האלכימיה, ענף בתחום הטבע, הפילוסופיה והשלב הטרום-מדעי התפתחה ופרחה בעולם הקדום ובימי הביניים, ואף שלחה זרועותיה לעת החדשה המוקדמת ואפילו עד ימינו הגיעה. במבט כללי מאוד, אפשר לומר שאחד מעיסוקיה היה טיהורם של חומרים והבאתם לכלל מצבם הרצוי, לשלמות כפי שתפשו אותה חכמי התחום. עיסוק אחר שלה, סמוך לראשון, היה להגיע מחומר אחד לחומר אחר, תוך עלייה ברמת הטוהר והערך. בתשתית העניין מצויה ההנחה שיש רצף כלשהו בטבע, במהותם של הדברים, ושאם רק נדע כיצד לעבור מחומר אחד לאחר, נוכל להגיע אפילו מקש לזהב.
הפירוט הקצר הזה הוא רקע להבאתה מחדש של האמירה החכמה של מוריי לבלשנות, שלפיה האטימולוגיה היא האלכימיה של הבלשנות. אכן, מי שמאמין שהעיסוק האטימולוגי יכול להניב תוצאות, אם לא תמיד הרי שלפחות ברוב מכריע של החקירות, סבור שאפשר לקחת מילה ולנוע איתה וממנה על פני יריעת הקְשרים, היסטורית, לשונית, תרבותית, תודעתית ועוד – ולהגיע למילה אחרת, אי-שם בשלבים קדומים של תהליך גלגוליהן של המלים הרלוונטיות, ובכך לסמן מסילה סבירה שתסביר כיצד התגלגלה אלינו מילה ומה קרה למשמעותה בדרך.
בדרך, עלינו להפעיל קריטריון של סבירות. עד כמה משמעותן של שתי מילים בגלגול ההיסטורי הזה אכן "זהה"? עד כמה המעברים בצורה סבירים בעינינו, גם לאור הידוע לנו על שינויים פונטיים ואחרים בשפות השונות המעורבות בתהליך, אם בשפות שמילים בהן משתתפות בסיפור שאנו טווים ואם בשפות שהשפיעו על השפה שבה מופיעה מילה שנכללת במסע שאנו עורכים ותורמת פרק לסיפור. קריטריונים של פונטיקה, של מבנה פנימי של כל שפה, של היסטוריה של מגעים בין שפות – ככל שהיא ידועה – וגם השאלה עד כמה אנו מוכנים לקבל שינויים במשמעות, או לגזור "זהות" או "דמיון" מתוך הקשר מוחשי מסוים. לכל אורך הדרך, טוב לזכור שרב הנסתר על הגלוי, ושהאפשרות שלנו לדעת בוודאות מוגבלת תמיד, ובהתאם – גם תוקפן של טענות ומסקנות בסוף סיפור המסע שאנו מספרים. הרי מעטים מאוד הם המקרים, אם קיימים כאלו בכלל, שבהם מסמך היסטורי יכריז באורח ברור וודאי שמילה מסוימת מאומצת בזאת משפה אחת לאחרת או מועתקת ממשמעות אחת לאחרת, קרובה לה על פי קריטריון תרבותי גלוי ומוצהר.
אגש לדוגמה.
דוברי ספרדית מכירים את המילה camafeo. היא מציינת תליון מגולף מאבן יקרה או יקרה למחצה, שהגילוף בה חושף שכבות באבן וכך יוצר דמות או תמונה קטנה. הדמות וגם האבן, האימג' והתליון, נקראים שניהם camafeo, במטונימיה. ובכן, בניסיון להבין את מקור המילה, כלומר עם ראשית המסע שבונה סיפור של אטימולוגיה, נגלה שמילונים אומרים שמקור המילה אמנם אינו ברור, אך נראה שאפשר לייחס אותה ל-camahutus בלטינית של ימי הביניים, שהיא בתורה כנראה צורה מקבילה ל-camaeus, "תכשיט מגולף בגילוף תבליט". התיעוד של camaeus אינו פותר הרבה, כי המילה מופיעה לראשונה בטקסטים רק ב-1295, כך שאין לנו קו מקשר ללטינית הקלאסית. פה לוקח אותנו המסע לאזורים אקזוטיים ועמוסי ספקות. אולי, כך אומרים המילונים, באה המילה לאותה לטינית מאוחרת מאוד מפרסית קלאסית, שבה "ח'ומהאן" (خماهن) היא המילה לאגט, המינרל שאכן משמש גם להכנת תכשיטים מגולפים. אבל הערפל סמיך, ויש המציעים את המילה הערבית "קמאאיל" (قَمَائِل) שפירושה ניצנים של פרח, ומותירים לנו לדמיין את הניצנים הקטנים כדומים לתליונים המגולפים, אולי ברומנטיקה שמהדהדת אסתטיקה של חצרות מזרחיות קדומות. על העובדה שהתכשיט ביחיד מדומה לניצני פרחים ברבים אין אומרים לנו דבר ומצפים מאיתנו, במשתמע, לקבל גם את המעבר הזה. נראה שיש פה אג'נדה אטימולוגית, כלומר ניסיון לירות את החץ ואז לסמן סביבו את המטרה: בצרפתית עתיקה קיימת המילה camaheu, או בכתיב מאוחר יותר camaïeu, אבן יקרה בעלת שני גוונים או יותר של אותו צבע, ומכאן שהיא מציינת כיום גם טכניקה בתחום האפקט המושג בצבעים שהם גוונים מדורגים של אותו צבע. הכול בעולם של עידון אסתטי, דברים קטנים, תרכיזים של יופי (המילה הצרפתית אף משמשת שם לבושם יוקרתי שהושק לפני כעשור). באנגלית, אין זה מפתיע, נמצא את cammeo, שיש לה גם כתיב cameo, ושפירושה אכן אותו תכשיט קטן, סיכה או תליון, עם עבודת גילוף כאמור.
יפה, קטן, מרוכז, מגוון באורח עדין, טיפה של יופי, רגע של אסתטיקה מרוכזת – לא התרחקנו מאוד אפילו מניצני הפרחים הערביים (אם נניח שהם קטנים, בעידון פואטי שהדעת סובלת). בכל המסלול הזה לא ברור לנו מה קדם למה, מה עבר מאיפה לאן וגם לא כיצד. ועוד יותר מכך: כל אלו אינן אלא השערות על בסיס של קירבה אימפרסיוניסטית והנחות תרבותיות שאינן לגמרי מבוססות.
וכך הגענו ל-cameo באנגלית. המילה, יודע כל חובב קולנוע, מציינת מופע קצרצר בסצנה, רגע שבו כוכב גדול מופיע במעין הופעת אורח, ולא מופיע עוד. קטן, אסתטי, מרוכז, נוצץ – האם המעבר מוצדק? האם אנחנו באותו הרצף הלשוני, ההיסטורי? האם ההיגיון מאפשר מעבר כזה? וגם אם כן: על סמך מה?
דוברי עברית מוזמנים כעת לומר בקול רם: "cameo". האם יש מישהו שעברית היא שפתו שלא ישמע את "קמיע"? המילון מזכיר לנו שמקור המילה הוא בארמית, ואינו מוסיף. הפועל הקדום, שנעלם בינתיים, "לקמוע", פירושו "לכרוך, לקשור" וגם "לענוד". וקמעות, כמובן, לא פעם היו תליונים שנקשרו על צוואר ונענדו. והם דבר קטן, כפי שמוצדק לראות על פי השורש קמ"ע שמציין הדרגה וכמות קטנה (קמעה, קמעונאי וכו'). הנה: ענידה, ריכוז בדבר קטן, תליונים.
האם הושלם המסע כך שנוכל לומר שכל התחנות הללו קשורות? לא. הן קשורות כסיפור. הסיפור עמוס ספקות ורבים בו הפערים, ועוד יותר מכך רבות בו ההנחות שדורשות מאיתנו להגדיר מידת סבירות ולהסתמך עליה, סבירות שנמתחת עוד ועוד ולא בהכרח תהיה מקובלת על כל מי שיעקוב אחר המהלכים. ובתוך כל זאת, אין לנו הוכחה ברורה למעברים: לא מפרסית לערבית, לא מערבית לשפות אירופה, ולא דרך ברורה לקשור את העברית – ואת הארמית לפניה – למהלך שמתחיל בפרס ומסתיים לפחות זמנית בספרד ובאנגליה. כל מעבר כזה צריך להיות מגובה בממצא טקסטואלי, בדוגמה אמיתית.
הרי לא פחות מכפי שאנו ממתינים למסלול מוכח שיתחיל בקש ויביא אותנו לזהב, אנו ממתינים למסלול מהזהב לקש. זה וגם זה אינם אלא סיפור, גשר תלוי בין הרים שביניהם עמקים מלאי ערפל. כזאת היא ההתעסקות באטימולוגיה: עניין מפתה, לרוב בעל בסיס רופף, ולעתים נדירות כזה שמפיק ממצאים סבירים שנוכל להגיש לבחינה בלשנית מדעית של ממש.
תגובות פייסבוק
לא לגמרי דוממים
מיכל שליומאהבת התינוק לדובי שלו עד לאשה שנישאה למגדל אייפל -- מה משמעות...
X 2 דקות
הקהילה, המגזר וכל השאר
באירוע חברתי שגרתי, ניגשה אלי גברת וסיפרה לי על מכרה שעומדת לקראת שינוי בחייה. אותה מכרה מתכוונת לנסוע אל מעבר לים – מה שמכנים היום בעברית בשם "רילוקיישן" – לצורך צבירת ניסיון חיוני במקצוע תובעני. המקצוע אינו בתחומי העיסוק שלי, אך המדינה שאליה המכרה אמורה "לעשות רילוקיישן" בהחלט מוכרת לי. אמרתי מה שאמרתי, בין עצות ומלות עידוד על היתרונות והחסרונות שאישה זרה צפויה לגלות בעבודה במקום החדש, ואז בת שיחי הסבירה:
"אתה מבין, חוץ מזה היא מהקהילה".
שנייה ועוד שנייה, ולאחר שפסלתי אפשרויות, בת שיחי הסבירה:
"היא תעבור לשם עם בת הזוג שלה", ובכך הבהירה לי מהי אותה "קהילה". ולא סתם, אלא ה-קהילה, כלומר זאת שאני אמור לדעת מה היא ואת מי היא כוללת ומה משתמע מכך שאדם שייך או משויך אליה.
השדון הלשוני רצה להשיב: "היא מהקהילה, אבל לא מהמגזר, נכון?"
"הקהילה", "המגזר" – שמות פרטיים ישראליים, מלות קוד שכולנו מודעים להן, משתמשים בהן ואולי לא מרבים לתת עליהן את הדעת. לכאורה, מדובר בלשון נקייה, בניסיון להיות מנומסים, אפילו מה שמכונה "מכילים" ומתחשבים כלפי המיעוט, הזר, השונה, האחר. "הקהילה" הוא מושג שכולל את מי שמזהים עצמם כלהט"ב או לאחרונה כלהטב"קי, כלומר מה שבאנגלית מקודד בצירוף האותיות LGBTQ ולאחרונה אף הובע באחד העיתונים הזרים באמצעות הצירוף הנדיב והפתוח LGBTQIA+. מעניין במובן הזה סימן ה-"+", שיש לשער שהוא מביע את האפשרות להתארכות שרשרת האותיות בעתיד הנראה לעין.
ואצלנו, "הקהילה". ובכל זאת, תווית היידוע מעלה בעיה. ללא הקשר בהיר ומוגדר, היה אפשר לחשוב שאין קהילה זולת הקהילה שבת שיחי התכוונה אליה. ובאותן שתי שניות עד שהיא הבהירה, באמצעות פרט נוסף והקשר – "היא תעבור לשם עם בת הזוג שלה" – חישבתי האם יתכן שהיא מדברת על קהילה אתנית, ובהקשר הישראלי, על הקהילה האתיופית: שמעתי לא פעם יוצאי אתיופיה המדברים על "הקהילה", וכוונתם לקהילת יוצאי אתיופיה. וגם זאת לשון זהירה, הנמנעת מלומר "אתיופים" או "יוצאי אתיופיה" (או מלהבדיל בין שתי תת-קבוצות אפשריות). שמעתי גם אחדים משתמשים ב"העדה" – המושג ראוי להתייחסות נפרדת, ולא רק בהקשר הנוגע לעברית שלנו.
אכן, ההקשר הוא הסיפור, וממנו עולה המשמעות, שלמעשה נוצרת בו תמיד. אך חשוב גם לשים לב לשתלטנות, לאימפריאליות, ולאגרסיביות הכבושה למחצה שיש בשימוש בצורות מיודעות על בסיס שמות עצם כלליים כל כך: ה-קהילה, האחת והיחידה. יש לקוות שהדבר הוא כך בהקשרים המסוימים, הרלוונטיים ולא בכלל, כי יש קהילות אחרות, ויש אולי גם מי שאינם רוצים שאחרים ישייכו אותם לקהילה (פורמלית, מדומיינת, מבוססת או מתגבשת), בלי לקבל את רשותם.
דומה המצב במקרה של "המגזר" בעברית הישראלית. מהו המגזר? מי שייכים לַמגזר? ערבים. גם הם, אגב, קבוצה מגוונת מאוד ואין הסכמה בשאלת "מיהו ערבי", לא בקרב אף תת-קבוצה בחברה הישראלית. הנכונות להיקרא, להחשיב עצמך, ערבי היא עניין אישי מאוד, מורכב, ועשוי לחרוג מגבולות של דת, שיוך לאומי או קהילת זיכרון, ולכלול אפילו את כל מי שדובר ערבית כשפת אם (זאת הייתה הגדרתו של הבלשן המומחה בתחום הדיאלקטים הערביים, חיים בלנק ז"ל). אך בשיח הישראלי, "המגזר" מחליף את "ערבים" ולא דווקא מסיבות טובות, ויש מקום לטענה לפיה השימוש ב"המגזר" מעודד את הסיווג של "ערבים" או "ערבי" כמונחים של גנאי או כאלה שיש להתבייש בהם. עד כדי כך הגיעו הדברים, שגם דוברי ערבית במקומותינו מדברים על al-wasat, "המגזר", בדיוק באותו המובן של "המגזר" בעברית הישראלית.
לכל מגזר אחר בחברה ובכלכלה הישראלית מתייחסים בצירוף הכולל הרחבה: "המגזר העסקי", "מגזר האימהות העובדות", "המגזר הפרטי" וכו', אבל "ה-מגזר", כשם פרטי משמש רק לציון הערבים בחברה הישראלית, גם אם הללו אינם מוגדרים באורח מדויק או מוסכם.
אם שואלים דובר עברית מודע ובעל מצפון, שיש לו (או לה) נכונות לרפלקציה של ממש, מדוע הוא משתמש ב"הקהילה" או "המגזר", הניסיון מראה שהתשובות יכללו את הצירוף הישראלי כל כך "לא נעים". כלומר לא נעים לכנות אנשים מסוימים כך או אחרת. ומרוב אי-נעימות, מונצחת הדרה, מונצח סימון כפוי, שיוך מגדיר ומגדֵר בכוחנות, ומטופחת אגרסיה פסיבית. השפה משקפת את כל אלה, עוד לפני שנמצא ביטוי עברי מקובל ל"פאסיב-אגרסיב".
משהו גדול ופראי
הפודקאסט This is Love עוסק בסיפורי אהבה מפתיעים. לא תמיד גיבוריו הם בני אדם, ולא תמיד מדובר באהבה רומנטית, זוגית, מוּכרת. בפרק Something Large and Wild, למשל, מובא סיפורה של נערה בת 17 שנהגה לצאת מדי בוקר להתאמן בשחייה במימי האוקיאנוס האטלנטי. בוקר אחד, בשעה מוקדמת במיוחד, כשסביבה לא היו כלי שיט או שחיינים אחרים, נדמה היה לה שמשהו, או מישהו, נוגע בה. המים היו קרים, עמוקים וכהים, ואי אפשר היה לראות מבעדם דבר. היא החלה שוחה בחזרה אל החוף, אבל ה״דבר״ נצמד אליה. היא ידעה שלא מדובר באדם. משהו שחה לידה, וסירב להרפות ממנה.
כשהיא הגיעה, חסרת נשימה, אל החוף, היא גילתה שמדובר בגור לווייתנים שאיבד את אמו ואימץ אותה. ומרגע זה לא הייתה לה ברירה אלא לדאוג לו. את קורותיה וקורותיו של הלווייתן הצעיר, סיפרה לין קוקס (Cox) בספרה ״גרייסון״.
סיפור האהבה מרחיב הלב הזה אינו היחיד ב-This is Love, פודקאסט שיש לו עתה כבר שתי עונות. המגישה הקבועה פיבי ג׳אדג׳ (Judge) היא כנראה האישה בעלת הקול המכשף ביותר בעולם הדובר אנגלית, וכדאי להקשיב לה גם בפודקאסט Criminal, שבו היא מספרת על פרשיות פשע משונות ובלתי צפויות, וגם שם היא מקפידה להביא את הזווית האנושית מאוד.