי משתתפים. בדמות האווטארים החביבים עליהם, מזמינים את הצופים למפגש אינטימי בעולם שבו קל להם יותר להיפתח ולדבר.

הבמאי השוודי ג׳ונאס אודֶל  מדבר איתם על הרצון הבלתי נפסק להיכנס לעולם של חלום, למציאות חלופית שבה יש להם כוחות אחרים, חולשות אחרות והזדמנויות לתקשר עם אנשים בצורה אחרת מאשר במציאות ולומד מהם כמה קשה לאמץ זהות אחרת, וכמה הדבר משחרר.

את האנימציה הסוחפת כל כך עשה ניקלאס לונדגרן.

I Was a Winner from jonas odell on Vimeo.

ספריית הלחם

קארל דה-שמט (De Smedt) מנהל את ספריית הלחם היחידה בעולם.

הספרייה שלו, Puratos Sourdough Library, בסנט וית׳ (כפר דובר גרמנית בבלגיה), מכילה עד כה 124 מחמצות שנתרמו על ידי אופים מכל העולם, ובנוסף הוא מנהל מאגר מתכונים מקוון, שיש בו כבר 1633 מתכונים ללחם מחמצת, ואתם מוזמנים לתרום משלכם.

כל מחמצת שמגיעה לספרייה עוברת ניתוח קפדני ורישום של כל המיקרואורגניזמים שהיא מכילה (על ידי מדען הספרייה ד״ר מרקו גובטי -  Gobbetti - מאוניבריסטת בולצאנו האיטלקית). עד כה נמצאו 800 סוגי חידקים ושמרים בתערובות הללו. לאחר האנליזה, כל מחמצת נשמרת במקררים בטמפרטורה של 4 מעלות, ואחת לחודשיים מקבלת רענון של הקמח המקורי שבתוכו הוכנה לכתחילה.

דה-שמט מזמין את חובבי הלחם לסיור וירטואלי מקסים של 360 מעלות בספריית הלחם. כתבה מקיפה על הספרייה תמצאו באתר ״אטלס אובסקורה״.

הצורך של דה-שמט לשמר סוגים של מחמצות אינו קולינרי בלבד, אלא ניסיון לשמור על המגוון החי (Biodiversity) של המחמצות, שהן תערובות חיות של חיידקים ושמרים. כל תערובת כזו קשורה עמוקות לפרנסה, להיסטוריה ולפולקלור של אזור אחר בעולם, ולפיכך דה-שמט מספק גם ״מפת לחמי שאור״, אינטראקטיבית, שממנה אפשר ללמוד איזה חלק יש ללחם כזה בתפריט וגם בחיי הקהילות השונות על פני כדור הארץ.