חי ומת

קשה מאוד להשוות בין שפות. כמו כל פעולה של השוואה, גם השוואה בין שפות נבחנת במה שהיא מניבה, אם בכלל. אם אנו מסתכלים ביחד על שתי שפות או יותר, נראה מיד הבדלים, גם בין שפות קרובות מבחינת היסטורית. כשאנו מנסים להפעיל מבט משווה, אנו מגלים עד מהרה שפרטי ההבדלים מציירים תמונה רחבה. למשל, מערכות זמנים של שתי שפות, אפילו קרובות, לעולם יציבו בפנינו אתגרים גדולים. דוברי העברית הצעירים שמתחילים ללמוד אנגלית, נתקלים במכשלה המשמעותית בבואם להבין את הזמן המכונה Present Simple, שאינו פשוט ולא פעם אינו הווה: I live, אינו מציין בדיוק משהו שקורה בהווה, ב"כעת" של הדובר. והפשטות המדוברת אינה מכוונת, בשמו של המונח, לפשטות במשמעות ובשימוש אלא אולי, לכל היותר בצורה.

בדומה, לומדי עברית צריכים להתמודד עם משפטי "יש" ו"אין", ובוודאי עולה בליבם השאלה מה הם בדיוק האלמנטים המשונים הללו, "יש" ו"אין". פעלים? לא. שמות עצם? לא בהקשרים הנוגעים למשפטי קיום, על אף שיש שמות עצם "יש" ו"אין", וכל סטודנט מתחיל לפילוסופיה נתקל בכך שפרמנידס, על פי ספרי הלימוד בעברית, אמר או התכוון לקבוע ש"היש ישנו והאין איננו" – משפט שאולי מוטב היה לנסחו אחרת, כי "יש" ו"ישנו" אינם מציינים בדיוק את אותו הדבר.

הקשיים הללו אינם מייחדים את השפה העברית, כפי שהקושי שהבאתי קודם לכן כאן אינו מייחד את השפה האנגלית דווקא. זהו הקושי של שפות בכלל, וכל אחת היא עולם בפני עצמו. דרכי הביטוי מיוחדות לכל שפה, והן בדיוק מה שיש ללמוד, ומה שמעניין וקשה להשוות.

כך קרה למשל, לא מזמן, כשמישהי אמרה לי בספרדית, מעלה מזיכרונותיה, שהיא הביטה באדם זקן וחשבה "Se está muriendo", משפט שנוכל לומר אותו היטב באנגלית: "He is dying". כלומר, היא הבחינה שהאדם נמצא בתהליך שעתיד להוביל למותו, ולא בתוך זמן רב. המשפטים, בספרדית ובאנגלית, מציינים את התהליך המתרחש, ואת העובדה שהוא מתרחש בהווה, מבחינת הדוברת. ואיך נאמר זאת בעברית?

נצטרך לקחת את האלמנט "מת" ולנסות להשתמש בו. אלא שמערכת הזמנים העברית אינה נותנת לנו אפשרויות רבות בעניין הזה. "הוא מת" פירושו שהוא כבר מת; שהוא מת בעבר; וגם הוא נמצא בתהליך של הגעה למצב של מוות. בעברית נאמר בהקשרים הללו גם "הוא גוסס", אלא שגסיסה היא דבר ספציפי יותר, כמעט נתון להגדרה רפואית-מדעית, והיא אינה מבטאת את He is dying כקביעה כללית, לא ככזאת שאומרת שעלינו למהר להגיע לבית החולים כי מי שנאמר עליו הדבר נמצא בסכנה מיידית, ספציפית, ודאית.

דומה המצב כשאנו רוצים לומר "He lives" או "He is living". ובאנגלית מצבנו נעשה מעודן ומורכב עוד יותר נוכח שאפשרות לומר "He is alive". הראשון מתייחס למצב הביולוגי-רפואי או לכך שאדם חי במקום מסוים. השני מתייחס למגורים, לקיום של חיים, להימצאות של מכלול החיים במצב פעיל ובמקום מסוים. ואילו השלישי אומר שהוא במצב שאינו מצב של מוות. כמו תמיד בשפה, ההקשר קובע הכול. ההקשר הוא מארג רחב שבו נמצא מידע נוסף, שעולה מתוך הסיפור, מתוך מיקומה של האמירה וגם משלל סימנים לשוניים שיימצאו סביב: שמות תואר, ביטויי זמן ומקום ועוד.

ואיך נאמר את כל זה בעברית? "הוא חי"; "הוא בחיים". כל דובר או דוברת של עברית יוכלו כעת לאפיין את המשמעויות, את ההבדלים ואת הדקויות, כמו שעשיתי בקצרה בפסקה הקודמת. אך מעבר לכך נוכל גם לשאול מה הם האלמנטים הללו, "מת" ו"חי"? מבחינות מסוימות הם דומים לפעלים, ומבחינות אחרות הם נראים כמו פרטיציפים (צורות בינוני, בלשון בית הספר). הם מציינים מצב. קשה לשבץ אותם בקטגוריות השגרתיות של השפה כפי שאנו לומדים אותה במערכת החינוך. כמו "יש" ו"אין", גם "חי" ו"מת" מציבים אתגר בפני הלומדים וגם אתגר בפני מי שמתארים את השפה. לא פחות מכך, הם מקשים עלינו לעשות השוואות פשוטות ומיידיות עם שפות אחרות. במציאות הלשונית, נוכל להבין מה נאמר בדיוק במשפטים שמשתמשים ב"יש", "אין", "חי" ו"מת" בעזרת הסביבה, בעזרת ביטויי זמן ומקום ותארים למיניהם. ההיסמכות הזאת על מרקם רחב של טקסט מקשה עוד יותר על השוואות מכניות, על העברת חץ של הקבלה בין שפות. וטוב שכך: שהרי זאת תזכורת נוספת למורכבות האדירה, המופלאה, המאתגרת של כל שפה בפני עצמה, ושל תופעת השפה האנושית בכלל, מחיינו ועד מותנו, עם כל היש והאין שיש בכל שפה שאנו ניגשים אליה.