וידאו

הציור שהביא לפרוץ המלחמה

ילד בכיתה ג' שומע מחבר שהמורה לציור עומדת לתת לו ציון נמוך. הוא נבהל, ואף שהוא לא מאמין באלוהים, הוא מחליט להתפלל. בימים שלאחר מכן פורצת בבוסניה מלחמת אזרחים, שבמהלכה נענית תפילתו: בית הספר שלו נשרף, והוא אינו צריך להתמודד עם הציון הגרוע.

סרטו האישי של הבמאי איגור דרליאג'ה (Drljaca) המתאר את המלחמה בסרייבו מבעד לעיניו של ילד, המשוכנע, כמרבית הילדים בגילו, שלכל מעשה שלו יש השפעה ישירה ודרמטית על המתרחש בעולם.

הסרט מבוסס על קטעי וידאו משפחתיים שצולמו לפני המלחמה ובמהלכה, ומסרטים שצילם אביו שנותר בביתם חודשים ספורים אחרי שהמשפחה נמלטה.

דרליאג'ה מלמד היום קולנוע ותאטרון באוניברסיטת בריטיש קולומביה בקנדה.

The Fuse: or How I Burned Simon Bolivar from TimeLapse Pictures on Vimeo.

מחאה בחרוזים צבעוניים

היצורים בסרטון הקצר הזה עשויים כולם מחרוזים. הם מתחילים את חייהם כחרוזים בודדים, ואט אט מתפתחים לבעלי חיים ואלה טורפים ונטרפים, מאיימים ומאוימים, בסצנות המזכירות יותר ויותר מלחמות אנושיות. בשיאו של הסרט אכן מדובר בעוינות ואלימות אנושית.

הסרט, Bead Game, נעשה בשנת 1977, בהשראת יצירות החרוזים המסורתיות של הנשים האינואיטיות בקנדה. במאי הסרט, אישוּ פאטֶל (Ishu Patel) שהוא יליד הודו, יצר אותו בקנדה שם התגורר מרבית חייו, כמחאה על התחמשותה הגרעינית של הודו.

פאטל היה במשך יותר מעשרים וחמש שנה חבר מועצת הקולנוע של קנדה ועסק בפיתוח טכניקות אנימציה יוצאות דופן. הוא הגיע לקנדה בזכות מלגת הצטיינות, אחרי שהשלים תואר ראשון בעיצוב ואנימציה בהודו, ולאחר מכן תואר שני בשווייץ. הוא יצר עשרות סרטים בשיתוף פעולה עם ערוצי טלוויזיה מכל העולם ובכלל זה יפן ובריטניה. רבים מסרטוניו מציגים ערכים שבהם האמין, וחלקם נועדו לתוכניות חינוכיות, כמו הגרסה הצרפתית של "רחוב שומשום."

את המוזיקה לסרט כתב ג'נאן פראקאש גוש (Jnan Prakash Ghosh), גם הוא יליד הודו, שחיבר יצירות רבות בתחומי המוזיקה הקלאסית והג'אז ונחשב לאביה של סוגה המשלבת מוזיקה הודית מסורתית ומודרנית והמכונה Ramayangeeti.

Bead Game from National Film Board of Canada on Vimeo.

כשאמא הייתה אבא

אלייזה הייתה בת ארבע כשאבא שלה החל את תהליך השינוי הדרמטי, שאותו היא סיכמה במשפט "אבא שלי הוא ילדה".

הסרט "איך ליצור קשת בענן" של ריאן מקסי (Ryan Maxey) עוקב אחר אלייזה ואביה-אמה במשך שנתיים, שבהן כל עולמן משתנה: הבית, השם, המין. אבל היחסים ביניהן נשארים חמים, קרובים, פתוחים ואוהבים. הסיפור שלהן מרתק, והסוד שלהן פשוט: אמפתיה. ועוד אמפתיה. סוד שאלייזה גילתה בגיל צעיר להפתיע.

כתבה מעמיקה על עשיית הסרט תמצאו כאן.

How to Make a Rainbow from Maxey Fish on Vimeo.

הוא מצייר בשנתו

לי הדווין לא ידע שהוא יודע לצייר. עד שהתברר לו שהוא נוהג לצייר בשנתו - במכחולים, עפרונות, מברשות, גירים, בכל דבר שזמין לו - ושציורים שלו מפתיעים וגם זוכים להערכה, עד כדי כך שהוא מוכר בבריטניה כ"הצייר הסהרורי" והוא מציג (ומוכר) את יצירותיו בתערוכות.

הוא החל לצייר בשנתו כשהיה בן 14 ומעולם לא הפסיק. כיום הדירה שלו מלאה חומרי ציור ואפילו מחשב שעומד בהיכון, למקרה שמוחו הישן ימצא לו שימוש.

בכתבה עליו בכתב העת aeon  ובסרט שהכין עליו הבי בי סי, מומחים מנסים להסביר מה עושה המוח שלנו (ושלו, כמובן) כשאנחנו ישנים, איך יכול להיות שהוא אינו מתעורר, אבל מצייר ומצייר היטב, ומה כל זה אומר על הניסיון שלנו להבין את המוח.

אנשי המים, אז והיום

נבחרת הראפטינג של ארצות הברית מציבה לעצמה כל הזמן אתגרים חדשים, בניסיון לבחון את גבולות יכולותיהם הגופניות והנפשיות של חבריה.

לשם כך נדרשת הבנה עמוקה של המים ושל התנועה במים, והרצון להבין מוביל את חברי הנבחרת אל מי שמומחים באמנות חתירה עתיקה מאוד: חתירה בסירות קנו בעלות תומכות חיצוניות, המכונה באנגלית outrigger canoeing.

רוב פרצ'טל (Rob Prechtl) אחד מחברי הנבחרת מספר על מפגשיהם עם בוני קנו המשתמשים בשיטות מסורתיות בנות אלפי שנים, שייטים ותיקים, אנשים החיים על המים, והוא מספר על ההתחברות המופלאה לקצב ולקשר עתיק היומין של האדם עם המים.

הסרט כולל צילומים מרהיבים ממבחר אתרים בעולם, שצולמו גם מתחת למים וגם מן האוויר.

(people) of water from gnarly bay on Vimeo.

בתיאבון. שלמו, רק אם תוכלו

כבר 23 שנה שמסעדת אנלאקשמי  (Annalakshmi) בסינגפור מגישה תבשילים הודיים לכל מי שבא בשעריה, אבל לא מכריחה איש לשלם. האורחים מוזמנים לשלם כמה שירצו, אם ירצו, ועל פי יכולתם, אם הם יכולים לשלם - בהתאם לעיקרון ההינדי המכונה Atithi Devo Bhava - האורח הוא אלוהים.

במסעדת אנלאקשמי מבשלים ומגישים תבשילים המוכנים על פי 700 מתכונים שונים שנאספו בהודו, מתכונים מסורתיים שעברו מדור לדור, מפה לאוזן, אך מעולם לא נכתבו בשום מקום. כל המתכונים, כמובן, צמחוניים.

המסעדה מופעלת על ידי מתנדבים, ללא היררכיה וללא כוונת רווח. אהבה היא המניע העיקרי כאן, והרצון לתת, לשתף ולהועיל. האכילה נתפשת כטקס יומיומי מקודש, ולכן אנשי אנלאקשמי רואים בעבודתם זכות גדולה.