מלחמת תרבויות

בכל פעם שאנו מנסים לערוך ספירת מלאי של הפריטים השוכנים במאגרי הידע האנושי, אנחנו נקלעים לקרב המתמשך בין "שתי התרבויות", כפי שמכנה אותן צ'ארלס פרסי סנואו. בצד אחד עומדים מדעי הרוח, ובצד האחר המדעים (כולל מדעי החיים והמדעים המדויקים), כאשר מדעי החברה והפילוסופיה איפשהו באמצע. זה אינו רק סכסוך טריטוריאלי בין אקדמאים. זהו מאבק על הגדרתו של הידע האנושי.  סנואו חשף את המאבק לעולם במאמרו The Two Cultures and the Scientific Revolution, שראה אור ב-1959. הוא התחיל את הקריירה שלו כמדען, עבר למדעי הרוח, והתייאש מגישתם של עמיתיו החדשים. "פעמים רבות," הוא כתב, "שהיתי בחברת אנשים הנחשבים משכילים ביותר לפי אמות המידה של התרבות המסורתית, וראיתי כיצד הם מביעים בהתלהבות רבה את תדהמתם לנוכח בורותם הספרותית של מדענים. פעם או פעמיים התרגזתי ושאלתי אותם אם הם מסוגלים להסביר את החוק השני של התרמודינמיקה. התגובה הייתה קרה, ואף שלילית. אך מה ששאלתי הוא המקבילה המדעית לשאלה: האם קראת את שייקספיר?"

זה היה לפני יותר מחמישים שנה, ונראה שמאז המצב רק הלך והחריף. במהלך שנות ה-90 כתבו פוסט-מודרניסטים, דקונסטרוקטיביסטים, ופמיניסטיות רדיקליות (כמו מישל פוקו, ז'אק דרידה, ברונו לאטור וסנדרה הרדינג) כל מיני שטויות על מדע, כשברור לחלוטין שהם לא הבינו מה בעצם מדענים עושים. הפילוסופית הפמיניסטית הרדינג קבעה: "בחלומותינו הפרועים ביותר לא שיערנו שנאלץ להמציא מחדש את המדע עצמו, או את תהליך פיתוח התיאוריות." זו טענה מדהימה בהתחשב במיעוט החידושים שסיפק המדע הפמיניסטי. בפעם האחרונה שבדקתי, לא נראו באופק מקורות אנרגיה פמיניסטיים למהדרין.

כדי ללגלג על היומרנות הזו הגיש הפיזיקאי אלן סוקל ב-1996 מאמר לכתב העת הפוסט-מודרניסטי Social Text. כותרתו היא "להסיג את הגבול: לעבר הרמנויטיקה טרנספורמטיבית של כבידה קוונטית." אין באמת דבר הנקרא "הרמנויטיקה של כבידה קוונטית", טרנספורמטיבית או לא, והמאמר כלל אך ורק שטויות מחושבות. ובכל זאת, כתב העת פרסם אותו. הלקח, הסיק סוקל, הוא שהכתיבה הפוסט-מודרניסטית על מדע מבוססת על "טענות שנשמעות רדיקליות" בעלות "שתי קריאות חלופיות: האחת מעניינת, רדיקלית ושגויה לגמרי; האחרת משעממת, טריוויאלית, אך נכונה."

אך אנשי הרוח לא אשמים בלעדית במלחמת התרבויות. מדענים השתמשו ברטוריקה המנופחת שלהם כדי להאדיר את פועלם ולפטור את כל מה שהם לא קראו או שאינם מבינים. סטיבן הוקינג פתח את "תוכנית-אב", ספרו משנת 2010, בהכרזה שהפילוסופיה מתה – אף על פי שהוא לא סיפק ראיות או טיעונים שיגבו את ההצהרה המפתיעה הזו. הפיזיקאי התיאורטי לורנס קראוס אמר השנה לכתב העת "אטלנטיק" שהפילוסופיה "מזכירה לי בדיחה ישנה של וודי אלן: 'אלה שלא יכולים לעשות, מלמדים, ואלה שלא יכולים ללמד, מלמדים התעמלות.' והדבר הגרוע ביותר בפילוסופיה הוא הפילוסופיה של המדע; למיטב הבנתי, היחידים שקוראים עבודות של פילוסופים של המדע, הם פילוסופים אחרים של המדע. היא לא משפיעה על הפיזיקה בשום צורה."

אין לנו – וככל הנראה לעולם לא תהיה לנו – תורה קוונטית של כוכבי לכת או התנהגות אנושית. גם אם זה אפשרי ברמת העיקרון, תורה כזו תהיה מורכבת מדי לחישוב או להבנה

ראשית, יש לציין שהאנשים היחידים שקוראים עבודות של פיזיקאים תיאורטיים הם פיזיקאים תיאורטיים, ולכן לפי הלוגיקה של קראוס, שני התחומים אינם רלוונטיים לאף אחד אחר (ומובן שלא זה המצב). שנית, נראה שקראוס, וגם הוקינג, מפספסים את העובדה שמטרת הפילוסופיה אינה לפתור בעיות מדעיות – זה תפקידם של המדעים. ההתנגדות לפילוסופיה על בסיס זה משולה להתלוננות על כך שהיסטוריונים של המדע לא פתרו אף לא חידה אחת בפיזיקה תיאורטית. אבל היסטוריונים עוסקים בהיסטוריה, לא במדעים. מתי בפעם האחרונה פתר פיזיקאי תיאורטי בעיה בהיסטוריה? וכפי שכתב הפילוסוף דניאל דנט (Dennet) ב-Darwin’s Dangerous Idea, ספר פופולרי מאוד בקרב מדענים: "אין דבר כזה 'מדע נטול-פילוסופיה'; את המטען הפילוסופי של המדעים אנחנו נושאים איתנו תמיד." אם הם מבינים זאת או לא, הפילוסופיה היא תנאי רקע הכרחי לעבודתם של הוקינג וקראוס.

ייתכן שהניסיון העכשווי השאפתני ביותר לעצב מחדש את מערכת היחסים בין המדעים למדעי הרוח, הוא זה של הביולוג אדוארד אוסבורן וילסון. בספרו משנת 1998 Consilience: The Unity of Knowledge, הוא מציע הצעה מרשימה: להסביר את סך כול החוויה האנושית במונחים של מדעי הטבע. הוא מתחיל בהנחה שאנחנו יצורים ביולוגיים, ומנסה להסביר את החברה, האמנויות, האתיקה והדת במונחים של תורשה אבולוציונית. "אני זוכר היטב את הרגע שבו נשביתי בקסמו של חלום הלמידה המאוחדת," הוא כתב. "גיליתי את האבולוציה. בו במקום – זו אינה הפרזה – ראיתי את העולם בצורה חדשה לגמרי."

וילסון טוען שאפשר להשתמש ב-consilience, קרי הצלבת דיסציפלינות, כדי להגיע למצב מספק, הן אינטלקטואלית והן אסתטית, של אחדות הידע. כך הוא מגדיר שתי גרסאות של הצלבת דיסציפלינות: "מחד גיסא, פירוק תופעה למרכיביה.... הוא הצלבת דיסציפלינות ברדוקציה. מאידך גיסא, בנייתה של התופעה מחדש, ובייחוד היכולת לחזות בעזרת ידע שהושג ברדוקציה כיצד הרכיב אותה הטבע מלכתחילה, היא הצלבת דיסציפלינות בסינתזה."

למרות שמה העלום, זו גישה סטנדרטית למדי במדעי הטבע, ואפשר לזהותהּ כבר אצל דקארט. כדי להבין בעיה מורכבת, אנחנו מפרקים אותה לחלקים קטנים, מבינים אותם, ואז מרכיבים את כל המבנה מחדש. האסטרטגיה הזו מכונה רדוקציוניזם, והיא נחלה הצלחה רבה בפיזיקה היסודית (אם כי היא הצליחה פחות בביולוגיה ובמדעי הטבע האחרים). נדמה שלנגד עיניו של וילסון ניצבת ספירלה יורדת שבתוכה היבטים מורכבים של התרבות האנושית – ספרות, למשל – נתפסים תחילה במונחים של מדעי החברה (סוציולוגיה, פסיכולוגיה), לאחר מכן במונחים המכניסטיים יותר של המדעים הביולוגיים (נוירוביולוגיה, ביולוגיה אבולוציונית), ולבסוף מצטמצמים למונחים פיזיקליים. הרי הכול מורכב מקווארקים (או מיתרים), נכון?

לפני שנראה איפה טועים וילסון וחסידיו, עלינו להבחין בין שתי משמעויות של רדוקציוניזם. ישנו רדוקציוניזם אונטולוגי, העוסק בַּיֵּשׁ, במה שקיים, ורדוקציוניזם אפיסטמולוגי, העוסק במה שאנחנו יודעים. הראשון אומר שבעזרת הרמה היסודית של המציאות (נאמר, קווארקים, או מיתרים), אפשר להסביר את כל שאר הדברים (אטומים, תאים, אתם ואני, כוכבי לכת, גלקסיות וכולי). כנגד זה, רדוקציוניזם אפיסטמולוגי טוען שדרוש לנו רק ידע על הרמה היסודית כדי לשחזר ידע על כל שאר הדברים. כך בסופו של דבר נוכל להסיק תורה קוונטית המתארת את תנועת כוכבי הלכת ותורה קוונטית המתארת את גאוניותו של שייקספיר.

תפיסת הרדוקציוניזם האונטולוגי מקובלת בקרב פיזיקאים, כמו גם במעוזים פילוסופיים מסוימים, אך האמת היא שאין ראיות משכנעות שיתמכו בה או יפריכו אותה. למעשה, אנחנו לא יודעים אם החוקים שבבסיס התנהגות הקווארקים חלים גם ברמת החברות והגלקסיות, או אם מערכות גדולות ומורכבות מתנהגות בצורה חדשנית שאי אפשר לצמצם לרמות אונטולוגיות נמוכות. לכן בכל הנוגע לרדוקציוניזם אונטולוגי, אני אגנוסטיקן. למזלי, כל זה אינו עקרוני לדיון שלנו. הסוגיה האמיתית שוכנת בכיוון ההפוך.

ברור לחלוטין שרדוקציוניזם אפיסטמולוגי הוא אשליה. אין לנו – וככל הנראה לעולם לא תהיה לנו – תורה קוונטית של כוכבי לכת או התנהגות אנושית. גם אם זה אפשרי ברמת העיקרון, תורה כזו תהיה מורכבת מדי לחישוב או להבנה. ייתכן שהכימיה הפכה לענף של הפיזיקה בזכות רדוקציות מוצלחות, ואין ספק שהנוירוביולוגיה תורמת לפסיכולוגיה. אך גם הפיזיקאים הנלהבים ביותר לא ינסו להסביר מערכות אקולוגיות, לדוגמה, במונחים של חלקיקים תת-אטומיים; רדוקציוניזם אפיסטמולוגי מסוג זה הוא בלתי אפשרי, עובדה המגבילה משמעותית את גישת הצלבת הדיסציפלינות של וילסון. וכך מתעוררת שאלה גדולה – עד לאן אפשר להתקדם עם התוכנית שלו?

קשה להכחיש שהשיפוט האישי שלי לגבי בטהובן ובריטני ספירס נובע בראש ובראשונה מהתרבות והמבנה הפסיכולוגי שלי, ומהאופן שבו חונכתי. אנשים מתקופות ותרבויות שונות, או אנשים בעלי מזג שונה, חולקים עלי

נתחיל במקום המובן מאליו. כדי להבין תרבות במושגים ביולוגיים יש לפנות לגנים. אך וילסון מתוחכם מכדי ליפול מיד בפח הדטרמיניזם הגנטי. לחילופין הוא אומר לנו: "גנים קובעים חוקים אפיגנטיים, ואלה מצדם מווסתים את התפיסה החושית וההתפתחות המנטלית המנתבים את רכישת התרבות." ממש במקרה יש לי רקע באפיגנטיקה. המונח מתייחס בעצם לכל התהליכים המולקולריים שמתווכים את השפעות הגנים בתהליך התפתחות הצמחים והחיות. ולפי וילסון, הבעיה היא שביולוגים לא יודעים מהם "חוקים אפיגנטיים." הם לא יודעים כיצד לכמת או לחקור אותם. הם לא עוזרים לנו להסביר דבר.

לאחר מכן וילסון נשען על רעיון ה"מִם" של ריצ'רד דוקינס, קרי יחידות של אבולוציה תרבותית. אם תרבות מורכבת מיחידות נבדלות שמסוגלות להשתכפל בחברה האנושית, אז אולי יש דרך להחיל את התורה האבולוציונית ישירות על התרבות. במקום גנים (או אפיגנים), אנחנו מחילים עקרונות דרוויניסטיים על מִמים. לרוע מזלה של גישת הצלבת הדיסציפלינות, המִמטיקה נמצאת בצרות צרורות. מדענים ופילוסופים מטילים ספק ביעילותה, ואף בקוהרנטיות של המושג עצמו. כפי שאמר ג'רי קוֹין (Coyne), עמיתי הביולוג האבולוציוני, המִמטיקה "טאוטולוגית לחלוטין, ולא מצליחה להסביר מדוע מם מתפשט, אלא רק טוענת בדיעבד שהיו לו תכונות שאפשרו זאת." אנחנו לא יודעים כיצד להגדיר מִם בצורה שתועיל מעשית למדען, אנחנו לא יודעים למה מִמים מסוימים מצליחים ואחרים לא, ואין לנו מושג מהו הסובסטרט הפיזי - אם בכלל יש כזה דבר – שממנו הם עשויים. לא לחינם נסגר כתב העת Journal of Memetics לפני כמה שנים מפאת מחסור בפניות לפרסום מאמרים.

אין בכוונתי לומר שהביולוגיה אינה רלוונטית לתרבות האנושית. אנחנו אכן יצורים ביולוגיים, ולכן חלק גדול מהדברים שאנחנו עושים קשור למזון, סקס ומעמד חברתי. אבל אנחנו גם יצורים פיזיים, והאנושות מצאה דרכים תרבותיות לנצל את הפיזיקה או לעקוף אותה. בנינו מטוסים, ואנחנו טסים למרות מגבלות הכבידה, והמצאנו אינספור וריאציות לתמות ביולוגיות בסיסיות, מהסונטות של שייקספיר ועד לציורים של פיקאסו. בכל אחד מהמקרים האלה, המדעים היסודיים-כביכול מעניקים לנו רק תמונה חלקית ביותר של השלם.

חלום על אמת אובייקטיבית

Figure dans un Fauteuil מאת פבלו פיקאסו, 1909

כדי להתייחס לרעיון אחדות הידע ברצינות, עלינו לקחת כמה קטגוריות רחבות של חקירה ולנסות לשלבן בתמונה שאנו בונים. מסתבר שזה קשה יותר משנדמה. נביט לדוגמה במתמטיקה ובלוגיקה, תחומים שמעניינים את וילסון מאוד. "חלום האמת האובייקטיבית הגיע לשיא," הוא כותב, "עם הפוזיטיביזם הלוגי" – כלומר, עם התנועה הפילוסופית משנות ה-20 וה-30 שניסתה ללכוד את מהותן של הצהרות מדעיות בעזרת לוגיקה. גם למתמטיקה תפקיד מרכזי בתוכנית שלו. בגלל יעילותה במדעי הטבע, "נראה שהיא מצביעה בבירור לעבר המטרה האולטימטיבית: אמת אובייקטיבית."

נשים לרגע בצד את הטענה המבוססת-למדי שאומרת כי בני אדם לא מתעסקים באמיתות אובייקטיביות ואולטימטיביות; האם ביסודו של דבר ידע מדעי שקול לידע מתמטי-לוגי? אני חושב שהם שונים למדי. ראו מה נחשב ל"עובדה" במדע: לדוגמה, ההצהרה שיש לצדק ארבעה ירחים שאפשר לראות בעזרת טלסקופים קטנים מכדור הארץ. את הירחים האלה גילה גלילאו גליליי במאה ה-17, והם היו הדוגמה הראשונה למערכת דמויית-שמש בתוך מערכת השמש שלנו. תגלית זו סיפקה לגלילאו סיבה להתייחס ברצינות לתיאוריה הקופרניקאית השנויה-אז-במחלוקת.

לעומת זאת, הביטו ב"עובדה" מתמטית, כגון הוכחת משפט פיתגורס. או עובדה לוגית, כגון טבלת אמת שאומרת לנו את התנאים שבהם צירופים מסוימים של הנחות מניבים מסקנות אמיתיות או שקריות. שני סוגי הידע האלה מזכירים זה את זה בדרכים מסוימים; יש פילוסופים המתייחסים למתמטיקה כאל סוג של מערכת לוגית. אך אף אחד מהם אינו ייחשב ל"עובדה" במדעי הטבע. על כן, "איחוד של ידע" בתחום זה נראה כמו מטרת שווא: כל שנוכל לומר הוא שיש מדעי טבע בצד אחד ומתמטיקה בצד האחר, ולעתים קרובות המתמטיקה היא כלי יעיל (מסיבות שאינן ברורות לחלוטין, אגב) במדעי הטבע.

נבחן עובדה מסוג נוסף, רלוונטית יותר כשמנסים לעשות רדוקציה של מדעי הרוח לרמת המדעים. אני מאמין שהמוזיקה של לודוויג ואן בטהובן טובה יותר מזו של בריטני ספירס. בעיני מדובר בעובדה אסתטית. כולי תקווה שברור כי זו "עובדה" (בהתבסס על ה"ידע" שלי במוזיקה) בעלת מבנה ותוכן שונים מאלה של עובדות לוגיות-מתמטיות ומעובדות טבעיות-מדעיות. אך למעשה, זו כלל אינה עובדה: זה שיפוט אסתטי שאליו אני קשור רגשית. אין לי ספק שיכולת השיפוט האסתטי שלי מושפעת באופן כללי מתכונותיי הביולוגיות. אני צריך סוג מסוים של מערכת שמע כדי שאוכל בכלל לשמוע את המוזיקה של בטהובן וספירס, דבר המסביר מדוע מוזיקאים כמעט ולא כותבים יצירות מחוץ לטווח תדרים מסוים של צלילים. ובכל זאת, קשה להכחיש שהשיפוט האישי שלי לגבי בטהובן וספירס נובע בראש ובראשונה מהתרבות והמבנה הפסיכולוגי שלי, ומהאופן שבו חונכתי. אנשים מתקופות ותרבויות שונות, או אנשים בעלי מזג שונה, חולקים עלי ויחלקו עלי גם בעתיד – וייתכן שהם יגנו על עמדתם בלהיטות בדיוק כמוני (מובן שהם "טועים"). ברור לנו שיש היבטים בתרבות האנושית שבהם עצם המושג "אמת אובייקטיבית אולטימטיבית" הוא טעות בקטגוריה.

ייתכן שיכולתנו לספור מעניקה לנו יתרון אבולוציוני, ולכן היא תולדה של ברירה טבעית. אך מה ערכה ההסתגלותי של המתמטיקה המופשטת, למען השם? מדוע יצרה האבולוציה מוחות המסוגלים לפתור את המשפט האחרון של פרמה?

ועכשיו נשים לרגע בצד את מטרתנו לאחד את כל הידע. איך מתקדם מסענו בן אלף השנים להשגת אמת אובייקטיבית ומוחלטת? לא מי יודע מה, בעיקר בגלל תרומותיהם ההרסניות של כמה פילוסופים ולוגיקנים, ובייחוד דייוויד יוּם, ברטרנד ראסל וקורט גדל. במאה ה-18 ניסח יוּם את מה שידוע כיום בשם "בעיית האינדוקציה." הוא אמר כי גם במדעים וגם בחוויה היומיומית אנחנו מסיקים מסקנות בשיטה שפילוסופים מכנים אינדוקציה, קרי הכללה ממקרים פרטיים. יוּם אף ציין שאין לנו הצדקה לוגית לתהליך האינדוקטיבי עצמו. למה אנחנו חושבים שאינדוקציה היא תהליך אמין? התשובה היא שעד עכשיו הוא עבד יפה. ובכן, זו בפני עצמה היא אינדוקציה שמצדיקה אינדוקציה, כלומר הצדקה מעגלית. פילוסופים רבים ניסו לפתור את בעיית האינדוקציה ללא הצלחה: אין לנו הצדקה עצמאית ורציונלית לשיטת הסקת המסקנות השכיחה ביותר שמשתמשים בה הדיוטות ומדענים כאחד. יוּם לא אמר שעלינו לזנוח הכול ולחזור הביתה בייאוש. הרי אין לנו חלופה, ולכן אין לנו ברירה אלא להמשיך ולהשתמש באינדוקציה. ובכל זאת, מדהים לגלות שהידע האמפירי שלנו לא ניצב על יסודות איתנים, אלא אך ורק על האמירה: "עד עכשיו זה עבד."

ומה לגבי מתמטיקה ולוגיקה? בתחילת המאה ה-20 ניסו כמה לוגיקנים, מתמטיקאים ופילוסופים להעמיד יסודות לוגיים מוצקים למתמטיקה ולמערכות פורמליות נוספות. הניסיון הידוע ביותר הוא ה-Principa Mathematica (1910-13) של ברטרנד ראסל ואלפרד נורת' וייטהד, אחד הספרים הקשים ביותר לקריאה שנכתבו אי-פעם. הניסיון נכשל.

כמה שנים אחר כך הסביר הלוגיקן קורט גדל את סיבת הכישלון. משפטי האי-שלמות שלו הוכיחו – לוגית – שכל מערכת מתמטית או לוגית מורכבת כוללת אמיתות שאי אפשר להוכיח מתוך המערכת. ראסל השלים עם המהלומה הניצחת הזו למפעלו, ואף אישר את הלקח הרחב יותר שאומר כי גם במתמטיקה עלינו להסתפק באמיתות בלתי מוכחות. אם נוסיף למסקנותיו של גדל את העובדה הידועה שהוכחות לוגיות ומשפטים מתמטיים חייבים להתחיל מהנחות (או אקסיומות) שבעצמן אינן ניתנות להוכחה (וכשמדובר במסקנות דדוקטיביות מסוימות, כגון סילוגיזם, מהנחות אשר נגזרות מתצפיות אמפיריות והכללות, קרי מאינדוקציה), נבין שהחיפוש אחר ידע אובייקטיבי ואמיתי אינו אלא מקסם שווא.

בשלב זה אתם עשויים לתהות מה בדיוק מוטל פה על הכף. מדוע וילסון וחסידיו מחפשים תיאוריה מאוחדת של הכול - דרך אחת ויחידה להבין את הידע האנושי? וילסון עונה על כך מפורשות בספרו, ואני חושב שתשובתו נרמזת גם על-ידי כמה מחבריו למסע, כמו למשל הפיזיקאי סטיבן ויינברג בספר Dreams of a Final Theory (1992). המניע הוא פילוסופי. ליתר דיוק, הוא אסתטי. ישנם מדענים שמעריכים פשטות ואלגנטיות בהסברים, ומשתמשים בקריטריון הזה כדי להעריך את ערכן היחסי של תיאוריות שונות. וילסון מכנה זאת "המקסם היוֹני", וקורא כך גם לפרק הראשון בספרו. אבל האירוניה כאן ברורה. פשטות ואלגנטיות אינן מושגים אמפיריים: הן שיפוטים פילוסופיים. אין סיבה להאמין א-פריורית שאפשר להסביר את היקום בתיאוריות פשוטות ואלגנטיות; בתולדות הפיזיקה ישנם מקרים שבהם כמה תיאוריות התחרו זו בזו, ודווקא הפשוטה ביותר התגלתה כשגויה.

אבל הגיע הזמן לעצור את המתקפה ולשאול: האם אפשר לבנות מחדש את הצלבת הדיסציפלינות של וילסון בצורה סבירה יותר? נביט לדוגמה באמנות ויזואלית. תולדותיה כוללות ציורי מערות פרהיסטוריים, את מיכאלאנג'לו ופיקאסו, ואת האמנות המופשטת העכשווית. הגיוני לחשוב שהמדע – אולי שילוב כלשהו של ביולוגיה אבולוציונית ומדע קוגניטיבי – יכול להסביר לנו מדוע אבותינו התחילו לצייר, ומדוע אנחנו נמשכים לדפוסים מסוימים: סימטריה, למשל, וחזרתיוּת עד מידת מורכבות מסוימת. אך הסברים אלה לא מתארים נאמנה את המגוון הגדול של צורות האמנות הוויזואלית שהופיעו בתקופות ותרבויות שונות. לדוגמה, הקוביזם של פיקאסו לא מבוסס על סימטריה; הוא שובר את הסימטריה. וקשה להסביר, למשל, את עלייתה של התנועה האימפרסיוניסטית בלי להתבסס על הנסיבות התרבותיות של סוף המאה ה-19 בצרפת, ועל תולדותיהם ומצבם הפסיכולוגי של האמנים השונים.

גם במתמטיקה אנחנו בתסבוכת. ייתכן שיכולתנו לספור ולחשב חישובים פשוטים מעניקה לנו יתרון אבולוציוני, ולכן היא תולדה של ברירה טבעית (שימו לב, עם זאת, שמדובר בהשערה: אין ראיות המאפשרות לנו לבחון זאת). אך מה ערכה ההסתגלותי של המתמטיקה המופשטת, למען השם? מדוע יצרה האבולוציה מוחות כמו אלה של אנדרו ויילס, המסוגלים לפתור את המשפט האחרון של פרמה? הביולוגיה מספקת את הרקע הנדרש להישגים של גאוניות אנושית מכיוון שכדי להגיע אליהם נדרש סוג מסוים של מוח. אבל הביולוגיה בפני עצמה לא מסבירה לנו מדוע תרבויות אנושיות מסוימות צעדו בנתיב היסטורי שיצר קבוצה קטנה של אנשים, רובם בעלי קושי חברתי, המקדישים את חייהם לפתרון בעיות מתמטיות סתומות.

לבסוף הגענו למוסר, אולי ההיבט החשוב ביותר של האנושיות. רבות נכתב על המקורות האבולוציוניים של המוסר, והוצעו לא מעט רעיונות טובים וסבירים. בהחלט ייתכן שהחוש המוסרי שלנו נולד בתוך ההקשר החברתי של חיינו כפרימטים אינטליגנטיים: פרימטים חברתיים אחרים מתנהגים לעתים בהתאם לאבני היסוד של המוסר – למשל, הוגנות כלפי חברי הקבוצה האחרים, גם כשאינם קרובי משפחה. אבל התנהגות זו עדיין רחוקה מאוד מהאתיקה הניקומאכית של אריסטו, או מהתועלתנות של ג'רמי בנתאם וג'ון סטיוארט מיל. פילוסופים אלה הגיעו לרעיונות שלהם מכיוון שאנו יצורים ביולוגיים מסוג מסוים. ובכל זאת, עלינו להתחשב בהיסטוריה תרבותית, פסיכולוגיה ופילוסופיה כדי להסבירם.

והנה הרהור אחרון. הפרויקט של וילסון נשען על ההנחה שהידע האנושי הוא קטגוריה הניתנת לאיחוד. מבחינתו, הגבולות בין הדיסציפלינות הם תאונה היסטורית שיש לחסלה. אך ייתכן שהגבולות האלה עוזרים להסביר דבר אחר: ישנה תפיסה מסקרנת שתוארה, בהקשרים שונים, על-ידי הבלשן נועם חומסקי בספרו Reflections on Language, והפילוסוף קולין מקגין בספרו The Problem of Consciousness. ביסודו של דבר, הם רוצים שנזכור כי המוחות אנושיים התפתחו בתקופת הפליסטוקן, ונועדו לפתור את בעיות החיים בערבה בתקופה זו; הם לא נועדו לגלות את טבעה האולטימטיבי של המציאות. לפיכך, כל הדברים שלמדנו מהמדע וכל התהיות הפילוסופיות שהעלינו אינם אלא הפתעה מענגת. אנחנו יודעים שיש גבול ליכולותיו של המוח האנושי: נסו למשל לשנן מיליון ספרות. ייתכן שחלק מהגבולות הדיסציפלינריים שהתפתחו לאורך מאות שנים, משקפים את המגבלות האפיסטמיות שלנו.

לפי תפיסה זו, ההבדלים בין פילוסופיה, ביולוגיה פיזיקה, מדעי החברה וכולי, לא נובעים מגחמה שרירותית של מנהלנים ואנשי סגל אקדמיים; ייתכן שהם משקפים את הצורה הטבעית שבני אדם מבינים בה את העולם ואת תפקידם בו. אולי במובן אבסולוטי כלשהו יש דרכים טובות יותר לארגן את הידע שלנו, אבל יכול להיות גם שהגענו לתצורה שמתאימה לנו כיצורים ביולוגיים בעלי היסטוריה מסוימת.
מאמר זה אינו קריאה לוותר על המאמץ; הוא גם אינו ציווי מיסטי להתקדם "מעבר למדע." אין שום דבר מעבר למדע. אבל יש חשיבות לדברים ששוכנים לפניו: רגשות אנושיים הבאים לידי ביטוי בספרות, מוזיקה ואמנות ויזואלית; תרבות; היסטוריה. עלינו להמשיך לנהל דיאלוג בין הדיסציפלינות השונות – זה הסיכוי הטוב ביותר שלנו להבין את המתחולל סביבנו. בניגוד לחתירה לאחדות הידע, מדובר בתפיסה צנועה למדי; ובכל זאת, באופן אירוני, היא נאמנה יותר למה שמדעי הטבע מלמדים אותנו על מהותה של האנושיות.

מאסימו פיליוצ'י (Pigliucci) הוא ראש מחלקת הפילוסופיה ב-CUNY-Lehman ומחבר הספר Answers for Aristotle: How Science and Philosophy Can Lead Us to A More Meaningful Life.

AEON Magazine. Published on Alaxon by special permission. For more articles by AEON, follow us on Twitter.